סיכום מאמרי ויקרא, ב׳ ניסן

התואר "זה" שייך על עניני קדושה בלבד, שאינם אמצעים לדבר אחר, אלא תכליתם היא בהם עצמם; משא"כ שאר הענינים אי־אפשר לומר "זה", כי נראה רק החיצוניות שהיא טפלה לכוונה ולתכלית שבהם. ישראל, מצד התקשרותם ודביקותם בעצמות נקראים "זה" כמארז"ל "יבוא זה (משה) ויקבל זאת מזה לעם זו". אלא שהוא בלשון נקבה, כי ההתקשרות בעצמות היא בקיום תומ"צ בקבלת עול, שהאדם הוא כלי קיבול, בחי' נקבה. כשהעבודה היא בבחינת "עם זו" קבלת-עול, אזי "תהלתי יספרו" לפי הכוונה העליונה. בעולם הזה הוא רק בחי' ז"א, "זה קלי ואנוהו", ואינה בערך לבחי' "זה" שיתגלה לעתיד, אז יאמרו ב' פעמים "זה", "הנה אלקינו זה" - ז"א, "זה הוי' קוינו לו" - עתיק.

ק"כ צירופי שם אלקים מהם יונקים ק"כ צירופים דנוגה, ב' פעמים ק"כ בגימט' מר, המלח ממתיק את הדינים שבאים מהמרירות. הצ"צ מציין לדרוש פורים, לרמז ענין אתהפכא דפורים. הפיכת העלם המשל, לכלי לאוא"ס. רואים מזה גודל הדיוק בדברי רבותינו נשיאינו גם בענינים שהם לכאורה רק דרך אגב, ועד כמה צריכים להתמסר ולעיין גם בהם. ביטול בע"ת שאינו מרוצה ממצבו ומנתק את עצמו (רייס זיך אַרויס) 'אסורה מכאן' וממשיך בעל-הרצון. הכח להפוך את ארור המן לברוך מרדכי ע"י העבודה דלא ידע, ביטול שלמעלה מטו"ד, בחי' איני יודע באיזה מהם חפץ כו', משם הכח להפוך ארור המן לברוך מרדכי.

הכח בישראל, בחי' אדם, להקריב קרבנות, לפי שהם דבוקים בהקב"ה, כדביקות האורות (בתורה) ודביקות הכלים (מצוות) הקרבן עצמו, ותיקון העולם שעל-ידם. לכן מתחיל הדיבור מאוהל-מועד בקרבנות שבהם עיקר גילוי התורה שעל-ידה קיום העולם. אף שהתורה מצ"ע למעלה מהעולם, אך מצד שרשה בעצמות, שנתאוה כו' דירה בתחתונים, העולם תופס מקום כביכול. כמים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. בעיקר בהלכות ופס"ד שנוגעים למעשה. "זאת התורה אדם": אדמה לעליון ונוצר מהאדמה ששרשה גבוה יותר; תורה, שרשה למעלה מעולמות וירדה לגוף ששרשה גבוה יותר. "ויקרא גו'" לא נאמר מי הקורא, המשכת התורה מעצמותו יתברך ומתגלה בדיני קרבנות לברר העולם ולעשותו דירה לו ית'.

"ויקרא אל משה גו'", אני הוא הקורא אני הוא המדבר, אני ראשון ואני אחרון, כתר ומלכות. אל"ף דויקרא זעירא, מלכות. ומאידך, "ויקרא" לשון חיבה ותענוג, פנימיות הכתר, מצד חיבת הרב לתלמיד נותן לו רווח בין פרשה לפרשה. התורה ניתנה בהר סיני דמכיך מכל טוריא, ע"י משה "עניו מאוד מכל האדם", על אף מעלותיו הנפלאות, עד דמי שמשוה עצמו למשה (דער וואָס פאַרטשעפעט זיך מיט משה) מלקין אותו, כי א"א להיות כלל מציאות שוה למשה רבינו. מדת האמת ראה, משה אמת ותורתו אמת, מ"מ היה עניו, כי התבונן אם היו נותנים לאדם הענינים שניתנו לו מלמעלה (מצד הענווה שלו חשב, שגם השני הי׳ מגיע לדרגתו, ועוד למעלה מזה) מ״מ בהיותו עבד נאמן, ראה שכל ענינים אלו נתנו לו מלמעלה, וא"א לידע איך זה יהי׳ אם יתנו ענינים אלו לאדם אחר. הצ״צ בתחילת לימודו בויקרא שאל למה הא׳ זעירא, ויענהו אדה"ז, אדם הראשון ידע מעלתו לכן נאמר אדם בא׳ רבתי, וזה נתן האפשריות שיהי׳ אח״כ ענינים בלתי רצויים, משא״כ אצל משה רבינו, הגם שידע מעלת עצמו, מ״מ לא החשיב את עצמו, ואדרבא ידיעה זו הביאה אותו להיות שפל בעיני עצמו עוד יותר, ולכן נאמר אצלו ויקרא בא׳ זעירא. מסיפור זה מובן ג״כ שהא׳ זעירא דמשה רבינו היא למעלה גם מהא׳ רבתי דאדם הראשון. ומגיע למעלה מאל"ף רבתי בדברי הימים. מעלת "בת ציון" על מדרגת "אחותי ואימי". ע"י לימוד התורה בביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'" אזי "פתח לבי בתורתך", שנוסף בהבנה והשגה למעלה ממדידה והגבלה.

להבין ענין ויקרא גו', באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וצ"ל עבודת האדם להוסיף אורות ע"י תורה. בתחילת הבריאה, "וינחהו בג"ע לעבדה" ברמ"ח מ"ע "ולשמרה" בשס"ה ל"ת וגם ע"י תורה השגת המהות, "וינחהו" ל' חניה, ע"פ הוי' כמאן דקביעא דמי. ולאחר הסילוק בא משה והורידה לארץ ע"י המשכן, ואתעדל"ת "ועשו לי מקדש גו'" (סיום פ' פקודי) בא "אדם כי יקריב מכם גו'" (תחילת ויקרא). נח"ר לפני, לבורא, שלמעלה מנח"ר דנברא, ולמעלה יותר מתחילת הבריאה. נחת מל' נחות דרגה. אתעדל"ע לזה "ויכס הענן את אוהל מועד גו' ולא יכול משה לבוא גו'", אז "ויקרא אל משה" ולא נאמר מי הקורא, גילוי למעלה מכל שמות וגילויים, "וידבר ה' אליו" ונמשך "לאמר" לכל ישראל ומהם למשה בחי' "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" ונמשך בחי' נעלית יותר גם מאתעדל"ע.

הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, לעשות מכל עניני העולם משכן ומקדש לו ית׳. אחת העבודות היתה עבודת הקרבנות, לשון קירוב, לקרב עניני העולם (ל' העלם והסתר) ולעשותם כלים לאלקות, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, ועושה מכל עניני העולם דירה לו ית׳, וממשיך בהם בחי׳ עיקר שכינה. ע"י "אדם", אדמה לעליון, שרשו בעצמות, "כי יקריב", יכול לקרב את כל עניני העולם לאלקות. תחילה מקרב את עצמו, "מכם", קשוט עצמך, ואח״כ את עניני העולם, "מן הבהמה גו'", קשוט אחרים. נשמות דזרע אדם וזרע בהמה ממשיכים ופועלים קירוב באצילות ובי"ע, "קרבנכם" לשון רבים. עד נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, תענוג בורא למעלה מתענוג נברא. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס. השלימות יהיה לעת"ל, כמצוות רצונך.

בכללות יש בכתר ג׳ מדריגות. מלכות שבכתר, חכמה שבכתר, וכתר שבכתר. וזהו אנכי, אני ראשון ואני אחרון, אנכי מורה על תוקף הרוממות וההתנשאות וההפלאה מכל סדר השתל', כן הוא גם בכתר, אני אחרון הוא מלכות שבכתר, אני ראשון חכמה שבכתר, ואנכי בחי׳ כתר שבכתר שהוא מופלא ומרומם לגמרי. 'אני אחרון' גורם שלימות בסדר השתל' שמקבל מכתר. מילוי החסרון בלבד, די מחסורו אשר יחסר לו. אבל מבחי׳ אני ראשון מופלא מסדר השתל', נמשך גם עשירות. ומבחי' אנכי, כתר שבכתר, העשירות בתכלית השלימות. במ"ת נמשך "אנכי הוי' אלקיך", מעין הגילוי דלעתיד. ניתן הכלי להמשכות הכי נעלות, בחי' אנכי נמשך בתחתון עד "לא יהיה לך אלקים אחרים". וזהו "ויקרא אל משה" שלא נזכר מי הקורא, אנכי שלמעלה מקוצו של יו"ד, אל בחי' משה עליו נאמר "אנכי עומד בין ה"א וביניכם". בא' זעירא, אתעדל"ע בלבד, ע"ד אמונה, דמצד אחד הוא הכל (אמונה איז אַלץ) ולאידך יתכן שגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. לכן חסר באותיות, אתוון זעירין. לעת"ל יומשך בגילוי בא' רבתי דמשיח, אד"ם, אדם דוד משיח, כל ג' הבחי' בגילוי ובשלימות.

"אדם", נפה"א זרע אדם, "כי יקריב" ל' קירוב ומעלה "מן הבהמה", נפה"ב, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, עולה גם האדם. גם את העולם נתן בלבם, "פדה בשלום נפשי מקרב (ל' קרבן) לי", מלחמת נפה"א עם נפה"ב שבקרבו עד שתשתנה מהותה, "ברבים היו עמדי". הפדיה בשלום היא בתפילה שבמקום קרבנות תקנום, מיוסד על תורה ובפרט פנימיות התורה שאין בה קושיא ומחלוקת. "מן הבקר", פני שור מהשמאל, גבורות דנה"ב, "מן הצאן", צאן יעקב, רחמנות על ניצוץ אלקות שירד ונתלבש במשכא דחויא, ובפרט שיזכור ויתבונן במצב נה"ב, אז "וישק יעקב לרחל ויבך", נמשך רחמים על נה"א ונה"ב. "מן העוף", רחמנות דפני נשר שמרחם מעצמו בלי התבוננות, "ועוף יעופף" למעלה מהארץ, למעלה מצאן שצריך התבוננות וכו'. נוסף לזה יש גם כח מיוחד מבחי' "הוי' לי בעוזרי", כקרבנות שהי' אש יורד מהשמים, ובאים לענין רב להושיע כמובא בהמאמר (דאדמו"ר האמצעי).

הקשר דא׳ זעירא עם בחי׳ א׳ רבתי דוקא, היינו שבמשה בהיותו למטה בבחי׳ זעירא נמשך בחי׳ א׳ רבתי שלמעלה מכל הענינים, עד לעצמותו ומהותו ית׳. עד״ז הוא בכל ישראל שהם חלק אלוקה ממעל ממש, יכולים לקבל מכל המדרגות עד למעלה מעלה, לכן לא נאמר מי הקורא, המשכה לישראל למעלה מכל השמות. התורה היא נצחית ושייך בחי' אלו גם עכשיו, באתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא שבכל אחד מישראל נמשך בחי׳ "ויקרא" שלא נאמר מי הקורא, למעלה מכל השמות, עצמותו ומהותו ית׳. ומזה נמשל הכח לאדם (אדמה לעליון) "כי יקריב גו' מן הבהמה גו'", ירידת הנשמה בראת יצרת נפחת, לברר כל עניני נה"ב בהמה עוף ומנחה. הסדר שקודם הוא "ויקרא גו'" ואח"כ "אדם כי יקריב" (כסדרן בהדרושים) מלמעלה ומלמטה והחיבור ביניהם. "בקש שלום". הנתינת כח ממשה שבכ"א ובמיוחד בשבת, "ישמח משה במתנת חלקו", בחודש ניסן בו נגאלו ובו עתידין להגאל. צו