מאמרי שנת תשי"ט

מאמרי פ' האזינו-י"ג תשרי רחמנות דנשר על כל מה שהוא מציאות, ממדרי' אתעדל"ע הכי נעלה, "תזל כטל אמרתי". רחמנות על הבריאה ממלכות; על צדיק גמור, מעצם מציאות גוף; רחמים על הפחות, מקבל סיוע מעצמות שיהי' מקדש לו ית', ע"י שהוא כלי ריקן, ביטול היש, כריתת ברית מעורר רחמים רבים. הגוף מגיע ליש האמיתי. המקדש לנשמות בגוף דוקא ולא למלאכים. הגוף הוא בכולם שוה. "אמיתית הסיוע הוא מהעצמות וואס ער איז דוחק בגשמיות, הידיעה בעצמה שיודע אשר להעצמות נוגע (רירט עס אן) עניניו הגשמיים, מספקת שיעבוד עבודתו בהעבודה דכלי ריקן". "ישאהו על אברתו". תשובה למעלה מאברין דמלכא. מצות. ע״י הרחמים שמרגיש אשר כל המדריגות הם רק הארה בלבד, ולכן יוצא ממציאותו (גייט ער ארויס פון זיין מציאות) הו״ע התשובה. בענין "יערוף כמטר" מביא מד"ה שיר המעלות ממעמקים (דר"ה) המקיים מצוה בדחילו ורחימו אבל חסר בו תכלית שלימות העבודה, "לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב גו׳", הו״ע עורף. וע"ז שוברים את ערפם, שצריך להיות שבור מזה (אז מען דארף זיין צובראכן פון דעם) הו״ע חרישת הארץ לרככה כדי שתצמיח. לאח"ז נמשך מטר, אתעדל"ע שבא אחרי האתעדל"ת, "והולידה והצמיחה" ועי״ז נעשה "לקחי", אותי אתם לוקחים.

ענין התשובה בחג הסוכות ושמחת בית השואבה, אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב. "יריעות שלמה", מקיף דסוכה, "שחורה אני ונאוה", "שחורות כעורב", בעבודה, שצריך להיות ענין האכזריות בנפשו על הגוף ונה"ב, אפּזאגן זיך פון די רצונות של הגוף ונה"ב, וכמו"כ צ"ל כללות קיום התומ"צ בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי… האכזריות על הגוף ונה"ב. ובפרטיות יותר, הנה עיקר ענין האכזריות הוא במצוות לא תעשה, שענינם הוא אפּזאגן זיך, שהו"ע קו הגבורה. גם במ"ע יש ענין האכזריות, וכמו בצדקה צ"ל המשפט בצדקה, שישפוט את עצמו כמה מגיע לו והשאר יתן לצדקה, וענין זה שמצמצם חיי נפשו בשביל העני, הו"ע של אכזריות. וכן הוא גם בכל המצוות, שיש בהם ענין של אכזריות על גופו ונפשו הבהמית, ובפרט בהגזירות וסייגים שבמ"ע, וכנ"ל שקיום כל המצוות צ"ל בדרך קבלת עול, שזהו"ע עול מצוות. ונמצא שגם במ"ע יש ענין השחרות כעורב. וזהו "שחורה אני ונאוה", שע"י השחרות והאכזריות על הגוף ונה"ב שהם מעלימים ומסתירים ועד שגם מנגדים לעבודת הוי', הנה עי"ז "ונאוה", שנעשה בה עילוי יותר מבנות ירושלים. והיינו, לפי שע"י ההעלם וההסתר ובפרט ע"י הניגוד נעשה תוקף הצמאון והביטול לאלקות, כי, ביטול הנשמה בהיותה למעלה, הנה אף אשר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", מ"מ הרי זה בהגבלה, ודוקא ע"י ההעלם והשחרות נעשה צמאון וביטול בל"ג. וכידוע המשל מאמת המים, שכאשר יש סתימה שמעכבת את הילוך המים, אזי נעשה בה התגברות ביותר עד שהיא לוקחת בהליכתה גם את הסתימה עצמה. וכמו"כ יובן גם בהגוף ונה"ב שהם כמו סתימה המעכבים על הילוך הנשמה, שעי"ז נעשה בה תוקף הצמאון כו'.

"וימינו תחבקני", המשכת המקיפים שבסוכה, כמו אב שמחבק את בנו הקטן, שאין זה קירוב שמקבל הבן בפנימיותו במעשה דיבור ומחשבה שלו, שהרי הוא רק מחבק מסביבו, ומ"מ הרי זה חיבוק של קירוב שעי"ז נעשה רוממות אצל הבן, וכפי שרואים במוחש דאף שאין התינוק מבין את הקירוב וסיבתו, מ"מ, ע"י החיבוק נעשה מרומם וקרוב אל אביו. וכן הוא בענין וימינו תחבקני שבחג הסוכות, שהו"ע המשכת המקיף שפועל הקירוב דישראל לאלקות. ולכן שאיבת המים היא בשמחה, כמשל בן מלך שכאשר שב מהשבי' ובא אל אביו המלך אזי יש בזה שמחה גדולה, וכן הוא בהקירוב דסוכות, שמזה נעשה שמחה גדולה. ועוד זאת, דכשם שבמשל הנה מצד גודל שמחת המלך הרי הוא מגלה לבנו אוצרות יקרים וכמוסים, ועד כדי כך שאפילו דברים יקרי הערך שמשתעשע ושמח בהם יותר משמחתו מקירוב בנו אליו, הנה מצד זה ששמחה פורץ גדר נותן לו במתנה גם דברים יקרים אלו, הנה כמו"כ הוא גם למעלה, שמצד השמחה שנעשה למעלה מהתשובה דיוהכ"פ באופן שעיצומו של יום מכפר, שנמשך לכל ישראל סליחה מחילה וכפרה ומתקרבים כולם לאלקות, הנה מצד גודל השמחה, מגלים לכל ישראל אוצרות הכמוסים וגם נותנים להם במתנה, שזהו בחי' אמיתית התשובה שעלי' נאמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, בחי' מתנה. וזהו שאומרים "ורוממתנו מכל הלשונות כו' ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת (ולכן) ותתן לנו הוי' אלקינו", והיינו, שע"י הרוממות שנעשה בישראל (וימינו תחבקני) אזי ותתן לנו, שנמשך בחי' המתנה, שזהו"ע והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.

חתן, תושב"כ. כלה, תושבע"פ. אירוסין, הוא השפעת תושב"כ במקיף והעלם על התורה שבע"פ כפי שהוא עתה. נישואין, לעתיד לבוא, שיתגלה כל הענינים שבתורה שבכתב. סדר כל המשכה הוא: אור, מים, רקיע. באור אין ציור כלל. מים הוא מציאות אבל בלי ציור מיוחד. רקיע, דאגלידו מיא, יש בו ציור פרטים, ונעשה למים, כי לגבי מדרגות שלמטה ממנו הוא כמו מים. בקשת מוריד הגשם בשמע"צ הוא, שיתגלו כל בחי' אור וימשכו למטה בבחי' רקיע מעין הגילוי דלעתיד לבוא.

חתן וכלה, תושב"כ ותושבע"פ. כל המשכה הוא ע"י אור מים ורקיע (ר"ת אמ"ר). עתה ההמשכה הוא בהעלם, אירוסין. לע"ל הוא בגילוי, נישואין. אמ"ר בהשתל': כתר חו"ב. בהעלאת מ"ן: מציאות המקבל (רקיע) וביטול למעלה מטו"ד השייך לטו"ד (מים) ולמעלה מטו"ד לגמרי (אור). בדרגות הנשמה: נר"נ, חי' ויחידה. פנימי, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. בעבודה בירור רקיע ממשיך רקיע עליון מקיף בעצם. לע"ל לא יצטרכו לבירור דרקיע, מצד זיכוך המטה יהא די בבחי' מים "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". גילוי פנימיות (גל עיני) התורה בחי' 'נישואין' "חתום תורה" אינו צריכה לשמירה. 'אירוסין' אין בה קליטה, חסר הרגש פנימי בגלוי, צריכה שמירה שלא ינקו החיצונים, חומה זו תורה מאבנים, היינו יר"ש דיוק באותיות. ענין היר"ש בתורה הוא לימוד פנימיות התורה. וצריך לקשור גליא דתורה ופנימיות התורה יחדיו, ונעשה 'צור', שמאיר בו תוקף דתורה בכל עניניו בחלקו בעולם, ועושה מהעולם דירה לו ית' בתחתונים.

ספירת המלכות נק' שדה וארץ. בלי עבודה נק' ארץ, "יתרון ארץ בכל היא". ע"י חרישה וזריעה, מצוות עשה ול"ת, נק' שדה, "מלך לשדה נעבד", יחוד פנימי דז"א (מלך) ומלכות (שדה). כמו כן האדם עץ השדה, ג' חלקים באילן: שורש, גוף וענפים. בספירות: מדות כפי שהם בבינה; תפארת; חסד וגבורה. באדם התחתון: שורש – עצם הנשמה, ח"י, עבודה שלמעלה מטו"ד; ענף – הארת הנשמה, נר"נ, עבודה ע"פ טו"ד; ע"י שמעשיו מרובין מחכמתו מגיעים לבחי' שורש, שרשיו מרובין. מעלת המעשה על החכמה, יובן ע"פ טעם המחלוקת אם מצות צריכות כוונה. מ"ד צריכות ס"ל שצריך להמשיך גילוי חכמה ותענוג שבה במצוה, ומ"ד אין צריכות ס"ל שהעיקר הוא הקבלת עול למעלה מטו"ד וממשיכים תענוג הפשוט שאין בו התחלקות. ע"ד החילוק בין תורה שיש בה התחלקות למצוות שהכל שווים בהם. לכן המשכת השרש הוא ע"י מעשה המצות דווקא, ששרשם בתענוג הפשוט שלמעלה משרש התורה. משם מגיע חיזוק בגוף וענפי האילן, שמצות נותנים חיזוק גם בהתורה עד שאפילו כל רוחות שבעולם אין יכולים להזיזן, ועל יובל (מלשון הובלה והמשכה) ישלח שרשיו, שנמשך השרש גם בגוף וענפי האילן. וזהו ג"כ ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' א–ל עולם. אברהם המשיך את האילן משרשו ומקורו, שזהו אשל, א' ש' ל'. מלך לשדה נעבד. מעשה המצוות עושין יחוד פנימי, המשכת שרשא דאילנא.

"פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי", שעושים גם מרבים שיהיו עמדי. "שלום שלום לרחוק ולקרוב", ע"י שעושה מרחוק ומרבים להיות קרוב ועמדי, נעשה פדה בשלום, ב' שלום. סדר העבודה בפ' "ויצא יעקב גו' וילך חרנה", ירידת הנשמה למטה לעבודה בתומ"צ; "לחם לאכול ובגד ללבוש", עבודת הצדיקים; "ושבתי בשלום אל בית אבי", עבודת בעלי תשובה; "והיה הוי' לי לאלקים", המשכת שם הוי' בגילוי ע"י עבודת הצדיקים; "והאבן הזאת", ע"י עבודת בע"ת; "יהיה בית אלקים", המשכת אלקים למעלה מהוי'; בזהר איתא, והאבן הזאת, בחי' מלכות, דא תרעא לאעלאה, "בזאת יתהלל המתהלל גו'". קודם לזה כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו" היינו בחכ' דאצילות, כי אינו מתגלה למטה כתכלית הכוונה. "כי אם בזאת (מלכות) יתהלל המתהלל" בגילוי בבי"ע, "השכל וידוע" לא לעצמו, כי אם לגלות גם להזולת (מאכן יענעם פארשטיין), שזהו עיקר התכלית. ועז"נ ("השכל וידוע) אותי", דקאי על העצמות, שבזה דוקא תופסים את העצמות למעלה מכל הגילויים. וזהו שמסיים "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ", עיקר הכוונה היא בארץ למטה דוקא. זהו "פדה בשלום" המשכת עצמות בגילוי שם הוי', כי ברבים היו עמדי, ע"י בירור המטה (ברבים היו עמדי) נעשית שלימות הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, דפירוש דירה הוא לעצמותו ומהותו, ועד"מ בדירת האדם שעצם ומהות האדם דר בהדירה, וכן הוא גם בענין דירה בתחתונים, שתהי' המשכת העצמות ממש בתחתונים.

צדקה מסיר הערלה ומוציא האהבה מפנימיות הלב להיות "אחזה פניך". תפילה, מס"נ למעלה מטו"ד, רצון חדש, נמשך עתיק בדרך מעביר. משא"כ ברכה גילוי מעולם עד עולם מראשית השתלשלות לסופו. נמשך אריך בדרך התלבשות. עבודת התפילה, גילוי יחידה בנפש ופועל גאולה הכללית. אמנם לאו כל מוחא סביל דא, צריך סייעתא דשמיא, אתעדל"ע ע"י נתינת צדקה, "צדק לפניו יהלך", שמוליך פנימיות הלב להוי', ללא הגבלה, ענין הבע"ת שיוצא ממציאותו הקודמת, מצד עצם נפשו הקשורה בה', בכל מאודך בכל ממונך. וצ"ל גם ענין קרבנות ותפילה לעלות הגשמי לרוחני ע"י עבודה דיחידה "בקשו פני". ועי"ז גם בתורה, עד שנעשית היציאה מהמיצר אל המרחב מן הגשם אל הרוח וגם מן הגיהנם.

נרות ברוחניות להאיר חשכת עוה"ז תכלית כווונת כל סהש"ת גילוי עצמותו ית' בעוה"ז דוקא שאין בו אורות וגילויים "אל מקומו שואף זורח הוא שם" אמיתית הזריחה במקום השקיעה, לכן מצוותה משתשקע החמה. תכלית הכוונה "ארוממך אלקה המלך" פי' א לרומם המלכות מלמטה למעלה. פי' הב' להמשיך רוממות, לגלות עצמותו ית' בחושך עוה"ז. נרות המקדש הדלקתם מבעוד-יום לרומם את "אלקי המלך" מלמטה למעלה. נר חנוכה הדלקתם משתשקע החמה להמשיך רוממות אלקי המלך מלמעלה למטה. עד דכליא רגלא דתרמודאי אותיות מורדת, שחסר בהם ענין הביטול דכלי ריקן, היפך ענין "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". לפי שיש לו רצונות לעצמו זה אני רוצה כו', ורצונותיו מטעים את שכלו, אף שנותנים לו כוחות חושב שאינו יכול מצד תוקף רצונות זרים. נרות חנוכה בכוחם להאיר גם חושך זה.

אף שיש כבר חיות אלקי בעולם בהנהגת הטבע צ"ל גילוי אלקות ע"י עבודה והוא תכלית כוונת הבריאה, ע"ד הנהגה נסית. כל מה שהנס גדול יותר העבודה גדולה יותר. דיבור משה לפרעה אף שהיה כבד פה וכבד לשון היה נס גדול ביותר כי לא נתרפא עדיין (רק במ"ת נתרפא לגמרי). חילוק בין המשכה דאור הממלא ואור הסובב והמשכת עצמות א"ס, ע"י עבודת ישראל בתומ"צ ממשיכים אוא"ס בכל ספירה עד שמלכות דאצילות נעשה כתרלבי"ע. תשובת הקב"ה על טענת משה "מי שם פה לאדם", איך יתגלה אצי' בבי"ע, והשיבו "הלא אנכי הוי'" כתר, עצמות שלמעלה מספי', השתל' הכתרים זה מזה, וגם שובר קליפת מצרים "מי ישים אלם או חרש או עור", אלא שתכלית הריפוי דכבד פה ולשון דמשה היתה רק במ"ת, ענינו של משה, שאז היה בו הדיבור בפה, שהמשיך אלקות למטה בבי"ע.

ענין לבנת הספיר ואבן ספיר: הנה, גלות מצרים אין לו מקום בשכל, כטענת משה למה הרעות גו', ומענה הקב"ה אני הוי', מדת הרחמים, כי תיקון חטא דור הפלגה ותהי להם הלבינה לאבן, ע"י שעבוד בחומר ובלבנים. בנין עיר ומגדל דקדושה: אבנים - בידי שמים, אותיות, או"כ דמ"ה. לבנים - בידי אדם, אותיות, או"כ דב"ן. בירור דשם ב"ן (הבה נלבנה לבנים) ביטול ומס"נ (ונשרפה לשריפה) באש דקדושה נעשים אבנים בידי שמים. משא"כ דור הפלגה היה שריפת הלבנים לאבן באש זרה ובירורם ע"י שעבוד מצרים בדרך מלחמה (ב"ן) ואח"כ מגיע מנוחה (מ"ה) כמו כן בעבודה כל יום בונים עיר ומגדל דקדושה בלבנה ואבן בידי שמים ע"י בירור בדרך מלחמה ומנוחה בתפילה, ב' אופני עבודה אלו בכתוב: כמעשה לבנת הספיר, בירור בדרך מלחמה, ב"ן. עצם השמים לטוהר, ביטול עצמי דשם מ"ה. בתלמוד ירושלמי הם ב' ענינים ובתרגום יונתן הם ענין אחד.

לבוש תומ"צ אספקלריה המאירה בדרך אור ישר, כח לנשמה "נברא" להנות מזיו דהוי' בג"ע, בחי' בורא. עבודה דנה"ב הוא אספקלריא שאינה מאירה, אור חוזר, אבל מגיע לבל"ג אמיתי. "מראות הצובאות" כולל שניהם. פועל ביטול בנבראים, צבאות הוי', שטפל לשם הוי'. וממנו נעשה הכיור וכנו, ענין החכ' ביטול דמ"ה. הכנה לעבודת המשכן ושכנתי בתוכם להמשיך אלקות לאחר החטא. וזהו ויקהל משה גו', קיבוץ כל הכוחות והלבושים ע"י משה ונעשה המשכת אלקות במשכן.

"הדסה היא אסתר", ירידת פנימיות המלכות לבי"ע, בחי' "אנכי" ובחי' "פני" גם במצב ד"אסתר אסתיר". גם בנש"י ניצוץ בורא מתלבש בניצוץ נברא. פנימיות א"ק מתלבש באור מחצב הנשמות, חיצוניות א"ק, יחידה, וממנה נמשך לכל נשמה. הדסה ואסתר. יעקב וישראל, הנשמה המלובש בגוף ועצם הנשמה. העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך והעבודה דבכל מאודך ובזה גופא העבודה דרעו"ד באופן דאור וגילוי, אינה בזמן הגלות; עבודת המס"נ, ישנו בזמן הגלות וביתר שאת. ומגיע על-ידה למעלה מבחי' שינה, למעלה מכל גילוי והתפשטות ופועל "ויקץ כישן הוי'" ו"נדדה שנת המלך" למעלה וכפשוטו.

עבודת הקרבנות, תוספת אור בג"ע, בחי' עדן העצמי, בקרבנות גופא החילוק בין חוקת הפסח לחוקת הפרה. צדיקים ובע"ת. בכל לבבך ונפשך ובכל מאודך. לכן ארז"ל אי אתה יודע איזה חוקה גדולה, כי בשניהם יש בחי' גדולה, בפסח, "גדול הוי'", ובפרה, גדולה עצמית, "לגדולתו אין חקר". ואוכלי הפסח צריכים לה, כי גם צדיקים צריכים לתשובה. בפרה מרומז ד' גלויות שאז נמשך העצמות להגן על ישראל שנמצאים מחוץ לג' מחנות ועי"ז תבוא הגאולה באופן ד"אחישנה".

המצוות הם לאתקנא רזא דשמי'. המשכת שם הוי' בז' שמות שאינן נמחקים; המשכת האור מצ"ע שיאיר בכלים בתוקף התגלות; להמשיך עצם האור בהארה המתלבש בכלים; המשכת שם העצם, אוא"ס שלפנה"צ, עד לעצמות. אך כדי שכל זה יבוא בגילוי צ"ל שמחה. קו האהבה והגילוי. והדרך לשמחה הוא התבוננות במעלת תומ"צ שממשיכים עצמות ולא רק הארה דהארה כבעולמות. כדי שהתבוננות זו תביא התעוררות צ"ל היציאה ממיצר הגרון שבין המח ללב ע"י תורה. כשבחר ביעקב ובניו בחר לו חודש של גאולה, ביטול מצרים ע"י תומ"צ, תעבדון את האלקים על ההר הזה, לכך קבע להם שמחה, שגורם גילוי העצמות.

מצרים, מיצר הגרון, הפסק אור השכל שעל ידו נמשך למידות. מוחין ומידות הם הפכים ובהכרח שיהי' הפסק ביניהם, בין יש ליש צ"ל אין. וכיון שבמקום המיצר אין גילוי כלל, יכול להיות יניקה לחיצונים. היציאה מהמיצר, הוא גילוי אור המידות. הצורך בגילוי המידות, כי התכלית הוא המעשה בפועל, וקיום המצוות בפועל מתוך חיות הוא ע"י התעוררות המידות דוקא, משא"כ מצד השכל אפשר שההנהגה בפועל לא תהי' כן. ב' אופני אהבה: לילה "נפשי אויתיך בלילה", אור הממלא; יום, שרצונו בעצם באלקות, "מער ניט אז דיך אליין". עצם הנשמה רוצה בהעצמות. סדר העבודה, תחילה צ"ל העבודה דבחי' לילה, התחלת יצי"מ בלילה, ואח"כ העבודה דבחי' יום, גמר יציאת מצרים ביום. עד שמגיעים לבחי' שלמעלה מלילה ויום, לילה כיום יאיר, בחי' בכבודו ובעצמו. אמנם גם בתחילת הגאולה האיר בחי' זו.

פתיחה וכיווץ במלכות ובנשמות, בפתיחה מקבלת אור וגילוי מלמעלה, בכיווץ משפיע למטה. ג' עניני קטנות: במדות, לבו אטום אבל מאיר בו האמונה מצד עצם הנשמה, לכן לא אומרים הלל השלם בימים האחרונים דחג הפסח אף שהיו גילויים נעלים כי עמדו בבחי' קטנות; קטנות דעולם התיקון הוא כדי לקיים מצוות בהגבלה, ויש בה כל הפנימיות; קטנות דאור הקו וביטולו מצד דביקות במקורו עי"ז מגיע לאור שלמעלה מהשתלשלות. מארז"ל ישים עצמו כאלם, בחי' מקבל בלבד; יכול אף לדברי תורה, "צדק תדברון,, שצריך להשפיע ולהמשיך אור התורה בעולם, דורכזעצן דעם אור התורה אין וועלט; יכול יגיס דעתו ת"ל "מישרים תשפטו בני אדם", שגם לאחרי שמשפיע וממשיך אלקות בעולם לא יהי' במעמד ומצב של גדלות, כי אם בקטנות וביטול במציאות. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שהתחלתם היה ביצי"מ שהיו בקטנות, אף שהוא בתחילת העבודה, מ"מ, בחי' הא' דקטנות קשורה עם המדריגות היותר נעלות דקטנות, שהו"ע הביטול דדעת עליון.

"הפך ים ליבשה", במלכות. "בנהר יעברו ברגל", בבינה והתגלות עתיק שבו. תענוג הפשוט המורגש ותענוג הבלתי מורגש. "שם נשמחה בו" בעצמותו. אף שהאור אינו בערך לעצם (אינו מגלה את העצם רק מוכיח שישנו) מ"מ התהוותו בערך ונרגש בו מציאות המאור (ע"ד הרצון שכל ענינו הטיה ומרוצה הנפש מ"מ הוא באי"ע לעצם הנפש). לכן הביטול שלו מצד עצמות ומגיע לעצמות. ביצי"מ היו ישראל מעין דלעתיד ע"י בחי' קטנות (באמונה, בתומ"צ, ובתשובה. בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך) לכן כבר אז היה מעין דלעתיד "שם נשמחה בו" בעצמותו מצד הביטול דקטנות דתשובה בכל מאודך. ע"ד הביטול שבאור. נערך על ידי שניאור זלמן בן רחל פרקש

מלאכים נקראו 'עומדים', כי מציאותם במדידה והגבלה, נשמות נק' 'מהלכים' אף שהם בבחי' גבול ומדה, אלא שע"י תומ"צ למטה יכולים לעלות עד אין קץ, כי שרש תומ"צ בפנימיות הכתר. אמנם המקיימם במעשה לבד משכנו בהיכל ג"ע התחתון, והמקיימן בכוונה פנימית מתעלה לבל"ג ע"י העמוד שבפנימיות ההיכל. רשב"י ע"י שגילה סודות התורה נקרא יום הסתלקותו 'הילולא', שהאור הנמשך ע"י הילוכו בל"ג מאיר גם בעוה"ז, משא"כ בשאר צדיקים קבעו תענית ביום הסתלקותם כי חסר האור בעוה"ז. ענין ההילוך, האי עלמא כבי הילולא דמיא, ישנו בכל אחד, מצד בחי' הכללית דרשב"י, ששמץ מנהו ישנו בכאו"א מישראל. ולאו דוקא בל"ג בעומר, אלא גם בכל יום ויום, שע"י כל פעולה נעשה בחי' ההילוך. ואע"פ שענין זה הוא גם במשך כל השנה, הרי מובן שענין זה הוא בגילוי יותר ביום השבת שלפני ל"ג בעומר, שמיני' מתברכין כולהו יומין ובכללם ל"ג בעומר, שאז מאיר ענין ההילוך בלי גבול, שזהו"ע ופרצת.

התבוננות באור הממלא מביא לאהבה דבכל לבבך, בכוחות הפנימיים; ע"י התבוננות באור הסובב, בדרך שלילה, בא לאהבה בכל נפשך, בכוחות מקיפים, בהגבלה עדיין; בהתבוננות בגודל ירידת הנשמה בגוף ונה"ב, שרוצה לברוח משם, בא לאהבה דבכל מאדך בל"ג, היא תכלית ירידת הנשמה שהיא ירידה גדולה ביותר, כי היתה לפנ"ז בדרג' מלאכים, אמנם לאחר שירדה ממדרגת המחשבה אין לה השגה כלל ברוחניות ועוד נתלבשה בגוף ונה"ב, מוכרח הדבר שירידה צורך עלי' לאהבה בכל מאודך ומס"נ, ועי"ז נמשך "עטרה שעטרה לו אמו", כתר שנטל לעצמו, בל"ג דעצמותו ית', ולא רק ב' כתרים שנתן בראש בניו שהם בהגבלה. וביום חתונתו זה מ"ת, אז צ"ל בגילוי ענין המס"נ, "צאינה", לצאת מעצמו, לצאת ממציאותו (מען דאַרף אַרויסגיין פון זיך, אַרויסגיין פון מציאות) גם מהמציאות דקדושה, ועי״ז "וראינה במלך שלמה", מלך שהשלום שלו, "בעטרה שעטרה לו אמו" זו כנסת ישראל, שכנסת ישראל מעטרים למלך שהשלום שלו לפי שהם למעלה יותר, שמיוחדים בהעצמות מצד עבודתם בבחי׳ הניצוץ בורא, והיינו שהעצם שלמטה מיוחד עם העצם שלמעלה, דכולא חד.

אלפיים שנה, בחי' מוחין, "אאלפך חכמה אאלפך בינה", קדמה תורה לעולם, שרשו במדות שהם לזולת. לכן טענו המלאכים שתינתן להם מצד קדמות והבדלה זו ולא תינתן לעולם. והשיב משה שהתורה למעלה ממלאכים והמשכתה ע"י בירור יצה"ר יש בניכם, כמעלת האופנים שלמטה מהשרפים מצד שרשן ויוצאים מהגבלתן לגמרי.

ג' בחי' בתורה: לצורך התהוות העולמות, נמשכה בהגבלה והתחלקות; תורה של האבות, המשכת אלקות בגדר מעלה ומטה; מ"ת, ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים. בכולם מוכרח ענין הגבלה. דכלים, קו המדה: דאורות, קנה המדה; הגבלה ומדידה עצמית. בחג השבועות "כאשר יברכך ה"א" ברכת ה' בל"ג והכלי לזה קיום המצוות בביטול וקב"ע, "מסת נדבת ידך", ולא לבך המדוד ומוגבל וא"א להיות בזה בל"ג ואינו כלי לעצמות. תש’’כ

ב' פירושים "כאשר דברת", דקאי על ה' ארך אפיים, יגמה"ר שלמעלה מסדהש"ת כדי למלאות הפגם; דקאי על "ועתה יגדל נא כח אדנ-י", שהוא במלכות. וב' פירושים בזה: שיומשך במלכות שרשו ומקורו, אבא יסד ברתא; שיגדל כח אדנ-י עצמו, היינו חכמה, ע"י המשכת הסובב שלמעלה מהשתל'. ע"ד כח הדיבור באדם ששרשו מקדמות השכל, שלכן בכח הדיבור לשנות ולהוסיף בשכל ומידות. אלא שגם זה עדין מציאות, למעלה מזה הוא רצון שאינו מציאות לעצמו כלל ונמשךע"י משה, (פי' ג' "כאשר דברת", שהולך על לאמר) נמשך סובב ע"י עבודת האדם למעלה מטו"ד. נתינת כח לזה במ"ת כמ"ש "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". שגם על זה קאי מש"כ כאן "כאשר דברת לאמר".

'יעקב' הוא העצם והיסוד והשרש, 'ישראל' הוא שם נוסף. אברהם ניצל מכבשן האש בזכות יעקב, משל המדרש מבת שנשאת למלך, יחוד קוב"ה ושכינתי' בשם כל ישראל, יחוד ז"א ומלכות, מעלת הגילוים ומעלת ההתחדשות. התהוות מז"א בערך ומיוחד במקורו משא"כ התהוות ממלכות הוא חידוש באין ערוך. מדרגה תחתונה דמל' נתהוה בדרך התלבשות (ולא ממילא) כדי שישאר היש במציאות. העבודה צ"ל בהתלבשות בגוף ונה"ב, שישאר במציאות ויהי' בטל, עבודת רגל דנשמה, י' עקב, ע"י עבודת התפילה בסדר והדרגה מלמטלמ"ע. בזה שייך שיהי' און, העלמות והסתרים, מ"מ "לא הביט און" מצד עצם הנשמה שבו, "הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", אלא שהוא בהבטה מרחוק. משא"כ בבחי' ישראל, עבודה דתומ"צ, לא שייך און, רק עמל מלאכה ועמל שיחה וגם את זה צריך לשלול (באווארענען) כי התכלית הוא עמל תורה, "ולא ראה עמל" הוא רק מצד עצם הנשמה. בישראל שבהם עצם הנשמה בגילוי יותר נאמר הלשון ראה, בקירוב, עד שישראל וקוב"ה כולא חד.

"מוצאיהם" הנשמה למעלה, ראש הנשמה, טהורה היא, ונקראת ציון, אור הסובב, "מסעיהם" נשמה בגוף, רגל הנשמה, אתה בראת. ואין ערוך ביניהם. ב' בחי' בנשמה; נהורא חיורא, אש יו''ד שבנשמה, חכמה. נהורא אוכמא, אש ה' שבנשמה, מלכות. בזמן הבית הי' בחי' ציון בגלוי, חיבור ב' בחי' הנשמה ע"י גילוי עצם הנשמה, יחידה, חבוקה ודבוקה בך, בלי רצוא (סאיז ניט שייך ער זאל לויפן) אבל בזמן הגלות היא בהעלם "במשפט תפדה" ע"י לימוד התורה שגם בה יש ב' בחי' "אש שחורה ע"ג אש לבנה" שיושג גם בשכל דנה"ב, גליא דתורה ופנימיות התורה, עי"ז נעשה הפדיה של עצם הנשמה מתגלית בנשמה המלובשת בגוף. ע"י "ויכתוב משה" נעשה עליה בכל יום כל מ"ב מסעות עד לדרגת "למוצאיהם" הב' שלמעלה מדרגת "מוצאיהם" הא'. למעלה גם משרש ומקור הנשמה טרם ירידתה למטה.

מעשר, היא ספירת המלכות העשירית, שהיא חלק קטן בערך שאר הספי' ועניינה הוא רק הגילוי לזולת, שאר הספי' ישנם גם לעצמם. לויים, הם ספירת הבינה, שירה על היין, הרצוא מצימאון, כי השגה דבינה היא רק בחיצוניות האור שבא ע"י צמצום, משא"כ חכמה בבחי' שוב כי מאיר בה פנימיות האור. נתינת המעשר (מלכות) ללוי (בינה) הוא עליית המלכות לבינה, ואז נמשך בה מרחב העצמי בגלוי, יותר מאשר בנקודת החכמה שאין בה צמאון. צמאון יש גם לעולמות שנתהוו ממלכות, שם אלקים, "ויכולו" מלשון כליון וצמאון, שיורגש בהם הביטול דדעת עליון, גילוי עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, אך התכלית להמשיך גם למעלה מבינה, מרחב העצמי, עשירות, דרגה הכוללת ולמעלה מב' הדעות, להוי כדין וכדין, כמו בע"ת שאחר הריחוק נעשה קירוב גדול ביותר, "אז תשמח בתולה במחול", מן המיצר נעשה מרחב. "עשר בשביל שתתעשר". ע"י עבודת חודש אלול עד יוה"כ בלב נשבר ונדכה, צמאון, מגיעים לשמחה יותר גדולה בשמע"צ, "ענני במרחב" העצמי בל"ג בכוח"ט לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי למטה מעשרה טפחים.

"כי כארץ תוציא צמחה", הם ישראל שנק' ארץ חפץ ומצמיחים תומ"צ. "כגנה זרועי' תצמיח", ע"י מעשה וכוונת המצוות. אמנם מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, כתיב "כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה", הצמיחה מעצמה בלי זריעה, גילוי האור מלמעלה, ע"י עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר באלול עד יוהכ"פ. כי רחמים הוא קו האמצעי, למעלה מב' הקוין וכולל ומכריע ביניהם, עולה בפנימיות הכתר ונמשך עצם לכל מקום בשוה. במדות הוא כשמרגיש את הזולת ומתקשר ומתאחד עמו וממילא מתעורר ברחמים עליו. תורה היא בקו האמצעי, "זכרו תורת משה", משה מלגאו ויעקב מלבר, מיטתו שלימה, "כנשר יעיר קינו", עלייתו באין ערוך, העליה ממצרים למ"ת ע"י "ואשא אתכם על כנפי נשרים", עליה באין ערוך, לכן באלף השביעי דחד חרוב הקב"ה עושה לצדיקים כנפים כנשרים. עליה שלא בהדרגה. כי אז העליה לעולמות ע"ד שבת, שהדיבור עולה למחשבה. בר"ה העלי' היא בבחי' הפנימיות, וגם בשבת יש עלי' בפנימיות הדיבור, אף שבחיצוניות האותיות אין שינוי כלל, ותמיד נצב בנבראים להוותם מאין ליש, החידוש והעלי' הוא בהחיות, אבל חיצוניות האותיות הוא תמיד בלי שינויים, מזה הוא חיות העולמות. אבל לעת"ל חד חרוב, יחדש את עולמו ועושה להם כנפים כנשרים ויתעלו למעלה כ"כ עד שיהיו שטים על פני המים, שיוט בלבד, כמו חכם גדול כשמעיין בשכל קטן הוא שט בו בנקל בלי טורח. עלי' זו באין ערוך היא בכנפי נשרים, קו האמצעי. כל זה בחי' תורה. למעלה מזה, "הוי' בדד ינחנו", בד הוא יחידי, שהוא ית' יחיד ומיוחד, והד' הוא מלכות דאצילות. ובדד היינו עליית מלכות דאצילות במלכות דא"ס, עי"ז נעשית גם עלי' דמלכות דא"ס בפנימיות ועצמיות א"ס. והוא ע"י תשובה, "בגדי בד" שבהם נכנס כה"ג לקדה"ק ביוהכ"פ. והוא "כנשר", למעלה מבחי' נשר, "ישאהו על אברתו", למעלה מרמ"ח אברין דמלכא, כי "ימצאהו בארץ מדבר", גם כאשר נשר ונפל מדרגי' ונק' מת, טל תחי' דיגמה"ר מקו האמצעי יחיהו, מחי' מתים ברחמים רבים. יצרנו כאישון עינו, מן השחור שבעין, יתרון האור מתוך החושך, השחרות מזדכך ומתהפך לבהירות, אזי הוא למעלה מבהירות הלובן, ואז ישרה בו הראי'. וזהו גם מה שמסיים בכתוב "ואין עמו אל נכר", שגם מי שמצד מצבו יש לו שייכות לענין אל נכר כו', מ"מ הנה מצד יגמה"ר נעשים לו זדונות כזכיות.