סיכום מאמרי מאמרי ויגש ויחי

בפשט, יהודה (מלכות) למטה מיוסף (ז"א) ומבקש שישפיע לו. ברמז, יהודה ויוסף שוה, (ויגש אליו יהודה ס"ת שוה). לעת"ל, יהודה למעלה מיוסף. תורה גם לאחר ירידתה למטה היא אלקות. שכל אנושי וחכ' דאצי' בשוה ממש. משא"כ תפילה אף ששרשה למעלה מהשתלשלות, צ"ל המשכה למטה. גם כשאינו ניכר (כמו בתפילת יחיד) יש המשכה בהעלם, וגם זה יתגלה כשיתעוררו לתשובה ויבטלו המסכים. בכח הציבור ושלוחי ציבור שרבי מעמיד לפני התיבה (כמעשה דחייא ובניו) לפעול על כל ישראל ולבטל כל המסכים. מעלת התורה בתפילה ("אדני שפתי תפתח") התלבשות אוא"ס מלמעלה מעלה עד אין קץ (תפילה) למטה מטה עד אין תכלית (תורה). בקשת יהודה "בי אדוני" חיבור דעת-עליון בדעת-תחתון, תורה ותפלה, ז"א ומלכות, לעת"ל יתגלה מעלת המלכות, דעת-תחתון עולה על ד"ע. תפילת ר"ח ובניו בשליחות ובכח רבי: "איתא בגמרא, כששמע רבי מאליהו הנביא שר׳ חייא ובניו הם דוגמת האבות, העמיד אותם רבי לפני התיבה, אמר 'משיב הרוח' ונשיב זיקא, 'מוריד הגשם' ואתא מיטרא, כי מטי למימר 'מחי׳ המתים' רגש עלמא. וצריך להבין, דר״ח ובניו היו מתפללים בכל יום, ואעפ״כ ההמשכה שע״י תפלתם היתה דוקא כשהעמיד אותם רבי לפני התיבה .. דע״י שהעמיד אותם רבי לפני התיבה ונעשו שלוחי ציבור דכלל ישראל, שברו (ע״י תפלתם) את המסכים. דנוסף לזה שהציבור שהיו בשעת תפלתם כולם התעוררו מאד, הנה גם המסכים מצד אלו שלא היו שם ולא נתעוררו, שברו ר״ח ובניו ע״י תפלתם, מכיון שתפלתם היתה בתור שלוחי ציבור דכל ישראל, גם של אלו שלא נתעוררו. "וי"ל הביאור בזה, שע״י שרבי העמיד אותם לפני התיבה ועשה אותם לש"ץ דכל ישראל, פעל זה על כל ישראל (גם על אלו שלא ידעו כלל מכל הענין) שיהיו נגררים אחרי הציבור שהיו בשעת תפלת ר״ח ובניו, ומכש״כ אחרי ר״ח ובניו עצמם (הש"ץ), ולכן, ההתעוררות דהציבור שהיו בשעת התפלה, ותפלתם של ר״ח ובניו, פעלו בפנימיות על כל ישראל, ועי״ז נתבטלו המסכים.

בזהר תוארים מבהילים (גיוואלדיקע תוארים לגריעותא) על מי שאומר שהתורה הוא סיפורי מעשיות .. התורה ממשכת אור בהנהגת האדם עד שנעשית הוראה לכאו"א. עניין הגשת יהודה ליוסף בעבודה נתבאר בזהר שהוא ענין סמיכת גאולה לתפילה. נתינת כח לענין הגאולה דתפילה, ע"ד הנתינת-כח מלמעלה לבוא לכליון דשבת ("לכה דודי גו' פני שבת נקבלה"). גם הטמנת הגביע דיוסף באמתחת בנימין הוא סמיכת גאולה לתפילה, שהמשיך והטמין בו אהבה לאלקות, אח"כ נעשה העלאה והגשת יהודה ליוסף. לעת"ל יתעלה יהודה למעלה מיוסף כמבואר בהפטרה.

מלכות מצד שרשה בעצם הכתר אינה בגדר גלוי וממנה חיות הנבראים. אבל יסוד ז"א מרגיש מעלת הגילוי, שלימות ההשפעה, גילוי הכתר. כח הדיבור שרשו בעצם הנפש, פעולתו שהמדבר יוצא ממציאותו בשביל הזולת. משא"כ שכל ומדות הם רק גילוי מהנפש. "בי אדוני גו' כי כמוך כפרעה" ע"י המשכת יוסף (ז"א) ליהודה (מלכות) מתעלה ז"א לעצם הכתר (פרעה). מצד הערבות דישראל שהם עצם אחד ממש "כי עבדך ערב את הנער", נמשך ליוסף גם גילוי עצם הכתר. בפ' ויגש הוא ברמז ובהפטרה הוא בגילוי. בתורה-אור מבאר מעלת הדומם על צומח וחי מעלת המלכות דיהודה לגבי ז"א יוסף. ענינו של משיח ענווה וביטול שילמד עם אנשים פשוטים וההכנה לזה הוא ע"י הפצת נגלה וחסידות גם לאנשים פשוטים "לא בשביל העילוי שנעשה עי"ז במלמד והמפיץ אלא בשביל המקבלים .. ועי"ז מקרבים וממהרים עוד יותר את היעוד ועבדי דוד מלך עליהם".

ענין הגשת יהודה (תפלה) ליוסף (גאולה) ויתרון בכל אחד. קריאת הפרשה בסמיכות לחנוכה, מזוזה מימין, השפעה וחסד, תומ"צ. ונ"ח משמאל, העלאה, תפילה, הילוך מלמטה למעלה, "סולם מוצב ארצה". לכל אחד זמנו המיוחד לו. בקדושה כל ענין בהתכללות. "ויגש אליו יהודה", העלאה מלמטל"מ, ג"ר דשמו"ע. "בי אדני", המשכה מלמעלה למטה, י"ב אמצעיות בגימטרי' בי. המשכה מ"אדני" ל"בי" בלי ממוצעים. אליו ולא למידותיו. עכשיו העיקר הוא המשכה ולעת"ל העיקר העלאה. כך החילוק בין תומ"צ, לימוד תורה צ"ל מיט א קאך כו' משא"כ מצות באופן של כפי'. העיקר הכוונה כללית "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". כך בתפלה, כוונה כללית "דע לפני מי אתה עומד". הודאה וביטול. לעת"ל מעשה גדול, עבודה בלי שינויים, "ותעמוד מלדת". (חסר הסיום).

השבטים עבודתם ביטול היש (שם ב"ן, תפילה, מלחמה) והוצרכו בירור שני ע"י יוסף לביטול במציאות (שם מ"ה, תורה, שלום) הנתינת כח לזה ע"י הגשת יהודה ליוסף. מהלשון "סמיכת גאולה לתפילה, משמע שהעיקר הוא תפילה, העלאת ובירור דשם ב"ן מלמטה, דירה בתחתונים. אף שעכשיו תלמוד (מ"ה) גדול ממעשה (ב"ן), כי בתלמוד מתגלה העצמות שבמעשה וגם ההמשכה היא ע"י תלמוד, מ"מ מאיר גם עתה מעלת המלכות בכמה ענינים, לכן תלמוד גדול כי מביא לידי מעשה. ע"י המשכת יוסף (ז"א) למלכות (יהודה) לאחר שנמצא גביע הכסף בהמתחת בנימין נהי' עלי' בז"א לפנימיות הכתר, "כי כמוך כפרעה".

משכן היה כסדר מלמטה למעלה, דצ"ח. בית עולמים כולו דומם אבנים ועפר אף קורות ארזים היו מכוסים. משכן-תחילת העבודה, מעלת הרוחני, צומח יר"ת. בית עולמים-תכלית השלימות ניכר מעלת הדומם, ביטול, יר"ע. שלימות עבודת-העבד אין סתירה בין ביטול לעבודה. הכוחות הם של האדון שרוצה את מציאות העבד וכוחותיו. התואר אדון מכריח ומחייב וממציא את מציאות העבד, ע"ד שליח שכל כוחותיו הם דהמשלח. הראיה דקרקע המשכן מעפר סוטה, ונק' "עפר המשכן" ולא עפר-המדבר, כי יר"ת קשורה ליר"ע, גם מי שנכשל ונכנסה בו רוח שטות (סוטה) יכול לתקן ע"י ביטול דיר"ת ועולה עד לעפר שבגג המקדש, עליית הדומם. עד "ונקתה ונזרעה זרע" וכדברי חנה לאלקנה אלך ואסתר כו' ונולד שמואל הנביא שמשח את דוד בקרן למלכות נצחי. עד"ז הגשת יהודה ליוסף וסיום ההפטרה "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" כי המסקנה ושלימות העבודה היא יראה עילאה וביטול, למעלה מכללות העבודה. קטעים מל' המאמר: ידוע שהפטרה נתקן מחמת ירידת וחושך הגלות וגזירת המלכות שלא לקרוא בתושב"כ. ואי אפשר לומר שגוי יש לו שליטה על יהודי, שיוכל למנוע ממנו לימוד התורה (ורק כאשר יהודי נותן לו מקום ליכנס וכו׳) שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני, ויתירה מזו, שכל העולם לא נברא אלא בשבילי .. אלא כל טעם הירידה לגלות וגזירות המלכות וכו׳ הוא בשביל העלי׳. וזהו הטעם מה שבהפטרה דוקא שבאה (בגלוי) ע״י גזירת המלכות מדובר על דבר שלימות הענין דדוד עבדי נשיא להם לעולם. כי ע״י הירידה דגלות כו׳, עי״ז באים לשלימות העבודה דדוד עבדי נשיא להם לעולם .. אלא שרוצים שיהי׳ הכל במזומן, שיהי׳ ״דאלאי גלות״ ויבוא ״משיח נאו״ .. וזהו תוכן נקודת כל הענינים ונקודת כל הנקודות, דנקודת כל הענינים היא שיהי׳ ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ונקודת כל הנקודות היא שענין זה יהי׳ בפועל ממש ובקרוב ממש, בעגלא דידן, ובעגלא דידן ממש.

אף שלפעמים יהודה למעלה מיוסף או להפך, לעת"ל "ועבדי דוד מלך עליהם" יהודה ולא יוסף. כח המעשה הכי תחתון שצ"ל בהודאה וכפי'. אף שנמנו וגמרו תלמוד גדול, מצד מעלת המעשה, כי הנתינת כח לבירורים הוא מהתורה לכן יש בה מעלת הבירורים. לעת"ל בגמר הבירורים לא יצטרך המעשה לתלמוד ויהי עוד פעם "נמנו וגמרו" ואז יותן הפסק שמעשה גדול. כי תתגלה מעלת הכפיה הביטול והעניוות שיש במעשה. "ועבדי דוד", עבדות וכפי'. דוד שהיה מלך קרא עצמו עני ואביון ולכן נק' חסיד. זו היא מעלת משיח שיהיה עניו.

יהודה-מעשה, מלך ענינו לפסוק המעשה. "ועבדי דוד". יוסף-תלמוד, שצ"ל באופן דלאפשא לה. אפרים, ריבוי והוספה, תכלית הכוונה שיתאחדו, שלימוד פרטי ענינים בהשגה יהיה נוגע למעשה. בתפילה הוא, גאולה-יוסף ותפלה-יהודה, וצ"ל סמוכים ומאוחדים יחד. אריכות דברי יהודה ליוסף שהעלה, בירר וזיכך כל פרטי מכירת יוסף לשרשם ושם הם ענינים נעלים, ופעל ביוסף בכי' מצד ענין החידוש "ולא יוכל להתאפק" אף שיוסף היה גבוה מהשבטים, עד "והקול נשמע בית פרעה" דאיתפריעו מיני' כל נהורים עד לעצומ"ה ית'.

"אגידה" מלשון הגדה. ג' אופנים: דיבור, אמירה והגדה הוא מילין דחוכמתא, כי יש בה אותיות ג-ד גומל דלים, בחי' משפיע ומקבל, וגם גאולה, וי' יסוד, הגדה היינו פנימיות התורה, רזא דרזין סתימו דכל סתימין, כמארז"ל על למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה, הגדה מפנימיות מהלב ומגלה סתים דנשמה, קוב"ה ואורייתא. אלא שבני יעקב לא היו ראויים "נסתלקה ממנו שכינה" להשכין גילוי הקץ למטה ופעל ירידה ביעקב "ממנו" מפני שייכותו אליהם, ע"ד "לך רד" דמשה, אמנם כיון שנכתב בתורה מובן שרצון יעקב פעל גם למטה ונתן את הכח לבניו אחריו שיגיעו בעבודתם לגילוי הקץ בדרך מקיף, עבודת ה' באופן דחירות מאוה"ע ומיצה"ר.

עיקר קבלת השכר שנמשך ע"י המצוה הוא לנשמות בגופים בזמן התחי'. משא"כ הארה וגילוי יש כבר בגן-עדן. יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה כו'. לכן "ויחי יעקב" בחי' יו"ד-עקב, דהיינו ירידה הנשמה למטה לעסוק בתומ"צ, "בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שם דוקא המשיך גילוי עצמות כי הוא עיקר בירידה. ומפרט שני חייו "שבע שנים" מלשון שינוי, העבודה בשינוי ז' המדות, "ארבעים ומאת שנה", ב"פ שבעים, ב' מדרגות בהמשכת המוחין למדות, ע"י העבודה בבירור זה בא לדעת עליון ודעת תחתון. עין בעין יראו. ב"פ עי"ן.

החידוש בהודאה וביטול "יודוך אחיך" הוא דוקא בראובן שמעון ולוי שנולדו לפניו, משא"כ שאר השבטים שנולדו אחריו הביטול בהם ע"פ שכל. ג' עניני "אתה" במלכות, בחסד ובחכמה. יהודה במלכות, בחי' אחרונה "ותעמוד מלדת". בכולם ענין הגילוי לזולת. מעלת המלכות שהגילוי הוא למטה ביותר, כי אין הכוונה בעליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'. אבל בעוה"ז במקום החשך שם "ידך בעורף אויביך", שם האויב הוא הס"א והקלי', ויהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (א איד נישט ער וויל און נישט ער קען זיין אפּגעריסן פון אלקות) וממילא כל דבר שמפריד אותו מאלקות הוא אויב שלו, בעורף אין התגלות הכחות הפנימיים, העבודה דאתכפי', שאין לו חשק ורצון ואין לו חיות להתעסק עם המנגד, וכמאן דשדי בתר כתפוי, בלא לב ולב, ועי״ז יש לו הענין דידך, ופועל עילוי בכל הספירות עד גם בחסד וחכמה. ובאים לאמיתית הענין דאתה, בחי׳ העצמות שהוא אמיתית המציאות.

שייכות תפילה לחרב וקשת, היפך הכתוב "לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני". כתיב "ויוסף הורד מצרימה", ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כדי להעלות את המטה מטה ביותר, ולכן אמר יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד", פירוש, כי שכם הוא הכתף, בחי׳ אחוריים כדי לברר גם בחי׳ שכם, ותחילה צריך לבררו באדם עצמו ואח״כ בעולם כולו. התורה נסעה וירדה בסתר המדריגות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, בכדי לברר גם בחי׳ שכם. "ואני נתתי לך", הכח על הבירור הוא מיעקב אבל הבירור בפועל הוא ע״י יוסף, "אלה תולדות יעקב יוסף" בהמשכה מלמעלה, שאר השבטים ע"י העלאה מלמטה. תורה ותפילה. אלא שבקדושה הכל כלול לכן גם ביוסף היה ענין דחרבי וקשתי. בירור אויב קרוב ורחוק. אף שי"ב שבטים הם י"ב דרכי עבודה הרי "איש אשר כברכתו ברך אותם" ישנו השער הי"ג שהוא שער הכולל השייך לכל אחד.

ראובן, אהבה, גמ"ח, "שמע .. ואהבת". שמעון, יראה, עבודה, "והיה אם שמוע". לוי, חיבורם, תורה, "אמת ויציב". "יודוך אחיך", למדרגת יהודה, ביטול דשמו"ע. ע"ד ג' כתרים תורה, כהונה, מלכות, "וכתר שם טוב עולה על גביהן". אלא שצריך הקדמת העבודה ד"אחיך" להגיע ל"הפעם אודה את הוי'", שפנימיות הלב תהיה בגלוי במחדו"מ עד ל"עורף אויבך" בגשמיות. שעוד לפני הגאולה תפול עליהם אימתה ופחד ע"י גילוי ההודאה בנש"י. "ויחי יעקב בארץ מצרים" כי "את יהודה שלח לפניו להורות", להתקין בית תלמוד, כשקול יעקב בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות אין ידי עשיו שולטים ואדרבא מסייעים כו'.

ע"י עבודת ראובן שמעון לוי, ראיה שמיעה וקיום מצוות המחברם, אהבה יראה והתכללות שניהם, באים למעלת "יהודה אתה יודוך אחיך", הודאה וביטול בתכלית "ותעמוד מלדת" למעלה מג' אופני העבודה הנ"ל שהם ענינים של תנועה, יהודה ענינו הוא ביטול בתכלית. יש הודאה וביטול בתחילת העבודה, וביטול לאחר ובשלימות העבודה. כל פרטי עבודת השבטים שייך לכל אחד, מצד התכללות באבות ובפרט יעקב שנק' ישראל כולל כולם, וגם מצד "איש אשר כברכתו ברך אותם" שכל אחד קיבל את כל הברכות.

אף שגם "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" היה בשלוה, אבל העיקר היה בי"ז שנים במצרים, כי אז השלים את הכוונה בתחתון שאין למטה הימנו, לכן גם סדר שנותיו בתורה מלמטה למעלה "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה", מתחיל בשבע ולא במאה, עבודה בפרטי הבירור בז' מידות. רק אח"כ ארבעים, הם ד' מוחין, ומאה בכתר. בזה מסתיים ספר בראשית שנק' "ספר הישר", האבות נקראים ישרים ועיקר העבודה הוא להיות כמו האבות והשבטים שנקראו ישרים, ושראל נק' ישרים ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ובפרט בארץ מצרים.