ש״פ וארא, כ״ו טבת, מבה״ח שבט. "מבאר רבינו הזקן (בעל ההילולא דכ"ד טבת שחל ג' ימים קודם השבת השייכים ליום השבת) בד"ה זה בביכל המאמרים שבכתי"ק אדמו"ר האמצעי", נדפס לאח"ז במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ח"א. וראה גם תו"א ריש פרשתנו. תורת חיים פרשתנו. אוה"ת פרשתנו. ״המאמר ד״ה וארא אל אברהם וגו׳ תוכנו מאדמו״ר הזקן ביכל כת״י אדמו״ר האמצעי, שמביכל זה אמר רוב המאמרים שנה שעברה (שנת הק״ן) ובכל פעם הי׳ אומר שהשנה שנת הק״ן, והפעם אמר שג׳ ימים קודם השבת הי׳ יום ההילולא. המאמר ערך כחצי שעה, התוכן הי׳ ההפרש בין הגלות לגאולה ע״ד ההפרש בין עיבור ללידה, וביאר באריכות כל הפרטים במשל איך שהם בנמשל, כשהוא במעי אמו שזהו ענין נה״י בלבד, ואח״כ זה ענין מוחין דיניקה עד מוחין דגדלות. יש גם בתו״א על הפרשה -המאמר הראשון- מענין זה, גם שמעתי שיש ביאור על מאמר זה בתורת חיים. המאמר עצמו הי׳ דוקא לא קשה, רק סדר הענינים הי׳ קשה לחזור״. (מיומן א׳ התמימים).
תקציר
בכל ניצוץ מישראל יש ג' מדרגות האבות, חג"ת, שהיה בהם גילוי שם הוי' הכלי דאצילות. "וארא" שכבר נתגלה וגם להבא עתיד להתגלות, גלות וגאולה נמשל לעיבור ולידה, סימן לידה בכי התינוק מרוב חדוה כמו היוצא מבית אסורים, גם עצב על מה שעבר עליו שלא ראה מאורות ומחבלי לידה, ונחמתו בחלב אמו.
גלות נק' עיבור כי ההמשכה מעצמות בחי' יחיד לבחי' אחד הוא בהעלם, הגאולה נק' לידה שאז יהיה הוי' אחד ע"י גילוי בחי' יחיד. בגלות העבודה בבחי' נה"י, ראשו בין ברכיו, אוכל מאמו ואין מרגיש טעם המאכל, אלא מזה יאיר חיות לנש"י לעתיד, ע"ד דם נעכר ונעשה חלב וממנו יונק התינוק בלידתו. ע"י "וארא" בזמן הגלות בבחי' נה"י, עתיד להתגלות לעתיד במדות ומבחין. בגלות גילוי שם הוי' הוא רק "בא-ל שד-י", ביצי"מ הוא הלידה והגדלת המדות ביניקה עד לגדלות במ"ת אמיתת גילוי שם הוי' עד לגילוי היותר נעלה דלעתיד.
