מאמרי פרשת אחרי מות

מעלת אתכפיא, שהרע עצמו מכיר ויודע מעלתו אלא שאינו מתהפך אלא רק בטל לטוב, משא"כ אתהפכא ע"י גילוי מלמעלה הרע עצמו מתהפך לטוב. ב' מעלות, הרע עצמו מתהפך לטוב, מצד הכח שניתן לו מלמעלה; וזה נעשה גם מצד הרע עצמו שמכיר שהוא רע, מצד גילוי העלם העצמי מהרגש המרירות ממצבו. "ויורהו ה' עץ גו'" לפי' הזהר קאי על התורה (אתהפכא ע"י גילוי מלמעלה), לפי' המדרש קאי על עץ מר (אתהפכא ע"י גילוי המרירות שבמים המרים עצמם). "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" הצדיק מרגיש ישותו, יש מי שאוהב, וירצה לצאת מישותו. עד"ז "מחר חודש": חידוש הלבנה דוגמת הגילויים דלעתיד, והעבודה בזמן הזה דוגמת ער"ח. וזהו תוכן הרמז שנתן יהונתן לדוד בענין הקשת, שהעננים עצמם גורמים לריבוי הגוונים, בדוגמת הגילוי דלע"ל שהחושך יאיר מצד עצמו. משא"כ ענין הקשת בגוונין בהירין הרי הארת החושך היא מחמת ריבוי ותוקף אור השמש, ולכן הרי זה רק בבחי' רגלי משיחא.

"הפך ים ליבשה", במלכות. "בנהר יעברו ברגל", בבינה והתגלות עתיק שבו. תענוג הפשוט המורגש ותענוג הבלתי מורגש. "שם נשמחה בו" בעצמותו. אף שהאור אינו בערך לעצם (אינו מגלה את העצם רק מוכיח שישנו) מ"מ התהוותו בערך ונרגש בו מציאות המאור (ע"ד הרצון שכל ענינו הטיה ומרוצה הנפש מ"מ הוא באי"ע לעצם הנפש). לכן הביטול שלו מצד עצמות ומגיע לעצמות. ביצי"מ היו ישראל מעין דלעתיד ע"י בחי' קטנות (באמונה, בתומ"צ, ובתשובה. בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך) לכן כבר אז היה מעין דלעתיד "שם נשמחה בו" בעצמותו מצד הביטול דקטנות דתשובה בכל מאודך. ע"ד הביטול שבאור. נערך על ידי שניאור זלמן בן רחל פרקש

תכלית הבריאה לגלות אני ה' ואין עוד באופן דלשבת יצרה בתחתונים. התחלה ע"י "יוצר הארץ" ל' קשירה דאורות בכלים עד קישור נשמה בגוף שע"י נעשה כללות העבודה. שורש נפש וגוף ממכ"ע וסוכ"ע, השתל' ויש מאין, חיבורם בכח המפליא לעשות ע"י אכו"ש דדצ"ח כי שרשם מבחי' נעלית יותר בסוכ"ע, כי המשכתו למטה יותר. לע"ל יומשך אור הסובב בגילוי ויחי' הגוף מסוכ"ע שלא ע"י לבושי דצ"ח ואדרבא הנשמה תקבל חיות מהגוף.

חידוש מ"ת. המשכה ע"י עבודת האדם מלמטה. תלמיד המחכים את רבו שלא לפי ערכו ע"י קושיות וכו', משא"כ האבות, מ"מ מעלה בעבודתם במס"נ עשו יחודים והשיגו אורות עליונים, אך "שמי הוי' לא נודעתי להם". חידוש מ"ת, אף שאין משיגים, ממשיכים המקור עצמו, מעשה דראב"ד שיצאה נשמתו בבכי', בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת. שהגיע ללהב עצמו. לעומק הים הגדול באמצעיתו. כמו כן במס"נ בפועל על קה"ש, לכל אחד מקורו המיוחד "עולמו", גם רע"ק שאמר מתי יבוא לידי "ואקיימנו", עבודתו ביחס למקור נשמתו. סיום המאמר: לכן, ע"י העבודה דקידוש השם (שעל ידה באים להמקור כו') מעלים מ"ן לאו"א, משא"כ ע"י עבודת הצדיקים בתומ"צ ובכוונה דמס"נ בק"ש (שהיא בדוגמת המקצת שנפרד לצדדין) מעלים מ"ן לזו"נ. וד"ל.

חטא עץ הדעת גרם לתערובת טוב ורע לכן הביא מיתה לעולם כדי שלא ישאר קיום לרע. לעתיד לבוא כאשר יתבטל הרע והמוות הרוחני מצד גילוי אור נעלה שאין ממנו יניקת החיצונים (ע"ד מואס ברע) לכן יתבטל ענין המיתה בכלל. משא"כ הגילוי שהיה בימי שלמה נתן מקום ליניקת החיצונים מבחי' אחורים ע"ד העבודה דסור מרע בצדיק שאינו גמור. היות שכל הגילוים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו מובן שבזמנים מיוחדים צ"ל העבודה של "מואס ברע" אצל כל אחד ואחד מישראל גם בבינונים.

בחי' יחיד למעלה מהשתלשלות. בחי' אחד, שיש מציאות עולם אבל בטל. כתר, קדוש ומובדל מהשתל'. אצילות, ברוך בכלל השתל' ושייך בו ברכה והמשכה. כדי להמשיך מבחי' קדוש צ"ל מקודש העליון, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי" ע"י העבודה. "ידיכם" ב' ידיים, ב' פסוקים דק"ש, יחודא עילאה ויחודא תתאה. אמנם, בהעדר עבודה לא נמשך מקודש העליון ונשאר למעלה. ענין הגלות, קוב"ה סליק לעילא ולעילא לבחי' יחיד, שם כחשכה כאורה, לכן יכול להיות ענין הגלות. כדי לבטל זה צ"ל ההמשכה מיחיד לאחד ע"י מס"נ. וזהו ענין שבת הגדול שנצטוו "ויקחו להם איש שה לבית אבות" עבודת המס"נ שהיא ירושה מהאבות עי"ז המשיכו יחיד באחד. "ויקחו להם איש" המשכה מבחי' "א-ל אנכי ולא איש" לבחי' "הוי' איש מלחמה", עי"ז היתה הגאולה ממצרים. בגלות "הוא לי לרועה, ואני לו לצאן", צאן מורה על עבודת המס"נ, שיש בה מעלה גם לגבי אב ובן "הוא לי לאב ואני לו לבן", וכשם שביצי"מ הי' מס"נ עוד בהיותם במצרים, כן הוא עתה, גם בזמן הגלות ישנו ענין המס"נ, ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה.

א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש וכו' מצד מעלת תומ"צ שפועל ביטול היש (דבראשית ברא אלקים) לאין. ענין ר"ח שינוי וביטול בלבנה ע"י עבודה דביטול. בר"ח ניסן כללות העבודה (גם עבודת התשובה) הוא בדרך דילוג. לר"א בתשרי עתידין ליגאל, אם ישראל עושים תשובה מיד נגאלין. בחינת אמי. לר"י בניסן עתידין ליגאל, למעלה מהשתל', בחינת בתי. הגילוי דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו בגלות לכן צ"ל שניהם, תשובה בער"ח ועליה בראש חודש.

"לאמר", בכל מקום וזמן שלומד תורה הקב״ה בעצמו אומר ומדבר כמו במ"ת, כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. "אנכי" סובל ב' קצוות: אינו בערך ידיעה (משא"כ הוי' אלקיך, ממכ"ע וסוכ"ע, שייך לידיעה), ולאידך, ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, צמצום למטה מהוי' אלקיך. הכח לזה: "ויכתוב משה (ספר תורה) "מוצאיהם (משרש הנשמה) למסעיהם (לירידתם למטה) ואלה מסעיהם למוצאיהם", עלי׳ למהותו ועצמותו ית'. כי יש הנברא שרשו יש האמיתי. אנכי מי שאנכי, כתבית יהבית להיות אלקיך, כחך וחיותך. שם שמים שגור בפי כל קאי על העצמות, שאפילו תינוקות יודעים כי המאור הוא בהתגלות, יהודים פשוטים אומרים בפשטות גמורה דער באַשעפער און דער וואָס לעבט אייביק (הבורא, חי העולמים) הכוונה בזה לפשיטות העצמות דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ ונמשך בכל פרטי הגוף ונה"ב שניכר בהם "מי כמוך באלים הוי'". כבר בתחילת עבודתו בכח להמשיך זה ע"י תשובה ומס"נ, פותחים לו אוצר העליון שכבר ניתן לכ"א במ"ת עם ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים. ב' אופני עבודה: אנכי נמשך לאלקיך ל' רבים, "מוצאיהם למסעיהם"; שאלוקיך יהיה כמו אנכי, "מסעיהם למוצאיהם". ע"ד רושם הקב"ע דר"ה על כל השנה, שפועל על כל השנה שיראה ראש השנה. ע"י הירידה, שקר העולם מתהפך לקרש המשכן. תורת הרב המגיד "עשה לך שתי חצוצרות", חצאי צורות, עבודת המטה עושה שלימות למעלה. כתבית (ה' אצבעות וקולמוס) יהבית (גם למי שאין שייכות לזה) ביטול הגזירה, ואני המתחיל, שנעשה דבר אחד עם אנכי. "הוצאתיך מארץ מצרים", ארץ ל' רצון גם דלפנה"צ, ע"י עבודה בערות הארץ מדלג באין-ערוך למעלה יותר מלפנה"צ. כח זה ישנו לכ"א כשלומד תורה בכל מקום וזמן הקב"ה קורא ושונה כנגדו.

ספירת העומר שייך לענין הספירות, לשון ספירות ובהירות וישנם ד׳ פירושים, ד׳ שרשים, שהם ד׳ מדריגות: א׳ מלשון מספר מדידה והגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ב׳ מלשון "השמים מספרים כבוד א-ל" סיפור והגדה. ג׳ מלשון ספר כמאמר שלשה ספרים נפתחים. ד׳ מלשון אבן ספיר. מספר (הגבלה דכלים, מלכות) סיפור והגדה (שמגלה את האור, ז"א) ספר (יחוד הכלי עם האור, בינה) אבן ספיר (גילוי האור לבד, בחכמה). בכל זה צ"ל "וספרתם לכם". נתינת כח מפסח לבוא למ"ת "תספרו חמישים יום".

"את ה' האמרת וה' האמירך" הוא ע"ד "אני לדודי ודודי לי" (מהרש"א הובא באוה"ת) מודגש בזה מעלת ישראל, שע"י עבודתם נעשה יתרון בכל קווי העבודה המרומזים בר"ת אלול, ח"י אלול מכניס חיות בהם ובפרט בעבודה ד"האמרת" מלשון איתמר שבגמ', דיבור בתורה, "תען לשוני אמרתך", הרועה בשושנים-ששונים הלכות בי"ג מדות שבתורה, תליסר עלין, זה נוגע לכללות קיום העולם, על ג' דברים העולם (העלם) עומד, שמתגלה הענין שעליו מעלים ומסתיר העולם, שמציאותו הוא דבר ה' שניצב בו כתורת הבעש"ט, וקיומו הוא ע"י לימוד התורה, חוקות שמים וארץ, בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא, ת"ח מרבים שלום בעולם עד לשלמות דשמים וארץ חדשים. הבעש"ט היה מוכיח: "ה' צלך", הקב"ה כמו צל, עושה מה שהאדם עושה. תורת הה"מ: "דע מה למעלה – ממך", האדם פועל כל המציאות דלמעלה, בר"ה הכל חוזר לקדמותו ופעולת ישראל בעבודתן להחזיר המשכת פנימיות, תענוג ורצון, עד לעוה"ז התחתון שיהיה דירה לו ית'. הצ"צ מפרש תיבת "האמרת": לשון שבח; לבוש; ואמירה. בר"ה צ"ל שבח שלא בערך, להמשיך פנימיות התענוג בלבוש מלכות, ה' מלך גאות לבש, תמליכוני עליכם, ומקבל מלכותו ברצון ונמשך בי' מאמרות בעוה"ז. "אני (מלכות) מדבר (ספי' הכתר) בצדקה", כמו בתפילה נאמר "אני בצדק אחזה פניך", כך האדם הוא עני שאין לו כלום, בהמות הייתי עמך, בחי' אדם שבו (אדמה לעליון) מגיע לביטול כבהמה, גם תקיעה הוא קלא פנימאה ועובר בקרן בהמה. מרוב ביטול נדמה לו שאינו במצב טוב אף שאינו נכון, משל הבעש"ט מבן מלך שנתרחק ושכח לשון המדינה וצעק בקול פשוט, כך ע"י חשבון הנפש נדמה לו כאילו שכח לשון המלך, והוא למעליותא, כי דוקא בקול פשוט ניכר שהוא בנו והמלך מחבקו ומנשקו, בר"ה נמצא המלך למעלה מאותיות ולא שייך בו אותיות ואיש ישראל מרגיש כעני ומבקש רק בתורת צדקה ולא בזרוע, ומעורר ופועל שיומשך לכאו"א בעבודתו הרוחנית וצרכיו הגשמיים מלמעלה מסדהש"ת, לך ה' הצדקה. השופר מזכיר להקב"ה שקיבלנו תורה בקול שופר ובחר בנו ואנו המלכנו אותו, יבחר לנו את נחלתנו, עי"ז מוציאים את המלך מהיער, כבמשל, ומביאים אותו להיכל מלכותו ונעשה מלכותו בכל משלה. תורה אור, מבואר בקונ' עץ החיים, שהוא כאור היום המגין לעולם, "האמרת היום". השלימות הוא בחיבור נגלה בפנימיות, חיבור עץ החיים ועץ הדעת שהוא תיקון לאדה"ר שנברא לעמל תורה. בחודש אלול המלך בשדה כו' בפרט בי"ב ימים אחרונים שאז מתקן, מזכך ומעלה יום לחודש, ח"י אלול מתקן תשרי העבר והכנה לתשרי הבא, לא רק תחילת השנה אלא ראש, הכולל כל האיברים ומנהיגם בהחלטות טובות, לא באופן דממשלה אלא ומלכותו ברצון קיבלו ברצון ותענוג. המעשה הוא העיקר, "אני מדבר בצדקה", המשכת האמרת היום לעש"מ שבהם נברא העולם, ולא רק היום הזה אלא באופן תמידי, גם מי שלומד רק פרק א' שחרית וכו' מקיים החיוב דלא ימוש גו' והגית גו', מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. את כל זה פועלים מח"י אלול ע"י קבלת החלטות טובות בלימוד התורה במשך השנה ביתר חיות, "וה' האמירך" בהצלחה רבה ומופלגה עד ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", גילוי פנימיות התורה בלימוד הנגלה והלכה כמותו ודן דין אמת לאמיתו, כי הלימוד הוא לאמיתו ומגיע למציאה למעלה מיגיעה, כי מקדים לזה צדקה, שגם היא שלא לפי"ע היגיעה, וזוכים לחיים אמיתיים ברו"ג גם יחד על כל השנה כולה ונעשית א לעבעדיקע יאר, שנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.

גלוי דג"ע מהתורה שלומדים עתה, הגילוי דתחה"מ הוא מקיום המצוות דעתה. שורש המצוות למעלה משרש התורה. ע"ד שורש גוף האדם למעלה מנשמתו. לכן תחה"מ הוא נשמות בגופים דוקא וג"ע הוא לנשמות לבד. תחה"מ ל'כל ישראל' כי כולם שוים בקיום מצוות, רצון העליון למעלה מהתחלקות, משא"כ תורה הוא גילוי חכמתו ית' שבא בהתחלקות. בתורתו של משיח ב' המעלות יחד. עד"ז יתגלה בנשמות גם מעלת הגוף.

ענין "בהעלותך את הנרות" היינו נש"י, ו"יאירו שבעת הנרות" הם המאורות שברקיע. אהרן ממשיך רצוא בנשמות דבי"ע ועי"ז נתוסף אור במאמר "יהי מאורות". מעלת 'נרות' סתם על 'שבעת הנרות', דרגת הנשמה למעלה מ'טהורה היא' שהיא כדוגמת הבן שנמשך ממוח האב, וע"י עבודתה למטה מתגלה עצם הנשמה מעצמות א"ס כדוגמת הבן כשהוא בתוך מוח האב. גם פי' נרות מצוות, שמאירים בפנימיות, "אל מול פני המנורה", אנכי ולא יהיה לך ר"ת או"י, שהם ר"ת אהבה ויראה, "על פני", שממשיך בפנימיות מהעצמות ע"י קיום המצוות. עד "יאירו שבעת הנרות" שנתוסף עילוי גם במאורות שברקיע יותר מכפי שהיו בו מאורות הגדולים.

בגדי כהונה הם בדיוק, אסור לפחות או להוסיף עליהם, בכל א' מהם ענין לעצמו וענינו בצירוף כולם יחד. ד' בגדי לבן ד' אותיות שם הוי׳. מצנפת, כתר על הראש, לכפר על הגאווה שפוגם בראש. גאוה בגימ' י״ה, חכמה ובינה, כי מצנפת הוא כתר הנמשך במוחין. אבנט, סמוך לחזה הלב, מכפר על הרהורי עבירה בלב, מקשר מקיף (הלבושים) ופנימי (הגוף והלב) ומהלב נמשך בשאר האברים, ממשיך מוחין למדות, ארכו ל"ב אמות. מכנסים, לכסות בשר ערוה, לכפר עוון גילוי עריות, מלכות, נוקבא, כנס"י, שם נוגע שמירה, קדושה וטהרה, כי רגלי׳ יורדות. כתונת, על כל הגוף עד הירכיים, כנגד המדות, משא״כ מכנסים ממתנים עד ירכיים, לבר מגופא. מכנסים לשון כונס, מלכות, כנס"י, כונסת ואוספת הגילויים דמעלה. "בגדי קודש הם", בכל הד׳ בגדים צ״ל קדושה, ביטול דחכמה, ראשית וכלל הספירות, אנכי, בראשית, כתר וחכמה. "בד בבד", קנה יחידי מכל גרעין, בא חבקוק והעמידן על אחת, יסוד האמונה. כל הד׳ בגדים (חכמה ובינה מדות ומלכות) צ"ל מיוסדות על אמונה. בכל מדרגות שבישראל ובפרצופים העליונים, בכ"א יש אמונה לפי ענינה. אף שהיא נקודה שלמעלה מהתחלקות, בכל זאת ישנה לכ"א לפי ענינו, לכן אצל כ"א מהבגדים נאמר בד במיוחד, כי צ״ל אמונה בכ"א מהדרגות והחלוקות באופן מיוחד לפי ענינו. וכולם יחד לא חסיר ולא יתיר, ונעשה שלימות הכפרה.

יחוד זו"נ, יחוד יעקב ורחל, יחוד ישראל ורחל, יחוד שפעל הוספה (יוסף) לא רק לגבי יעקב בחי' עקב, אלא גם לגבי ישראל בחי' ראש. בעבודה, יעקב, אתכפיא ועי"ז בא לבחי' ישראל אתהפכא. אלא שגם כאשר מגיע לבחי' אתהפכא צ"ל הגישמאק והקאך שיש באתכפיא שזה מצד התענוג המיוחד שיש בנצחון המנגד.

היום עוסק בתורה, הנה אף שאינו טרוד כמו בעל עסק, מ״מ הנה בשעה זו שהוא עושה מלאכה הוא ירידה כו׳. וזהו השאלה "לא היה צריך" עצם ענין בראשית בתורה, מדוע פתח בזה ולא ב"החודש". כי צ"ל ב' העבודות, ביהכנ"ס וביהמ"ד; מנהג דרך ארץ, דגם בעלי עסק אפילו בשעת הדחק שהטרדה גדולה יותר מדאי, מחוייב בתפילה ובתורה, ועד״ז מי שתורתו אומנתו צ״ל אצלו לא רק תורה ותפילה, אלא צריך גם להפסיק לעשיית סוכה ולעשיית לולב, דרך ארץ. השאלה "לא הי׳ צריך כו'" היא מצד החשיבות דתפילה ותורה לגבי עבודת הבירורים, הוצרך להקדים 'החודש' ל'בראשית' כפי שהוא הסדר בכל יום. והתשובה היא, אמת מצד הגילויים צ"ל תורה תחילה, אבל "כח מעשיו", יש מעלה יתירה במעשה שאינה גם בעסק התורה, דסוף מעשה במחשבה תחילה. ולכן פתח ב'בראשית', כי נתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, אתכפיא ס"א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שהו״ע נפלא ביותר כמבואר בארוכה בדרוש ההילולא. ומתאחד בנותן התורה למעלה מגילויים. "כח מעשיו" פועל שיהי׳ "הגיד (והמשיך) לעמו", ושיהי׳ "לתת להם נחלת גוים", בפועל ובגלוי, וע״י העבודה בה'סוף מעשה' דימי הגלות שבעולם העשי׳, יתגלה ה'מחשבה תחילה'.

אורה לשון נקבה, אור המקבל ומפעיל האור. כדי להמשיך למקבל צריך להוסיף במשפיע. תוס' ה' באברהם להמשיך שכל הנעלם להמון גויים. ושמחה, להמשיך למטה בשמחה פורץ גדר. אורה ושמחה יחוד חו"ב, ששון ויקר יחוד זו"ן.

כפילות הלשון בפסוק "כימי עולם, וכשנים קדמוניות" במדרש מבאר: 'כימי עולם' קאי על משה; 'כשנים קדמוניות' קאי על שלמה ונח. מבאר הצ"צ: 'כימי עולם', סדהש"ת, ו'שנים קדמוניות' למעלה מסדהש"ת, אריך ועתיק ולמעלה מזה. 'יהודה וירושלים', קאי על עבודת הקרבנות, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, בבחינת ערבות. היינו שנים קדמוניות. פועל גם בבחי' 'כימי עולם' המשכה בתיקון. שבת היא העלאה דימות החול. 'שנים קדמוניות'. בשבת הגדול ישנו עילוי שנעשה בה נס גדול, מכה מצרים בבכוריהם. שחודר בטבע שהמצרים עצמם מכים זה בזה "כימי עולם". וזה נעשה ע"י "יהודה וירושלים", בנ"י ששרשם בעצמות.

כמה מעלות בקיום מצוות בגשמיות דווקא: שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר; שהן "רצונו" ולא רק "חכמתו"; כי "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". דווקא בתחתון מתגלה הכח הכי עליון, בדוגמת בן המתחטא לפני אביו, ובפרט ע"י פעולת התשובה. "אסף בן קרח" עשה תשובה וכמו נדב ואביהוא שהקטירו אש זרה וקטורת עניינה תשובה ע"ד קטורת יוהכ"פ. מקשר כל הנ"ל עם הפסוק "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל" התורה פועלת חידוש במציאות העולם ומביא סיפור מכ"ק אדמו"ר הצ"צ.

תחית המתים לכל ישראל, כי הוא שכר על מצוות שכל ישראל שווים, משא"כ לג"ע צריך כמה תנאים, כי הוא שכר על לימוד התורה. גילוי דתחה"מ הוא עדן, תענוג עצמי בישראל שלמעלה מהתענוג שבתומ"צ. בג"ע גילוי אור הממלא לכן העליות שבו הם ע"י ביטול והתפשטות המדרגה הקודמת. ימות המשיח הוא גילוי אוא"ס הבל"ג (סובב) לכן אין צורך לצאת ממדרגתו אבל מ"מ יהיו בו חילוקי דרגות. משא"כ בתחה"מ הגילוי דעצמות א"ס שלמעלה מהתחלקות הוא לכל ישראל בשוה.

כללות העבודה, להמשיך ולגלות שם הוי'. מו"ה לי"ה. מגילה נקראת, שקוראים ומכריזים בכל סדהש"ת החיבור בין י"א - ו"ה לט"ו - י"ה ונעשה השם שלם באופן של קבע, ולא להתפעל מעמלק שרוצה להפריד. מעלת שנה זו שנכנסים מפורים ושושן פורים מיד ליום השבת.

ארבעה הצריכים להודות ר״ת חיים. הם ד׳ אופנים בעבודת האדם, שצריך להיות היציאה מד׳ מצבים בלתי רצויים אלו ברוחניות (חולה וחבוש וכו׳), ויציאה (גאולה) זו היא ע״י ד׳ אופני עבודה. והם כנגד ד׳ גלויות שבהם ועל ידם יהי׳ גילוי ד׳ אותיות שם הוי׳ לעתיד. והדברים קל וחומר, מה אמיתית מציאותם של העולמות (מלשון העלם והסתר) הוא השם הוי׳ המחי׳ אותם, הרי בודאי שבעולם גופא הגאולה שבעולם (שבזה נראה אלקות בגלוי), הרי אמיתית מציאותו הוא החיות דשם הוי׳. תוכן עבודת האדם הוא להמשיך חיות וגאולה בסדר ההשתלשלות הפרטי שלו. וכיון שהגאולה קשורה עם שם הוי׳ המהוה הכל, הרי כן צריך להיות גם בעבודה, אשר עניני הגאולה יכללו (זאָלן אַרומנעמען) כל קורות ימי חייו. וע״י העבודה בעוה"ז התחתון, ובכח המעשה, מגיע למעלה משם הוי׳, לבחי׳ ישת חושך סתרו ומעלה גם את כל סדר ההשתלשלות למעלה משם הוי׳, לבחי׳ ישת חושך סתרו. וזהו ארבעה צריכים להודות ר״ת חיי״ם, שע״י העבודה בד׳ המדריגות שבנפש פועלים ענין החיות בכל כחות הנפש ובכל סדר ההשתלשלות, עד שמביאים גאולה לעולם, ובמהרה בימינו ממש.

תשרי נק' חודש סתם, חידוש כללי כי בו ה"ראש" לכל השנה. וממנו נמשך חיות פרטי לכל חדשי השנה, לכל עניני עבודה בגשמיות וברוחניות, "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", ובא לאחר ברכת הקב"ה "אתם נצבים גו'" שחודש השביעי יהיה מושבע בכל. ומשביע לכל השנה. קשור למאמר אדה"ז "משביעין אותו" (שאמרו עם הולדת הצ"צ שהשנה מאתיים להולדתו) לשון שובע. "וי"ל, דזהו מה שהסיום דג' הפרקים הראשונים של ספר התניא הוא בביאור תוכן ענין מוח הדעת, שענינו "יתקע מחשבתו בחוזק", שזהו ע"י ענין "תקעו בחודש שופר", וכמו שמוח הדעת מביא להולדת המדות, אהבה וענפי' ויראה וענפי', שזה כולל את כל התורה כולה, מ"ע ומל"ח, ובכללות היינו השלילה והחיוב, עד"ז הוא בההמשכה שע"י השופר, שהיא המשכת החיות, ענין החיוב, ויחד עם זה עיקר ההמשכה היא ע"י הגבורות, תגבורת החיות, ע"ד ענין מל"ת. וזה כולל את כל ההמשכות שהקב"ה ממשיך על השנה הבאה לקראתינו, בתוך כלל ישראל, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ולמעלה מזה, למעלה ממדידה והגבלה דידו, אפילו ידו של הקב"ה".

החילוק בין מצה קודם חצות ("מצת" חסר וא"ו) למצה שלאחר חצות ("מצות" מלא וא"ו) היה רק בפסח הראשון. אבל לאחרי מ"ת גם המצות שקודם חצות הם מלא וא"ו. ויתרה מזו, כיון שהגילוי במצות אלו הוא ע"י קדימת עבודת תומ"צ במשך כל השנה, וגם אכילת המצה היא מצוה, ה"ה נעלה יותר גם מהגילוי דמצה שלאחר חצות בפסח הראשון. ואעפ"כ אנו אומרים "מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", כי מצות סיפור יציאת מצרים הוא לספר את הענין כמו שהי' אז, וגם עתה ישנו המעמד ומצב שהי' אז. ויהי רצון, כשם שמסיימים בהפטרה דאחרון של פסח "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה .. ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו" אשר ישאר מז' מקומות של גלות, ויביאם למצב של שמיני המצב דגאולה האמיתית והשלימה ויקויים הייעוד בפשטות ובכל הפרטים וגם בפנימיות מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים. גליון זה מוקדש לכבוד יום הבהיר י"א ניסן מאה עשרים ושלוש שנה להולדת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו