מאמרי ט"ו בשבט

כח הלבושים שמיפה את הפנימיות, ב' משלים לזה: שוטה המדבר דברי חכמה; מאיש רע העושה מעש"ט, מבאר הצורך בשניהם, לעת"ל לא יצטרכו ללבוש כדי ליפות כי יהיו מוחין ומדות ברורים. מארז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, שגם כאשר העסק בתומ"צ בגלוי הוא שלא לשמה, מ"מ, כיון שהם תומ"צ, הרי התוך והפנימיות שבזה הוא לשמה, וזהו גם ענין הנהגת רבותינו נשיאינו, שהפיצו המעיינות באופן שיבואו לכאו"א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, וללא הקדמת תנאים כו', כי, הפעולה דהמעיינות היא בכל מעמד ומצב כו', ובודאי שסוכ"ס המאור שבה מחזירו למוטב.

לעת"ל נקראו ישראל סבא, עליית המדות דז"א (ישראל) עד לבחינת הכתר, אזי יראה נפלאות גדולות ורבות יותר, קרי"ס היה בקיעת הפרסא בין אצילות לבי"ע, לעת"ל בבקיעת הנהר יבקע הפרסא בין מוחין למדות ויתעלו המדות בתכלית העילוי. קרי"ס הי' הכנה למ"ת שענינו מוחין וטעם הכמוס להרצון, אבל מדות ורצון שרשם למעלה משכל וטעם הכמוס. כי או"א במזלא איתכלילו אבל ז"א בעתיקא אחיד ותליא. לכן בקרי"ס "מה תצעק אלי" בעתיקא תליא מילתא, מצד שרש המדות והרצון בעתיק, הי' גילוי זה הכנה למ"ת, שנוסף על גילוי הרצון יתגלה גם טעם הכמוס להרצון. אמנם, גילוי זה הי' רק במלכות דאצילות שרש הנבראים דבי"ע. אבל לעת"ל תהי' בקיעת הפרסא שבין מוחין למדות, ויתעלו המדות עצמם כפי שהם במקומם, "אראנו", שישראל סבא יראה נפלאות גדולות ורבות יותר, שיהי' גילוי עצם הרצון, בחינת גלגלתא שלמעלה מח"ס דאריך, ועד לגילוי עצמות התענוג הפשוט שהוא בחינת עתיקא סתימאה.

במאמר אדה"ז מביא ב' הפירושים בענין פרעה: בחי' עורף דאריך, ובחי' מלכות דאצילות, וקשורים זב"ז. כדי שהיציאה ממצרים דלעו"ז תהי' בוודאות, צריכה להיות היציאה גם ממצרים דקדושה, בכל העולמות, כל זמן שנמצאים עדיין במצרים דקדושה, יכול להשתלשל מזה גם מצרים דלעו"ז. יצי"מ בעבודה, שאינו עובד רק בקו אחד, כטבעו, אלא גם בקו ההפכי, היפך טבעו, שזה מורה שעבודתו היא באופן של יציאה ממציאותו, בתכלית המסירה ונתינה להקב"ה. כמעשה דר' חנניא בן תרדיון שמס"נ על קה"ש ללמד תורה ברבים, מ"מ הי' מסופק אם הוא באמיתות לשם שמים, או שגם טבעו גורם למס"נ, הבחינה היתה כשעבד היפך טבעו (מעות של פורים כו' וחלקתים לעניים) עי"ז נתברר שמסר נפשו ללא תערובת טבעית כלל. לכן צריכה להיות העבודה בשני קוים דוקא. קשור לר"ה לאילן, "כי האדם עץ השדה". שעיקר עבודתו לשנות טבע מדותיו שתהי' בשני הקוין, היפך טבעו, ביצי"מ הוצרכו לצאת לגמרי ממציאות והגבלה ע"י העבודה בשני קוין דוקא, לכן בקרי"ס "המים להם חומה מימינם", תורה, "ומשמאלם", תפלה או תפילין, שהם ב' הקוין, ועי"ז נעשית ההצלה וההגנה דבני ישראל.

רגלים נקבעו בזמני גמר הצמיחה ואסיפת התבואה. פסח באביב גמר השעורים, שעור-ה', ענין היראה; חג השבועות, צמיחת וקציר חטה, בגימ' כ"ב, אותיות התורה. בזריעה דמצות בישראל ב' ענינים: גילוי כח הצומח בארץ, בירור הגוף ונה"ב; ריקבון הגרעין, ביטול וקב"ע. תורה אינה אמצעי לפעול בעולם, וגם לא ביטול דקב"ע, אלא האדם נעשה חד עם התורה. חיטה מוכרחת לאדם, גם תורה יש בה צורך לקיום מצות. אבל אילן מצמיח פירות הוא לתענוג, מרמז לתורה מצד עצמה, ומזה נמשך תענוג גם בעבודה דקב"ע, כי נרגש באדם שכל מציאותו הוא להשלים הכוונה העליונה. כל העולמות תלויים בדקדוק מצוה אחת, היינו כח התורה שבמצוה, דוגמה לענין העלאה והמשכה שבמצוה, קרבן ותפילין, הממשיכין מתורה שלמעלה מהעולם ונרגש למטה. כמבואר באגה"ק ד"ה דוד זמירות קרית להו. ר"ה לאילן בט"ו בשבט מורה על שלמות התענוג "שביום זה נמשך נתינת כח על כל השנה בנוגע לעסק התורה, שלימוד התורה יהי' בשקידה ובהתמדה, ושהתורה שלומד תהי' התענוג והחיות שלו .. ונתינת כח שגם כל הענינים דעבודת האדם יהיו מתוך תענוג .. וזהו שר"ה לאילן הוא בחמשה עשר שבו הוא שלימות הלבנה, ולא כג' ראשי שנים הראשונים שהם בר"ח שאז הלבנה היא רק נקודה .. שמורה על ענין הביטול, והתענוג שבעבודת ה', ובפרט התענוג דתורה, הו"ע השלימות".

החילוק שבין אילן לתבואה ודוגמתם ברוחניות הזריעה (בתבואה) היא עבודה קלה בערך העבודה הנדרשת בנטיעה (באילן) וגם לוקח זמן לצמיחה. גם הריבוי בכמות בגרעינים שבכל פרי. ב' אופנים בבירור הגשמי, במצות עשה ובל"ת שבהעדר העשי' הרי לא רואים את הפעולה מיד אבל הפעולה נעלית יותר, המשכת י"ה, למעלה מו"ה שנמשך ע"י מצוות עשה. ענין שדה הלבן (תוהו) ושדה האילן (תיקון) בירורו שלא לפי ערך אף שצריך ימים רבים עד שרואים הפירות בגילוי, לימות המשיח. כך הוא בלימוד התורה בשינוי הטבע. כמו"כ החילוק בין לחם דתורה ויין ושמן רזי תורה. צ"ל שניהם אבל השלימות הוא שדה אילן. "כי האדם עץ השדה כי ממנה תאכל כו' לא תשחית את עצה" דקאי על הת"ח שנותן עצה לבני העיר, כיצד צ"ל הנהגת העולם וכיצד צ"ל ההנהגה עם העולם כו'. והיינו לפי שזוהי תכלית השלימות בעבודת האדם בעולמו, להיות בבחי' אילן עושה פירות כו'.

"ביום הזה באו מדבר סיני", פרש"י, שיהיו ד"ת חדשים עליך, כי בלימוד האדם עכשיו הקב"ה אומר את הדברים האלה באותו אופן כמו במ"ת. חידוש דמ"ת, חיבור מעלה ומטה, אצילות ובי"ע, חיבור התחלקות ולמעלה מהתחלקות, גבול ובל"ג, עליונים ירדו לתחתונים, תחתונים יעלו לעליונים, עשיית כלים לאלקות בעבודה דתומ"צ, פעולת העליונים בכל ו' קצוות דמקום וזמן לתת כח לעליית התחתון, לימוד האדם פועל אמירה למעלה, "תען לשוני אמרתך". התורה נק' עוז (לנפה"א, מלמעלמ"ט) ותושייה (לנה"ב, מלמטלמ"ע). "ביום הזה באו מדבר", דיבור בביטול, כעונה אחר הקורא, "סיני", שירדה שנאה לאוה"ע, בירור הגוף ונה"ב ועי"ז "ויסעו מרפידים", שמסיע עצמו מרפיון וחלישות בדברי תורה ועושה תשובה ע"ז ומתחזק בד"ת עוד יותר. ע"י שלומדים פסוק זה עתה, הנתינת כח על "ויסעו מרפידים" הוא עוד יותר מבעבר.

שייכות מיוחדת בין ראש השנה למלכים ולרגלים לראש השנה לאילן. שהרגלים נקבעו לפי מצב תבואת השדה (אביב, קציר, אסיף): ישראל נקראים "ראשית תבואתה", שנזרעים בארץ, ירידת הנשמה למטה, כדי "להצמיח כמה כורין", עלי' שבא ע"י הירידה. ומצמיחת התבואה יש ללמוד גם על אופן עבודת בני ישראל, שהצמיחה נעשית על ידי ריקבון הגרעין, עבודה מתוך ביטול, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", שהעליה היא ע"י שמחה הפורצת כל הגדרים. וזהו שהרגלים נקבעו על סדר זמני השנה, כי גם ברגלים ישנם ב' ענינים אלו: הליכה ברגל (ענינה של היו"ט, שלכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור) ענינה העבודה בקב"ע וביטול. והמועדים הם מועדים לשמחה, השמחה שנעשית בעת הצמיחה. הקשר בין ר"ה לרגלים ולמלכים, כי ענין המלך הוא לפעול ביטול בעם, ועי"ז הוא מגביה אותם למדריגה גבוהה יותר, התהוות חדשה ע"י הצמיחה. גם במועדים גופא ישנם חילוקים, בפסח לא נאמר שמחה, ובסוכות נאמר שמחה ג' פעמים, כי "פירות האילן בפנים". התהוות מציאות חדשה הוא בעיקר בפירות האילן, שהרי בתבואה גם הזרע הנזרע היא חטה הראוי' לאכילה, משא"כ באילן, הרי אין טעם בגרעין הנזרע, והפירות הצומחים הם איכות אחרת (ולכן יש שהות ועיכוב רב בין הנטיעה לצמיחת פירות האילן - מצד ריחוק הערך שביניהם), והפירות הצומחים ראויים לאכילה מיד. ולכן דוקא בסוכות הוא תכלית ושלימות השמחה מצד השלימות בצמיחה. וזהן השייכות בין תחילתן לסופן "ראש השנה למלכים ולרגלים" ו"ראש השנה לאילן" שהעילוי הנרמז בתחילת המשנה מודגש בעיקר בסיום המשנה - "ראש השנה לאילן".

ניסיון המן, אי ירידתו בשבת, ושייכותו לתורה, "הילך בתורתי אם לא", הי' הכנה למתן תורה, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ענין הביטול (המבואר בפרק ו' בהמשך) לכן טענת המלאכים "תנה הודך על השמים", שם הביטול אמיתי, משא"כ באדם, המענה "למצרים ירדתם וכו'" מעלת הביטול דאתכפיא במצרים וגבולים. הניסיון, שיונח אצלו (אַז עם זאָל זיך אָפּלייגן) האמונה והבטחון בה׳ שיהי׳ מן בעד מחר, ענין הביטול, עי״ז נעשה "הילך בתורתי" באין ערוך. המן נמשך מלמעלה ממדוה"ג, לכן כל יום נצרך לקבל את המן מיד, בלי המדוה"ג והלבוש דהיום שלפניו. עיקר המשכתו הי׳ בשבת, ברכו במן, שבת הוא למעלה ממדוה"ג, וממנו מקבלים ימי החול מיד בלי ממוצעים. בלימוד התורה אין הפסק זמן ומקום, כמו במ"ת, למעלה ממדוה"ג ונמשך מיד. לכן תובעים (פאַרלאַנגט מען) מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן וכו', ע"י הביטול דאתכפיא ואתהפכא נעשה "הילך בתורתי" באין ערוך. לכן "אכלוהו היום", כי המשכת המן למעלה הוא בשבת וממנו מקבלים כל הימים "דבר יום ביומו", ואעפ״כ לא ירד בשבת, כי צריך צמצום שיבוא למטה, ובשבת אין צמצומים. לכן "היום לא תמצאוהו בשדה", בעלמא דפרודא, ונמשך למעלה, ברכו במן, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא, לעת"ל, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

לחם מן השמים (תורה) ולחם מן הארץ (מצוות) ישנם בכל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח. "לא על הלחם לבדו גו'", ממכ"ע. "על כל מוצא פי הוי'", סוכ"ע. "למען אנסנו הילך בתורתי", ניסיון ענינו הרמה והגבהה, הכנה למ"ת, "הילך בתורתי", הליכה בל"ג, "הנני ממטיר" (מטר, ולא טל דלא מיעצר) כי המן נתגשם לאכילה כדי לידע שגם אכילת לחם הוא מוצא פי הוי'. ההוראה מזה: גם בעבודה דיחו"ת צריך מזמן לזמן יחו"ע. אף שעיקר הלימוד הוא בנגלה דתורה מוכרח לימוד פנימיות התורה. כל עניני טבע שרשם באלקות, מוצא פי הוי', ומתגלה בידיעה עכ"פ, עומר לגולגולת, בהפצת מעיינות פנימיות התורה חוצה.

"באתי לגני" בהמשכת עיקר שכינה במשכן, בעבודה דאתכפיא ואתהפכא ונעשה יתרון האור מן החשך, במ"ת היתה ירידה השכינה בארץ רק בתור נתינת כח לעבודה. מ"ת בא לאחר הוראת יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" וניתן הכח להפוך חושך לאור וליתרון האור. יתרו היה חכם גדול בחכ' חיצוניות, בירר חכ' דלעו"ז, יתרון החכמה מן השכלות, ופעל יתרון בחכ' דקדושה, גם בחכמת התורה שנמשך מלמעלה נמשך בה עצמות וניתן לחדש בה. ענין שידע בכל ע"ז שבעולם, הם כל המדרגות של סדהש"ת, וענין כהן מדין, לשון מדון ופירוד (שהתחלתן כבר בגילויים דאצילות) וכאשר הוא הכיר בהפלאת העצמות שלמעלה מהגילויים, כי גדול ה' מכל האלקים, אנא נסיב מלכא, פעל שנמשך עצמות באופן ששייך לגילויים וניתן כח לכל אחד לאפשא לה, לגלות חלקו בתורה, לחדש בפרד"ס התורה. ע"י ההחלטה ללמוד ולקיים מעוני הנה מיד לאחר ההחלטה הוא לומד ומקיים מעושר אמיתי בגו"ר גם יחד ומוסיף בלימוד התורה נגלה וחסידות און מ'ברענגט אראפ משיח צדקנו.

וכל העם רואים גו' מתאר גודל הפלאה בעניני עוה"ז הגשמי, משא"כ הענינים שהיו בעולמות העליונים באו ברמיזה. גם עשה"ד הם בענינים פשוטים וגשמים. קשור למבואר בפרק ט דהמשך ההילולא בנוגע למצוות שנק' עמודים, קרשי המשכן, עצי שטים עומדים, לחבר אוא"ס לעולמות כעמוד המחבר גם עם הרצפה להיות כאחד ממש, לממשות (ע"ד חלק אלוה ממעל ממש) אף שהראש נשאר בגובה מעלה הוא מאוחד בגוף וברגל הניצבים ברצפה. ענייני מעלה (פלא) קשורים לעשיה למטה (עושה) ועי"ז גאלת בזרוע עמך. לכן במ"ת היו אותות ומופתים בעניני גשמיות, קולות לפידים וגו' וירדו למטה דוקא, וירד הוי' על הר סיני, והיא תכלית התורה שתהיה עבודה באופן דעמודים לחבר אוא"ס לעולמות, לא שעלו ממעמדם אלא בהיותן נשמה בגוף דוקא ובעבודה דקב"ע שהיא ראשית העבודה עיקרה ושרשה, "ועמדו רגליו" דאדם התחתון עי"ז נבנית כל קומתו ונעשית העבודה בשלימות ופועלים ועמדו רגליו ביום ההוא בפשטות.

צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות, שע״י הגלות באים לעילוי גדול ביותר, נצחון הסטרא אחרא והגלות המנגד, אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. "פרזונו" לשון פרזות, פרוז ובל"ג, כי ע״י הגלות (פזרונו) באים להפרזון למעלה ממדידה והגבלה (פרזונו). "והנצח זו בנין ירושלים" מדת הנצח הוא כשיש מונע ומעכב שאז מבזבז את כל האוצרות שגנזו אבותיו וכמוסים וחתומים לניצחון המלחמה ומבזבז כל אוצרותיו. עד״ז למעלה, בשביל נצחון המלחמה מבזבזים כל האוצרות שלמעלה שלא שזפתם עין, בחי׳ עין לא ראתה גו׳. ירושלים הוא ע"ש יראה וע"ש שלם, שלימות היראה, אף שהמלחמה מתנהגת ע״י תכסיסי מלחמה שמלמדים המפקדים, בכל זאת האוצרות ניתנים לאנשי החיל המוסרים את נפשם בפועל ממש שעבודתם במס"נ בכל מאדך בל"ג. "מקול מחצצים", קול לומדי הלכות מחיצות דשבת, חגיגות ומעילות וחציצה, "בין משאבים", שלומדים ושואבים דברי תורה, לימוד המרמז לניצחון, כמו מחיצות בין רה"י לרה"ר, בין יחידו של עולם לעלמא דפרודא. ע״י התורה פועלים את הנצחון על המנגד, ובפרט שלימוד התורה הוא בקול גדול, בקול מחצצים, ומתקשר עם נותן התורה, בין משאבים, ששואב ממקור התורה, נותן התורה לשון הוה, ברכו בתורה תחילה.

"ואתם תחרישון", בעתיקא תליא מילתא, מ״מ ענין זה גופא נמשך ע״י עבודת ישראל, "דבר אל בני ישראל ויסעו" שנמשך בחי׳ הכתר, בשביל עבודת בני ישראל בנצחון מלחמת ה', הוא האוצר ד"למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית" המלך מבזבז הכל כדי להוציא נצחונו שיהי׳ כחפצו ורצונו, שזה נוגע לו בעצם הנפש, עד שמשליך חייו מנגד, ונותנים את האוצרות ע״י פקידי החיל שהם רבותינו נשיאינו, שיתנו לאנשי החיל, לכאו״א מישראל, בשביל נצחון המלחמה. הבעש״ט והרב המגיד הם ב׳ דרגות בכתר, הבעש״ט הוא עתיק יומין, למעלה עד אין קץ, והרב המגיד הוא אריך אנפין, למטה עד אין תכלית, שניהם המשיכו בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית לאנשי הצבא שהם ישראל. הבעש״ט הי׳ נעתק ומובדל לגמרי מעניני יומין, אַ בעל-שם׳סקע הנהגה, שלא התחשב כלל בגדרי העולם, בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ. אבל יחד עם זה המשיך ענין זה בכל ישראל, שהי׳ מהלך בעיירות ישראל, ומגלה בבנ"י את האוצר הטמון בהם, עי״ז שהי׳ שואל את האנשים פשוטים שבישראל שיענו לו ברוך השם, געלויבט דער אויבערשטער. דבאמרם זה הרי הכוונה בזה היא לעצמותו ית׳. הרב המגיד הי׳ אומר תורות לתלמידיו באופן דנקודות, לא באופן דחב"ד ויתפרנסון מיני, והוא ענין אריך אנפין, היינו שכבר שייך לבחי׳ אנפין (יומין) אלא שהוא בבחי׳ אריך (שרש בלבד), שזהו בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית, ובאופן כזה הי׳ אומר תורה לתלמידיו, היינו שהמשיך בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית. מבאר עפ"ז ב׳ תורות עיקריות שאמרו הבעש״ט והרב המגיד, שתי תורות אלו מתאימות להמשכות שהמשיכו. אח״כ נתבאר ענין זה באופן דחב״ד במאמרי אדמו״ר הזקן ואדמו״ר האמצעי ואדמו״ר הצ״צ ואדמו״ר מהר״ש ואדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, אשר בתר רישא גופא אזיל והנשיא הוא הכל. דעניני הבעש״ט והרב המגיד (עתיק יומין ואריך אנפין) נמסרו לכל אחד ואחד ע״י רבותינו נשיאינו.

כל הגלויות נקראו ע"ש מצרים, שהירידה היא בשביל העילוי הגדול שלאח"ז. גם כללות ירידת הנשמה לגוף, ירידה היא לצורך עלי׳. ע״י ירידתה למטה והעבודה בקיום התומ"צ באה לעלי׳ נעלית ביותר. העבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב. אמנם, "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים", לשון מבוי המפולש שאין עליו מחיצות והגבלות, שלא יבואו לידי שמחה של הוללות וכו׳, לכן צריך עזרה מלמעלה שלא יהי׳ בבחי׳ פלשתים דלעו״ז. ואין הכוונה שהעבודה תהיה במדידה והגבלה, אלא שאע"פ שהעבודה היא למעלה ממדוה"ג, הוא באופן דפלשתים דקדושה, למעלה ממדידה והגבלה דקדושה, שזהו מה שאח״כ באו לארץ טובה ורחבה, באופן שאין שם אפילו מציאות של מנגד. ידיעת ה' מביא לתכלית השלום סיום הרמב"ם ביעודי הגאולה דלעתיד לבוא, שיהי׳ שלום בשלימות ובפשטות, "לא מלחמה ולא קנאה ותחרות, ויהי׳ עסק כל העולם כולו לדעת את ה׳", אבל ידיעת כל באי עולם תהי׳ בממכ"ע משא״כ "ישראל יהיו יודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו׳", גם בבחי׳ סוכ"ע וע״י ידיעה זו יהי׳ ענין השלום בתכלית השלימות. וזה קשור עם תחילת ספרו "יסוד היסודות וכו' לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'". עפ״ז מובן איך אפשר להיות בכל העולם כולו ידיעת ה׳, כיון שהכל נמצא מאמיתת המצאו, הרי אמיתית מציאותם הוא אמיתת המצאו לכן אפשר להיות אצלו ידיעת ה' מאמרי י"ג שבט ד"ה היושבת בגנים