מאמרי פרשת וארא

כל נפש בישראל על-אף היותו נברא ובעל-גבול בכוחו להתאחד בעצמות א"ס "לאשתאבא בגופא דמלכא" ע"י תומ"צ, שהם לבושים שעל-ידם יתקשר הנשמה עם עצמות א"ס. לכן צ"ל קיום מצוה פעמים רבות וכמ"פ בכל יום, כדי לקשר נפשו עם עצמות א"ס בלבושים נכונים. "ואברהם זקן בא בימים", איתא בזהר "באינון יומין עילאין" שהשלים עבודתו כל יום ולא חסר לבוש אחד והגיע לביטול דחכ', "ואברהם זקן" זה שקנה חכמה. אלא שאין כל אדם זוכה לזה, שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפילו רגע אחד, לכן צ"ל כל ימיו בתשובה ע"י התבוננות בריחוקו מהשי"ת. ענין גלות ויציאת מצרים, שהמיצר מעורר לתשובה "וממצרים קראתי לבני". וזהו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם": "וארא גו'" הגילוי לאבות הי' רק בחי' ממכ"ע בלבד, "א-ל שד-י", וע"י הירידה לגלות מצרים (עבודת התשובה) נעשה הגילוי דשם הוי' (דלעילא), בחי' הי' הוה ויהי' כאחד, בלי גבול. סיום המאמר: להגיע לבחי' הוי' דלעילא ע"י ענין מורשה ל' ירושה ולשון ראש, התקשרות עם ראש העדה, כדי שגם חוטב עציך ושואב מימיך יגיעו לגילוי שם הוי' צ"ל התקשרות עם ראשיכם שבטיכם, שלא להיפרד ח"ו מהמוריש, וכנ"ל בענין התשובה, שהוא כמו הבן שאינו יכול לסבול כאשר אביו אומר לו שאינו אביו, ורוצה להיות מקושר אליו, עי"ז "וידעתם כי אני הוי'", שתהיו מקושרים (דעת לשון התקשרות) לשם הוי' דלעילא, בחי' הי' הוה ויהי' כאחד, בחי' בל"ג, שכל זה בא ע"י התשובה.

במ"ת היה גילוי שם הוי', שנפעל שלימות כוונת הבריאה, אמיתית שלימות זו תהי' לעת"ל, לכן נרמזה ביצי"מ גם הגאולה דלעתיד לבוא. ע"י קיום תומ"צ באופן דאתכפיא "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" דקאי על אור הסובב שבכולהו עלמין בשוה, ההמשכה תהי' בגלוי. בביהמ"ק האיר גילוי השייך לעולמות, החידוש דמ"ת הוא שנמשך גילוי אור הסובב, האור שלמעלה מהעולמות, לכן הוא בכל העולמות בשוה ונמשך בפנימיות והתגלות. זריעה ונטיעה בתומ"צ, אור זרוע במעשה המצוות בגוף ישראל דוקא, בהקדמת הביטול וקב"ע (חרישה וריקבון הגרעין) ממשיכים גילוי אור הסובב. "ברוך אתה הוי'", פירוש הפשוט שמברכים את הוי' להמשיך תוספת אור בהוי' דלתתא משם הוי' דלעילא, ופירוש הב' הוא שממשיכים שם הוי' למטה. ההכנה לזה היתה ביצי"מ.

"ראה נתתיך אלקים לפרעה", קוק זיך צו (הבט) אשר "נתתיך אלקים לפרעה", משמע שזהו חידוש והפלאה, ובמדרש אמר הקב"ה למשה אע"פ שנתתיך אלקים לפרעה, אלקים אלקיך אנכי, אני על גבך, משמע ד"נתתיך אלקים לפרעה" הוא מעין ענין האלקות דאלקיך אנכי, שלכן צ"ל (באַוואָרענען) שאני על גבך. הנה משה הוא נשמה דאצילות ל' הארה מהמאציל, להיות דבוק במקורו הוא מגלה את העצם, גם ל' האצלה והפרשה כי בא ע"י צמצום. "ראה נתתיך אלקים לפרעה", הנשמות מצ"ע יצאו מהכלים, לכן ע"י ירידתן למטה לקיום תומ"צ ניתנה להם בחי' "אלקים אלקיך אנכי", אני על גבך, שכל מדרי' האצילות ולמעלה עד עשי' שוין לפניו. פרש"י: שופט ורודה לרדותו במכות ויסורים, נתינת כח מעצמות להשפיל קליפת מצרים בתוקף שרשה בתוהו שקדם לתיקון, "נתתיך אלקים". כמש"נ לאיוב "ואם זרוע כאל לך גו' ראה כל גאה והשפילהו". סיום המאמר: וכמו"כ הוא בכל דור ודור דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד דורנו עתה, ועז"נ "נתתיך אלקים לפרעה", היינו, שנשיא הדור שהוא המשה שבדור ניתן לו הכח לשבור כל הקליפות ולהוציא את ישראל מהגלות, ובפרט ביום ההילולא שלו, שהוא זמן העליות שעולה בעילוי אחר עילוי, הנה מלבד העליות שלו, נותנים לו גם כח מלמעלה לשבור ולרדות את הקליפות במכות ויסורים, ולהוציא את ישראל מהגלות, וכח זה הוא ממשיך לכל השייכים אליו ולכל המקושרים אליו, שלא להתפעל מכל ההסתרים, ולשברם ולרדותם במכות ויסורים, ולצאת מהגלות לגאולה שלימה ואמיתית.

בתרגום מפרש: "חברים מקשיבים", תלמידים הנשמעים לקול ראש הישיבה, "ברח דודי", הבריחה מגלות לגאולה, "דמה לך לצבי וגו'" הישן בעין אחת פתוחה, בזמן הגלות משגיח הקב"ה על בנ"י עד בואם "על הרי בשמים", לביהמ"ק לעבודת קטורת. בגמ' מפרש: חברים, הם ת"ח המקשיבים זה-לזה, וכאשר אינם מקשיבים אזי "ברח דודי", ע"י עסק התורה באחדות ממשיכים אור הסוכ"ע. כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע פירש: "גנים", גילויים דג"ע התחתון וג"ע העליון, אור הממלא שבא בהתחלקות. חברים הם המלאכים, "ברח דודי", לגילוי דלעתיד, אור הסובב שלמעלה מהתחלקות. בעבודה: חיבור שמות הוי' דלעילא ודלתתא ע"י אלקינו שביניהם. ד' אותיות הוי' בנפש: יו"ד הנחת עצמותו; ה"א התבוננות במעמדו ומצבו; וא"ו תורה; ה"א מצות. הגילויים דלעתיד ע"ד מעלת המצוות שהם רצון ותענוג פשוט, משא"כ תורה הוא רצון המורכב בחכמה. ע"י המצוות נעשה עילוי בתורה שלמד לפני קיום המצוה. "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", ע"י קיום מצוות לא מצד הטעם אלא רק באמונה פשוטה מגיעים לטוב טעם שבתורה. "על הרי בשמים". [ראה לעיל תשי"ג ].

ד' לשונות של גאולה כנגד ד' גזרות פרעה וכנגדן תיקנו ד' כוסות. ד' פעמים אמת קודם "עזרת" שייך ליצי"מ וד"פ אחר "עזרת" שייך לגאולה מד' גלויות. ד' מדרגות בתשובה שענינה התקשרות (פארבינדן זיך) עם "ואמת ה' לעולם", החטא מפריד מאמת ה' וד"פ אמת ב"פ הם ד' אופני תשובה המרומזים בד' אותיות הוי' תתאה ועילאה: א) סור מרע, תשובה תתאה מלמטלמ"ע, ה' תתאה, קבעמ"ש, גילוי אור הממלא בפנימיות ע"י צמצום, "והוצאתי". ב) ועשה טוב, תשובה תתאה מלמעלמ"ט, קב"ע מצוות, המשכת אור הסובב, "והצלתי". ג) "בקש שלום", תשו"ע מלמטל"מ, אה"ר שלמעלה מטו"ד, ה' עילאה, "וגאלתי". ד) "ורדפהו", תשו"ע מלמעלמ"ט, יר"ע, אות יו"ד דשם הוי', "ולקחתי". ע"י התורה נעשה יחוד י"ה בב' אופנים משים שלום בפמליא של מעלה. סיום המאמר: כיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, לכן גם עכשיו צ"ל ד' המדריגות דתשובה לא רק כמו שהם בשם הוי' דלתתא, אלא גם כמו שהם בשם הוי' דלעילא. ולכן אומרים ד"פ אמת ב"פ, ד"פ אמת קודם עזרת, הו"ע התשובה בשם הוי' דלתתא, וד"פ אמת בעזרת, הו"ע התשובה בשם הוי' דלעילא. ועבודתינו זו במשך זמן הגלות היא ההכנה לגילוי פנימיות התורה וגילוי שם הוי' דלעילא שיתגלה לעת"ל ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

ד' לשונות של גאולה קשור לד' פעמים אמת קודם עזרת ולאחריו, שייכות הגאולה לאמת כי "וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם", לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי והגאולה היתה משם הוי' מדת אמיתית. ד' לשונות בעבודת האדם (ראה לעיל תשח"י) ד' מדרגות בתשובה: "סור מרע"-"והוצאתי", הכח להשתחרר מאחיזת הקלי', סבלות מצרים, גם בדברים המותרים, יציאת נה"א מהגבלות הנה"ב. "ועשה טוב"-"והצלתי" מצוות, המשכת מקיף, והצלתי ל' צל. "בקש שלום"-"וגאלתי", תורה, כל נתיבותיה שלום, יחוד סובב וממלא, חיבור ד"ע וד"ת. "ורדפהו"-"ולקחתי", המשכת העצמות, אותי אתם לוקחים, יו"ד וקוצו של יו"ד. וישנם ב' פעמים, גאולת מצרים והגאולה העתידה. הוי' דלתתא והוי' דלעילא, גילוי דמ"ת וגילוי דפנימיות התורה. וצ"ל עכשיו העבודה בד' אופני תשובה באופן נעלה, עי"ז יתגלה ד' לשונות של גאולה לעתיד ע"י הפצת המעיינות דפנימיות התורה בדור האחרון שמצוה, חובה והכרח לגלות זאת החכמה כי זה הכנה לגילוי דלעתיד.

"הודו לה' כי טוב", אין טוב אלא אור, ואין טוב אלא תורה, וקאי על תרי"ג מצוות שנאמרו למשה שהם לה' לבדו. "יאמר נא ישראל", קאי על ז' מצוות דרבנן, שגם כנס"י המחולקים לג' סוגים כהן לוי וישראל ביכולתם להמשיך אור א"ס בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, וז' מצוות דרבנן הוסיפו חכמי ישראל כדי שיהי' "לעולם חסדו", שיהי' חסד ה' מאיר גם למטה מטה באישון לילה. לכן ניתוספו בבית שני בראותם שאין גילוי אלקות בכנס"י כ"כ ע"י מצוות דאורייתא, מפני הנפילה שנפלו ממדריגתם, ולא יוכלו להאיר האור בכלים דתומ"צ, לזאת הוסיפו מצוות דרבנן לפי העת והזמן ע"ד חנוכה ומגילה ונט"י וגם אמירת הלל בר"ח מדרבנן, להמשיך קדושה בימי חול, שהוא נעלה יותר מהאור שנמשך בתרי"ג מצות דאורייתא ונמשך למטה יותר ופועל עילוי גדול יותר בעבודה בעניני הרשות "בכל דרכיך דעהו" שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, שנוגעת בעצם הנשמה בעומק יותר מהעבודה דקיום המצוות. עוד י"ל הלשון פרשה קטנה, ששייך אפילו לקטן שבקטנים, כי זה נוגע ובא מצד עצם הנשמה, הרי זה שייך לכאו"א עד לקטן שבקטנים, כי מצד העצם כולם שוים.

העבודה בששת ימי המעשה, בחריש, הכנעת הגוף לעשות היפך רצונו, ובקציר, זריעת תומ"צ חדורים באהוי"ר. הם הכנה ליום השבת, ולאחריה מתחיל עוה"פ בעבודה זו לעלות בשבת הבאה "מדי שבת בשבתו" למדרגה עליונה יותר, כי מצד הקירוב והעלי' מרגיש שיש עלי' שאינו יכול להגיע אליה וחוזר לבטל עצמו לרפויי ארעא לעלות יותר, עד "יבוא כל בשר גו'" שגם הבשר הגשמי יבוא להתקרב לשרשו "להשתחות לפני ה'".

בכל ניצוץ מישראל יש ג' מדרגות האבות, חג"ת, שהיה בהם גילוי שם הוי' הכלי דאצילות. "וארא" שכבר נתגלה וגם להבא עתיד להתגלות, גלות וגאולה נמשל לעיבור ולידה, סימן לידה בכי התינוק מרוב חדוה כמו היוצא מבית אסורים, גם עצב על מה שעבר עליו שלא ראה מאורות ומחבלי לידה, ונחמתו בחלב אמו. גלות נק' עיבור כי ההמשכה מעצמות בחי' יחיד לבחי' אחד הוא בהעלם, הגאולה נק' לידה שאז יהיה הוי' אחד ע"י גילוי בחי' יחיד. בגלות העבודה בבחי' נה"י, ראשו בין ברכיו, אוכל מאמו ואין מרגיש טעם המאכל, אלא מזה יאיר חיות לנש"י לעתיד, ע"ד דם נעכר ונעשה חלב וממנו יונק התינוק בלידתו. ע"י "וארא" בזמן הגלות בבחי' נה"י, עתיד להתגלות לעתיד במדות ומבחין. בגלות גילוי שם הוי' הוא רק "בא-ל שד-י", ביצי"מ הוא הלידה והגדלת המדות ביניקה עד לגדלות במ"ת אמיתת גילוי שם הוי' עד לגילוי היותר נעלה דלעתיד.

"ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה", משה דור-השביעי לאברהם וכל השביעין חביבין, ע"ד חביבות השבת על ו' ימי המעשה. ענין שמונים, כתרא תמינאה דבינה, למעלה מז' ימי הבנין. אמנם צריך נתינת כח מהאבות "לא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי לאבות הראשונים" דקאי על כתר שלמעלה מהתחלקות חג"ת ולמעלה מחכמה (דרגת משה) לכן גאולת מצרים היה בחודש ניסן בו נולדו האבות, ענין יום הולדת, התגלות הנשמה למעלה מהתחלקות, אף שהעבודה עצמה מחולקת לפרטים צ"ל חדורה בעצם שלמעלה מהתחלקות. קשור לכ"ד טבת שקביעותו בפ' וארא, לאדה"ז הי' ענין נעלה שלמעלה מהתחלקות לפרטים, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", שהי' נשמע לשונו בדביקותו: איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, איך וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין, שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות לפרטים כו' ע"ד אבות הראשונים. ועוד זאת, בחסידות מודגש הצורך בעבודה בכח עצמו דוקא, ע"ד שנת' במעלת חודש ניסן מצד לידת האבות, צ"ל גם העבודה בפועל ע"י היגיעה ב"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". יצי"מ כל יום בק"ש, מס"נ שלמעלה מהגבלה, שנמשכת וחודרת בכל היום כולו, לא רק קובע עתים לתורה, אלא שלימודו באופן שלמעלה מהגבלה (שאינו מסתכל על השעון כו') ענין זה נעשה ע"י בחי' משה שבכאו"א מישראל שמדבר עם בחי' פרעה שבו ופועל עליו עד שמתבטל השעבוד, ויוצא מגלות לגאולה.

תשובה אותיות בושה, יראת בושת מהתבוננות בגדולת ה' "ולא ידח ממנו נדח", שכל ניצוצי נש"י סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ע"י לבושי תומ"צ הצריכים לשרש נשמתו, השלמת הלבושים ע"י הבושה מהתבוננות באלקות שהוא מציאות אמיתי ומרגיש כעני ואביון המתבייש בזכרו מעמדו ומצבו ויבכה במר נפשו כמו בתפילת נעילה. זהו ענין גלות ויציאת מצרים בעבודה. סיבת אמירת מאמר נורא זה בפ' וארא (ולא שמות) הנה במאמר די"ט כסלו נת' מעלת הבירורים דלעתיד על הבירור דימי שלמה שנתבררו רק ניצוצות השייכים לקדושה, אבל לעתיד ע"י מעשינו ועבודתינו יתברר גם אלו שנאבד מהם אור הקדושה לגמרי. ונתבאר שם שהעלאת הניצוצות שנתרחק ונאבד הוא ע"י "וחסידיך יברכוך", שממשיכים פנימיות עתיק ע"י תורת החסידות, הנה דרוש זה (דער פרומער וארא) המדבר בענין "לא ידח ממנו נדח" הוא דוגמא לפעולת תורת החסידות בבירור ניצוצות אלו. סיום המאמר: תוכן הדרוש בעניני פרומקייט כו' (כפי שנק' "דער פרומער וארא") הו"ע הביטושים ברוחניות, ע"ד ענין הגלות והשעבוד בחומר ובלבנים כפי שהוא ברוחניות, בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא כו'. עי"ז הי' יכול להיות מעמד ומצב של גאולה, שאז יכולים לפעול באמירת הדרוש ענין שהוא מעין ודוגמת שלימות הבירור דלעת"ל, שגם הניצוצות שנתרחקו ונאבדו, יתעלו ויוכללו בקדושה. כל זה מודגש עוד יותר עתה, שנשארו כמה ימים לביאת משיח, ולכן מפיצים (מ'גיסט) חסידות בריבוי, החל מהביכלאַך של רבינו הזקן, וכן הביכלאַך של הצמח צדק, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו, שמדפיסים לאחרונה, ועד לדרושי רבינו נשיאנו, שעי"ז מאירים את החושך כו' ועד שזוכים לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

ע"י קושי השעבוד ועבודת פרך, זיכוך החומר בכור הברזל, זכו למ"ת, המשכת אוא"ס בעולם ובגוף ע"י תומ"צ, כמאמר רב מתיבתא גופא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', כששמע רשב"י דבר זה, גחין ונשיק לעפרא. הנה הנשמה מצ"ע "טהורה היא" ובירידתה לבי"ע "בראת יצרת נפחת" רצונה להיפרד מהגוף "אתה משמרה בקרבי", ע"י העבודה עם הגוף "אתה עתיד ליטלה" לאשתאבא בגופא דמלכא "ממני" דייקא, מצד עבודה עם הגוף, שיתגלה שרשו למעלה מהנשמה. ע"י הכנה לתפילה בביטוש וזיכוך הגוף "מתוך כובד ראש, הכנעה ושפלות" באים לעבודה דפסוד"ז ועד לביטול דשמו"ע. כך זיכוך העולם להיות ראוי למ"ת ע"י קושי השעבוד כור הברזל פעל שינוי הגוף והטבע שיאיר בו אור עצם הנשמה עד לעצמות א"ס ב"ה. כמו"כ גלות זה הוא כור הברזל לימות המשיח לקבל פנימיות התורה, אלא שאין צורך בקושי השעבוד שכבר היה די והותר, כמ"ש אדמו"ר האמצעי שבטלו השמדות ולא יהיו עוד ולתקפ"ץ, ותומ"י זוכים לגילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו" בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. הכלים למעלה מהאורות בשרשם, כמשל הרב שקודם מצייר כלי שכל התלמיד ואחר-כך משפיע לו, אלא שלמעלה גם כלי המקבל נעשה ע"י המשפיע ולא רק ההשפעה להן. "ויקרא אלקים (צמצום כלי המקבל קורא וממשיך) לאור יום", כלים ממשיכים את האור. כך "וארא אל אברהם", שע"י הכלים דאברהם, חכמה וחסד נמשך אור נעלה ביותר. אלא שהיה זה רק שם הוי' דלתתא, אמנם ע"י שעבוד מצרים נגלה שם הוי' דלעילא שלמעלה מאור הנמשך בכלים במ"ת. ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, לעת"ל גילוי פנימיות התורה ע"י משיח.

(ראה המבואר לעיל בד"ה וארא תשכ"ח בענין ברישא חשוכא והדר נהורא) וארא גו', לאבות היה גילוי שם הוי' דלתתא וכד להגיע לגילוי הוי' דלעילא צ"ל ברישא חשוכא, "למה הרעותה", כך סדר ירידת הנשמה בעוה"ז כדי לבוא למדרגה נעלית והדר נהורא. יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה, במצב של חשוכא, לא רק מצד חטא ופגם, אלא גם צדיק גמור עובד ה' וכו' שלא הגיע למעלת דביקות בה' הוא במצב דחשוכא לגבי מצבו קודם ירידתו למטה, כי דוקא עי"ז שכר מצווה היא הארת המצווה עצמה שיתגלה לעת"ל, אלא שכדי שהמעשים יהיו טובים ומאירים צריך לתשובה.

קדימת אהרן למשה בענין יצי"מ הלא משה העיקר, ע"ד קדימת אם לאב במורא. משה ואהרן הם ב' דרגות שונות אבל שקולים כאחד. בעבודה, יצי"מ אהרן, ענין התפילה, העיקר, ובדיבור לפרעה, משה, ענין התורה, העיקר. ב' פרטים ביצי"מ: להמשיך אנכי בבחי' ה"א, ע"י התכללות תורה (אתעדל"ע) בתפילה (אתעדל"ת) ותפילה בתורה, כסדר תפילה קודם לתורה. מבהכ"נ לבהמ"ד - קדימת אהרן למשה; ביטול קלי' פרעה בכח המשכה מלמעלה - קדימת משה לאהרן. תפילה, מודגש המטה והעלאתו, בקשת צרכיו החסרים. תורה, אין מציאות כלל, רק תורת ה' "שבחר בנו וכו' ונתן לנו את תורתו". לכן משה ואהרן הם ב' דרגות שונות, אבל מצד בחי' הוא משה ואהרן גו' ל' יחיד הם מתאחדים. מצד העצמות העלאה והמשכה שוים. "הוא" ל' נסתר כתר שלמעלה מהשתלשלות, מאחד משה ואהרן בוא"ו המחבר. וזהו כל עבודת האדם ביטול והעלאה בתפילה ממודה אני ואילך והמשכה ע"י תורה בעולם למטה ופועל בתפילה, שהלכותיה באו בתורה בשו"ע.

ליצי"מ ולמ"ת שנתבטל הגזירה בין עליונים לתחתונים נאמר "אני הוי'", שמתחיל גילוי חדש דשם הוי' דלעילא, משא"כ לאבות נתגלה שם הוי' דלתתא. ויש לקשר עם מאמר בעל ההילולא: "אשרי" ל' תענוג, כתר עליון, עתיק) "יושבי ביתך", מתלבש באו"א. "ארוממך", לשון נוכח, גילוי הכתר והתלבשות ב"אלקי המלך", מל' דאצילות ומשם נמשך לבי"ע "ואברכה שמך לעולם ועד". "פותח את ידך", יודי"ך, תיקוני דיקנא, המשכת כתר באופן ד"משביע לכל חי רצון", בחי' יסוד המשפיע חיות לפנימיות העולמות, אח"כ נמשך לחיצונית העולמות "צדיק ה' בכל דרכיו", לכל דרכי סדהש"ת, וכשמלובש בעשי' כמו באצי', אזי, "קרוב ה' לכל קוראיו", בשוה, בקריאה חיצונית, "לכל אשר יקראוהו באמת" בקריאה פנימית בתורה. עפ"ז מבואר דוארא אל האבות היה בשם הוי' דלתתא ע"י שם אלקים, משם נמשך רק לאצילות. אבל במ"ת נתגלה שם הוי' דלעילא למעלה מהתלבשות בשם אלקים, כדי שתהא ירידה גם לתחתונים. עד"ז לעת"ל.

בהמשך למבואר לעיל (בד"ה זה) ע"פ "ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי", יפרש הפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים" שקאי על מ"ת שבא ע"י דילוג, גם העולמות באין ערוך לבורא ונתהוו ע"י צמצום בדרך דילוג ונשאר חלל ומקום פנוי ולא דרך השתל' עו"ע, לכן יש השגח"פ על כל פרט ומ"מ "אני ה' לא שניתי". ענין דירה בתחתונים לעצמותו ית' ע"י המשכת סוכ"ע דקמי' הכל שוין ומרומם משמים וארץ בשוה, ע"י עסק התורה "ששים המה מלכות גו'" אלא שצ"ל תחילה תפילה "אחת היא יונתי" הסתכלות והתבוננות בתפילה עי"ז מקשר התורה בקוב"ה ומברר דברים תחתונים ומעלה אותם בתפילה לבחי' בינה אם הבנים, "אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה", ע"י תורה לפני התפילה לדעת איך להתפלל, וגם נתינת כח על עבודת התפילה, ואח"כ תורה לאחר התפילה כנ"ל. כך גם הסדר דיצי"מ דרך דילוג כדי לקבל התורה ולעשות דירה בתחתונים. וזהו הוראה לכאו״א מישראל, שאף שהתפלל ולמד תורה כמה פעמים וכו׳, הנה בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אף שאתמול ומקודם לזה וכו׳ כבר יצא ממצרים וכו׳.

האבות הן הן המרכבה וירשו לכ״א מישראל בחי' זו שהיו מרכבה כל ימיהם. בכחו של כאו״א שיהי׳ אצלו הענין ד"וארא" כמו לאבות ממש בכל עת, הן בימות החול והן בשבת וגם בשבת שבתון, ובין אם הוא ראשיכם שבטיכם ובין אם הוא חוטב עציך ושואב מימיך. שבכ״א יכול להיות הגילוי דוארא שבכל ג׳ האבות. ולבוא לד' לשונות של גאולה כנגד ד' מדרגות בתשובה. יציאה ממצב הפכי. לפני כל המשכה מלמעלה בתומ"צ, צ״ל הקדמת התפילה, העלאה מלמטה למעלה, כי תפילה ענינה העלאת הנשמה, ענין התשובה. זה שייך בכל הגלויות, ובפרט בגלות האחרון, שבו נאספו השיריים של כל הגלויות, וכמו שרואים במוחש שגלות זה האחרון הרי הוא גלות הכי קשה שלא נתגלה קיצו. ע״י העבודה פועלים גילוי הקץ, ולכן דוקא אז נתגלה היפוצו מעינותיך חוצה, שזה מאיר את חושך הגלות. ופועלים ד׳ לשונות של גאולה, שהם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ .. עד שיגיעו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, למעלה מענין העליות. דכל זה יהי׳ אצל כאו״א מבני ישראל, ויישרפו שיירי הגלות (און ס׳וועט פאַרברענט ווערן די שיריים פון גלות), כמאמר בעל ההילולא דיו״ד שבט.

גילוי שם הוי' במ"ת, מדת אמיתית שלי, הארה. לעת"ל ע"י גילוי פנימיות התורה יתגלה הוי' דלעילא למעלה ממנה. בריאת העולם היה בא-ל שד-י, שאמר לעולמו די, בדרך העלם והסתר, ולאברהם האיר בגלוי אור השייך לכלים וגבול, ע"ד נסים המלובשים בטבע ואינם מדת אמיתית שלי. במדרגת השראת השכינה במקדש ב' דעות: לרמב"ם, אינו בהתלבשות שהיא ירידה; לרמב"ן וכן ההכרעה בחסידות, התלבשות אינה ירידה כי ע"י נגלה אור הבל"ג. וי"ל שבחיצוניות היה ירידה ובפנימיות נגלה אמיתת הבל"ג. כך גם בנס המלובש בטבע, שבחיצ' שרשם באור השייך לעולמות ובפנימיות מגלה אמיתת אור הבל"ג המושל ושולט על הטבע, אלא שגילויו הוא בנס שלמעלה מהטבע. כך לאבות ניתן בשם שד-י גם שם הוי' והיה הבל"ג אצלם בהעלם (לא נודעתי, לא ניכרתי) משא"כ הבריאה ענינה העלם והגבלה ורק הכוונה בשביל הגילוי. לעת"ל יתגלה פנימיות הנס המלובש בטבע שלא יעלים על הבל"ג, למעלה מהמדה, ועתה הוא במדת אמיתית, לשון מדידה והגבלה.

"וארא" לשון הוה ישנה גם עתה, בתשובה על שאלת "למה הרעות" בגלות חושך כפול ומכופל בפרט בעקבתא דמשיחא שאין העבודה כדבעי לי' למיעבד, והתשובה: וידבר אלקים גו' אני הוי', שגם התוקף דפרעה משם אלקים הוא מפני שגם עתה אני הוי' הכבדתי את לבו ואין להתפעל מבילבולים כי אין בהם ממשות, אלא אדרבא לנצל לחיזוק בעבודה להפוך חשוכא לנהורא כי מציאותן הוא לגלות כח האדם. הסדר הוא, "וארא אל האבות", מדות אהבה יראה ורחמנות, שיהיו במצב של לידה והתגלות ע"י התבוננות המעורר אהוי"ר וכו' ולא באופן דגלות ועיבור ראשו בין ברכיו. גם התבוננות בהעלם והסתר שכוונתו להגיע לעילוי דאתהפכא. והוא הכנה לגילוי "שמי הוי'" לבדו שנגלה למשה במ"ת תכלית הביטול (ולא רק מדות יש מי שאוהב) "ונפשי כעפר לכל תהי'" הוא כלי ל"פתח לבי בתורתך", לא תורה שמצד הנבראים כמו אצל האבות אלא תורת הוי' שלאחרי ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים במ"ת. הטענה "למה הרעות" בדורנו: טענה זו ישנה גם בגלות הזה האחרון, בהזמן דעקבתא דמשיחא. כי אף שנשארו רק רגעים ספורים לגאולה האמיתית והשלימה, מ״מ דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר מכפי שהי׳ לפני זה (כי אף שבגשמיות הנה בחמלת ה׳ עלינו נמצא עתה רוב מנין ורוב בנין של עם ישראל במצב טוב יותר מכפי שהי׳ לפני זה, מ״מ, ברוחניות נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר). לכאורה, מכיון שנמצאים כעת ברגעי הגלות האחרונים, הי׳ צ״ל התעוררות גדולה (א שטורעמדיגער טאן) בלימוד התורה והפצת המצוות באופן דמהדרין מן המהדרין ולנצל (אַריינכאַפּן) הרגעים שנשארו עדיין באופן דחטוף ואכול חטוף ושתי, ומ״מ החושך הוא גדול ביותר, שאין ההתעוררות (השטורעם) כדבעי למיעבד. ובפרט לאחרי כל ההתעוררות מלמעלה שהי׳ בדורנו זה דוקא, ע״י הנסים הגלויים וההשגחה פרטית שכאו״א רואה בחיים הפרטיים והכלליים של כללות בני ישראל. כולל ההוספה שנהי׳ עתה בהפצת התורה, הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות, ע״י גילוי כת"י הראשונים שלא היו בנמצא בדורות הקודמים. וכן ניתוסף באופן הלימוד עצמו (הן בנגלה והן בחסידות) כננס שעומד על גבי הענק ורואה רחוק יותר מהענק עצמו, דאף שדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא הם בבחי׳ ננס לגבי דורות הראשונים, מ״מ כאשר לימוד התורה שלהם הוא באופן שאינם בונים ענינים בתורה ע״י כחם ועוצם ידם, אלא מודים שכל משענתם היא על גבי ה״ענק״ (דורות הראשונים), הנה אז מצליחים ורואים רחוק יותר מהענק, שאופן הלימוד הוא נעלה יותר (כביכול) גם מכמו בדורות הראשונים. ומ״מ עם כל גילויים אלו, דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל כל כך שאין התעוררות כדבעי למהוי. ומזה יכול להיות חלישות גדולה והטענה למה עשה ה׳ ככה, ע״ד שאלת משה למה הרעותה לעם הזה.

גלות נמשל לעיבור, ראשו בין ברכיו, עינים לו ולא יראה, אזנים ולא ישמע, וגם אברי הנשימה בהעלם. בנמשל הוא העדר ראיה ושמיעה באלקות וחסרון בעבודה דאהוי"ר רצו"ש (אברי הנשימה) אלא שהעבודה אינו בחיות, אלא כענין מצות אנשים מלומדה, דהיינו בעשי׳ גשמית בלבד ובקרירות. אך בחסד ה' לעם קרובו נתן לנו הכח ב"וארא (ל' הוה) אל האבות" דכל א' מישראל, ע"י התבוננות שהקב"ה נותן הכל כדי שנמלא את השליחות, מעורר אהבה דאברהם ויראה דיצחק ורחמים דיעקב, ובעיקר "וארא" בהתגלות הלידה ל' עתיד בגאולה. אלא שאצל האבות "שמי הוי' לא נודעתי להם" כי עבודתם כעבד לאדונו שעבודתו באופן דיש מי שאוהב, ועתה "אמור לבנ"י אני הוי'" שמשה יאמר להם את דרגתו, ענין התורה שנעשה חד עם הקב"ה.

שמים וארץ, תומ"צ, רצוא ושוב, בתורה ובישראל. לעת"ל "שמים וארץ חדשים". גם עכשיו אפשר לחדש בתורה וכו' אלא שאינה התחדשות גמורה אלא חידוש הישנות. גם אין נשמות חדשות כי כולם נכללו בנשמת אדה"ר. לעת"ל חידוש אמיתי בתורה בעולם ובנשמות, "אשר אני עושה". אלא שזה תלוי במעשינו עתה "כן יעמוד זרעכם (לימוד התורה באופן דלאפשא בה) ושמכם" (קב"ע שמו של המלך) ובפרט בזמן הגלות, ע"ד הודאת יתרו קודם מ"ת גרם יתרון האור מן החשך, כך התחדשות דלעתיד מהעבודה דעתה. כי נש"י עלו במח' כמו הבן טרם הולדו, הבעש"ט טרם התגלותו היה עוזר למלמד תינוקות ואומר עמהם "יש"ר מברך" וכיו"ב "מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז" וזה יביא להתגלותו לבחי' נעלית ביותר.

ענין המטה שנהפך לנחש, המופת הראשון שקדם לעשר המכות שהם פרטים. ביצי"מ הי׳ בירור כל הניצוצות, "וינצלו את מצרים גו׳". נפילת הניצוצות הוא כדי שהאדם יתקן ויברר ויזכך ויעלה אותם לשרשם, עד שיהי׳ יתרון האור מן החושך. וישראל דוקא הם המבררים כי ירידת הנשמה היא ע"ד ירידת הניצוצות דתהו, ובכל דור ויום הנפה"א יוצאת ממאסר הגוף משכא דחויא להחזיר הניצוצות למעלה "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". "וינצלו את מצרים", כמצודה שאין בה דגן, ניצוצות מעלמא דאתגליא שנפלו בבחי׳ מצודה ודגן, וכמצולה שאין בה דגים, ניצוצות מעלמא דאתכסיא שנפלו בבחי׳ מצולה בלב ים. בב׳ אופנים אלו הי׳ בירור הניצוצות לגמרי.

שייכות גאולה לשם הוי' דוקא, האבות בעבודתם הגיעו לשרש הנאצלים, וביצי"מ במ"ת "בחודש השלישי" הגיע למעלה מהעולם, שגם הכלי הוא משם הוי'. קיום המצוות ממשיך אלקות שבערך העולם דוגמת האבות, משא״כ ע״י התורה, "תען לשוני אמרתך" כעונה אחר הקורא, שהוא בטל בתכלית, ע״ד שכינה מדברת מתוך גרונו, ממשיך גם מבחי׳ המאציל. עד"ז תשובה, להיות "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ביטול בתכלית, ד' לשונות של גאולה, ד' עניני תשובה ד"סו"מ ועש"ט בקש שלום ורדפהו", ד׳ פעמים אמת קודם "עזרת" וד״פ אמת ב"עזרת", הד׳ גאולות דיציאת מצרים, וד׳ גאולות דלעתיד,

בפסוק נזכר רק העליה דשבת ור"ח ולא של ג' רגלים, וגם הקדים ר"ח לשבת, חידוש בעליה לרגל ראיית פני ה"א, גילוי פנימיות בראי'. מציאות אלקות בעולם אינו בהעלם, בעולם עצמו רואים שיש בורא ואפשר גם להסבירו לגוי, אלא שהוא בחי' אלקים. ולישראל קבע מועדים זמנים מסוימים בהם גילוי אלקות בבחי' ראיה שאז השמחה ביין, דבר המגלה, משא"כ בשבת ענינו עונג שאינו גלוי. לעת"ל יוסף אור וגילוי, חדשו של חודש ושבתו של שבת בלי לבושים, בחי' ראיה. זה עיקר החידוש, לכן לא נזכר העליה בג' רגלים. אלא שגם ביו"ט יהיה חידוש הישנות, אבל לא חידוש מעיקרא שהוא יש מאין. "יבוא כל בשר להשתחוות", לא רק עיני בשר, מצד הביטול שהוא רך ועניו. קשור לראש הפרשה "וארא גו' לתת להם א. את ארץ כנען ב. את ארץ מגוריהם ג. אשר גרו בה", ג' עניני ארץ המבואר בתו"א עה"פ "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'".

משה ואהרן הם ממוצע בין ישראל להקב״ה, ישנם ב' עניני הליכה: תורה (משה) המשכה מלמעלמ"ט, הלא כה דברי כאש, גם בהיותם למטה הם דברי שנמשך מלמעלה, "כי מן השמים דיברתי עמכם". תפילה (אהרן) ההעלאה מלמטלמ"ע, שעולה ממעמדו ומצבו ומתעלה השמימה. כדי לשבור קלי' פרעה צריך לכח התורה דמשה, כי פס"ד המשנה את המציאות, ומצד התורה גם פרעה צריך להתנהג ע״פ התורה, כי כל מציאותו לא נבראה אלא ע״י התורה. אבל לצורך היציאה מגלות מצרים צ"ל אהרן. אמנם יש בכ"א מזולתו, כי לא מספיק הביטול לבד דמשה וצ"ל גם העלאה דאהרן, וגם אהרן צריך לענינו של משה. לכן ארז״ל שניהם שקולים, אף שבכ"מ יש את ענינו העיקרי שלכן מקדימים את משה או את אהרן לפי הענין, (ע"ד קדימת אב לאם בכבוד והיפוכו במורא. שענינו לשנות טבע מדותיו). בכח התורה לפעול בלעו״ז ובאוה"ע, לכוף את כל באי עולם לקיים ז' מצוות בני נח. פעם היה זה סכנה, משא״כ בדורות האחרונים נשתנתה המציאות ויש אפשריות לכוף את באי העולם כו׳. וי"ל הטעם כי לעת"ל יקויים הענין דוהיתה לה׳ המלוכה, ובערב שבת מצוה לטעום מכל תבשילי שבת, לכן נתחדשה האפשריות בידי ישראל לכוף את באי העולם. ונעוץ סופן בתחילתן, אברהם אבינו הקריא שם הוי׳ בכל העולם כולו באופן של "א-ל עולם" ולא "א-ל העולם". רצה יעקב לגלות את הקץ של יצי"מ, ואילו זכו היתה אז גאולה שלימה, ע״י שהי׳ אומרו בדיבור ובתורה הי׳ נמשך גם בעולם, אף שצריך לבירורים וכו'. גם היה אז הענין ד"לעבדו כולם שכם אחד והיתה להוי׳ המלוכה", שיהי׳ בגאולה העתידה. וכמו שאמר יהודה ליוסף "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו כי כמוך כפרעה", ופעל שיוסף נעשה בעה"ב על כל העולם כולו ע״י אמירת "ונפשו קשורה בנפשו", של אביו שבשמים, ועד ש"לא יכול להתאפק" ובכה בקול. עד״ז בנוגע לגלות זה, שהוא דבר מר מאוד ומבלבל הן ביום והן בלילה. וישנה טענת משה "למה הרעותה לעם הזה גו׳" דמכיון שפרעה הוא מושל בכיפה בכחו של הקב״ה, ופרעה אינו נותן תבן ואומר לעשות לבנים, וטוען "נרפים אתם נרפים", הרי על זה באה טענת משה רבינו בזעקה גדולה "למה הרעותה לעם הזה". דכל עניני התורה הם נצחיים, אפילו טענות שבתורה שיש עליהם מענה וכו׳ וכ"ש כאן שלא נאמר למשה שום תירוץ על טענתו, ורק אמר לו הקב״ה שהאבות לא הרהרו אחר מדותיו, דזה שאין מהרהרים אינו מבטל את מציאות הטענה ד"למה הרעותה". עד שהאומות שואלים את ישראל מה אלקיכם מכל האלקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו. היינו שנמצאים בגלות הזה המר והחושך וכו׳. אלא שאעפ״כ אין ישראל מהרהרים בזה, ואינם מתביישים מפני המלעיגים וכו' וכיון שהיום הוא יום השבת שאין עצב עמה אין להאריך בזה, אלא בענין של טוב ושמחה, שבקרוב יהי׳ ענין בשורת הגאולה, ע״י מבשר טוב, עד כפי שאומרים בנוסח הושענות דהושענא רבה ג״פ "קול מבשר מבשר ואומר".

עבודת האבות סימן לבנים, יש בכל אחד ג' קוין חסד גבורה רחמים, ג' מקדשות, וכולם סימן לעבודת הבנים בהם בשלימות, ע"ד העיבור שיש בו שלימות כל עניני התינוק שבאים בגילוי אח"כ בלידה, ב' דברות אנכי ולא יהיה לך כוללים כל עשה"ד, פרשה ראשונה דק"ש כולל ג' הפרשיות. אך "שמי הוי' לא נודעתי להם", החידוש דמשה שנגלה מדת אמיתית שם הוי׳, הגילוי דמ"ת. האבות ענינם מדות, משא״כ משה הוא חכמה וביטול, "ונחנו מה" בחי' עבד, לכן זכה שעל ידו יהי׳ מ"ת שמקורה במוחין שלמעלה ממדות. מדות הם ברעש וסערה גדולה (מיט אַ שטורעם און מיט אַ ליאַרעם), משא״כ מוחין הוא בנחת וביטול, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳", גילוי נעלה יותר מהגילוי שבימי האבות. חילוק זה הוא גם בין הגילוי בגלות לגילוי דלעתיד. עתה העיקר עבודת המדות ולעת"ל יהיה בירור המוחין. קני קניזי וקדמוני. אלא שיש מעלה בעבודת המדות בזמן הגלות, כי דוקא ע״י העבודה שבגלות באים לגילוי דלעתיד, כיון שזה הסיבה וזה המסובב מובן שהסיבה היא למעלה מן המסובב, כנודע שהגורם הוא חזק מן הנגרם.

ג' בחינות ארץ, כנס"י, תורה שבע"פ ומצוות. ג' בחינות שמים, ז"א, תושב"כ ותורה. בעבודה, תורה שמים, ומצוות הוא ארץ, כסא והדום, המשכה והעלאה, שמים פועל רצוא, ענין המדות. וארץ, שוב, ביטול דמלכות. בתורה יחוד נפלא וכו', במצוות נעשה לו ית' דירה בתחתונים. ענין כיסוי ולבוש דשמים מקיפים שלמעלה מגדר המשכה קשור לאמיתת המקיף למעלה מאורות וכלים, לכן בא בירידה בכיסוי ולבוש ופועל אחדות באו"כ ונמשך לתחתון שאין למטה ממנו עד שנמצא בכ"מ בשוה. כך בביטול דדכא ושפל רוח אין הפרש בעבודתו אם היא ברוחניות או גשמיות, שמים או ארץ, הכל שוה ממש וכל מציאותו לשמש את קונו, וזה שייך בכאו"א שהוא חלק מעם קרובו העם הנבחר למעלה מרצון, "אתה" דו עצומ"ה "בחרת" ע"ד "אתה הראת לדעת".

גילוי חדש לגמרי, "אשר אני עושה", מ"מ תלוי בעבודת ישראל "כן יעמוד זרעכם ושמכם", תורה חדשה ושמים וארץ חדשים תלוי בעבודת ישראל בחושך הגלות. בדרושי וארא נת' ענין הגלות הנמשל לעיבור והגאולה ללידה. אף שנולד דבר חדש שלפני זה היה ירך אמו וכשנולד חל עליו דין פקו"נ, מ"מ העיבור הוא הכנה שיגמרו אבריו, כך הגלות הוא הכנה לגאולה. עד"ז עבודת האבות הם הכנה ועיבור לעבודת משה שהיה בתכלית הביטול "ונחנו מה", לכן נגלה אליו "אני הוי'" באופן ד"נודעתי" בחי' דעת, וביטול הגזירה במ"ת. לכאו' יפלא אומרו על האבות שהם בחי' עיבור דעינים להם ולא יראו וכו', אלא שלגבי הלידה נחשבו כעיבור, אלא שמאידך גיסא עבודתם גרמה ומביאה לגאולה. ע"ד המבואר דשם יהודה (ביטול דהודאה בזמן הגלות) כולל העבודה דראובן שמעון ולוי, ויש את כל הכוחות שהאבות זכו לנו, כולל ההבטחה עמדו הכן כולכם והכנת הכפתורים, ובפרט שקורין בהפטרה דשבת זוכים לגילוי שמים וארץ ותורה ונשמות חדשים, ובפרט בהקדמת גילוי תורה חדשה דפנימיות התורה שגם היתה ע"י נשמה חדשה שהוא אדמו"ר הזקן.

"וארא" לשון עבר והוה, ברש"י "וארא אל האבות" ולא כפי שהוא בכתוב "אל אברהם וגו'", לרמז שיש לכל אחד מישראל ממדרגת האבות שאצלם היה "וארא" והורישו לכל אחד את תוכן את עבודתם, אהבה, יראה ורחמנות בעבודה בפועל, ע"י תפילה בכל יום, אלקי אברהם יצחק ויעקב, בא למעשה, שעושה בפועל מה שהאהוב (הקב"ה) אוהב ורוצה, ועד"ז ביראה ורחמנות על נפשו. גם גילוי אלקות שהיה לאבות ישנה לכל-אחד עד סוף כל הדורות. אלא שבעבודת האבות אין האדם מתבטל ממציאותו, החידוש במשה ביטול בתכלית למעלה מהגבלה וקוין, שע"י התורה נעשה חד עם הקב"ה ביחוד נפלא וכו' כמבואר בתניא. אהבה בכל מאודך, ע"ד הביטול ד"מודים" דמנפשי' כרע ואי"צ להתבוננות. אז גם האהבה ויראה ורחמנות נעלית יותר. כי הביטול חודר בכל המציאות, עד לממונו של אדם שמעמידו על רגליו. גם ברכות האבות עוברות לכל אחד מישראל ובפרט ברכת יצחק. ויה"ר שיקוימו בנו כל הברכות.