מאמרי ערב ראש השנה

הכנסת אורחים גדולה מ"וירא אליו ה'" שהיה לבקר את החולה, ע"י התגלות אוא"ס "כחום היום", הוציא חמה מנרתקה, לרפא את "חולת האהבה" שחסר לו שער הנו"ן. אהבה רבה והדבקות ד"עמך לא חפצתי". אך המעשה הוא העיקר, המס"נ לנתק את עצמו מאהבה נעלית זו ולעשות טובה לאיש ישראל. כל זה שייך למצוות היום בשופר, קרן של בהמה דוקא, למעלה מדיבור, שכל, הבנה והשגה.

הולדת כל אחד מישראל ג"כ בר"ה, כי יש בהם חלק מנשמת אדם הראשון, לכן "משביעין אותו" בחודש השביעי מלשון שובע ושבועה. בינה ומלכות. המשכת שורש הנשמה בגילוי והתלבשות בגוף ונה"ב והכח להתגבר עליהם, על כל ז' מדות עד היסוד שהוא השביעי לבינה. לשם כוונה זו נברא האדם, לפעול בעולם, והכח לעבודה הוא מהשבועה שגם היא בכלל הבריאה. ענין זה נמשך בכל שנה בר"ה, הרצון והתענוג בהבריאה "כי חפץ חסד הוא", שע"י עבודת האדם יעשה לו ית' דירה בתחתונים. מעלה זו ישנה גם בר"ה שחל בשבת, אף שעצם המשכת התענוג נעשה אז מאליו, אמנם עיקר הכוונה היא ההמשכה בגילוי, דבר שנעשה ע"י אמירת פסוקי שופרות.

ע"י עבודת האדם ממשיך סוכ"ע (בחי' זה) בעולם שנברא בכ"ה אלול (בחי' כה). הקדמת עבודת "זה היום תחילת מעשיך" בר"ה הוא העבודה בחודש אלול, "אני לדודי" ואח"כ "דודי לי". ענין הנסירה שמרומז בתורה "גורעין (מנה"ב) ומוסיפין (בנפה"א) ודורשין" לפשפש ולבער גם דקות הרע, "ובקשתם משם", עבודת התשובה, "ומצאת", המשכת העצמות.

שייכות ענין התענוג עם בכיה, שמראה על שלימות הנשמה, ע"ד רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות. בר"ה שחל בשבת אין תוקעים, אבל אומרים פסוקי שופרות. מעלת התורה שממשיך אור מלמעלה למטה. חידוש הצ"צ שגם התקיעה שהיו תוקעים בר"ה שחל בשבת היתה זכרון תרועה. כי שבת ענינה תענוג ואין בה דין כלל. שופר שבביהמ"ק שייך לשופר גדול דלעת"ל.

שופר היא מצוה כללית הרומזת על תשובה, "עורו ישנים משנתכם", וענין מלכויות זכרונות שופרות. בר"ה חוזר כל דבר לקדמותו וצריך לעורר ולהמשיך מלכותו ית' משרשה הראשון, פנימיות ועצם התענוג. ע"י עבודת בנ"י בבכי' הקשורה לתענוג משלימות הנשמה, ע"ד זלגו עיניו של רע"ק דמעות. לכן כשחל בשבת אין תוקעין, כי נפעל הכל ע"י התענוג דשבת. אבל כן אומרים פסוקי שופרות כו', מצד מעלת התורה על המצוות בהמשכת האור למטה. בפרט ע"פ ביאור הצ"צ, שגם בזמן שהיו תוקעים בשבת היה זה בחי' "שבתון זכרון תרועה", כי בשבת אין דין כלל. מ"מ תקעו גם בפועל, ועד"ז במקדש שבכ"א בפנימיות הלב, כי זה ע"ד שופר גדול דלעת"ל.

בר"ה נפעל מעלת "זה" בעולם שנברא באלול. במאמרים מבואר מעלת כה אף שהעיקר הוא זה. החיבור ביניהם במאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, על זה כתיב "את ה' האמרת היום" בר"ה, זה היום, בכל הפירושים שבהאמרת, שבח, דיבור (תורה), לבוש (מצות), ומגיעים למעלה מזה, וה' האמירך היום.

פי' שופר, מלשון "שפרו מעשיכם", ענין היופי והתענוג לכל הענינים, גם במ"ת נמשך תענוג בתורה, "אני תורתך שעשעתי" ומתגלה בכל מצוה. בשבת מקדשא וקיימא נמשך תענוג מלמעלה, אך צ"ל פסוקי שופרות, כי תענוג התורה נעלית יותר מהשבת. אלא ש"אמרו לפני" גם ללא הבנה והשגה אלא בקב"ע מצד עצם הנפש. עד"ז מעלת ריבוי אמירת תהילים דוקא בר"ה.

כוונת הבריאה בשביל תורה ומצוות, "חוק לישראל משפט לאלקי יעקב". העולם מצ"ע כפי נברא על מילואו וביום הראשון שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, הוא עדיין "ברא אלקים", צמצום וירידה באין ערוך, ודוקא ע"י עבודת האדם פורץ כל הגדרים והעלמות, עד למעלה מהצמצום, וממשיך עצמות. כי ישראל עלו במחשבה, והם חלק מהעצם, וגם הגוף הוא יציר כפיו של הקב"ה כאדה"ר, ואין דבר שיכול להסתיר עליו, ומאיר את העולם בנר מצוה ותורה אור. ומגלה בו שכל מציאותו הוא עצמות ומהות ואין עוד מלבדו.

עבודת האדם פועלת גם על "תחילת מעשיך", המציאות שלפני עבודתו. "זכרון ליום ראשון" ישראל ממשיכים גם למעלה מ"חפץ חסד הוא", מעשינו ועבודתינו הם למעלה מהשלימות שהיה בתחילת הבריאה, לכן ממנו נמשך השלימות דלעת"ל. מלכויות, "תחילת מעשיך" ממכ"ע. זכרונות, "זכרון ליום ראשון" סוכ"ע. שופרות, פנימי' ועצמות אוא"ס, תענוג העצמי. (כוחות פנימי', מקיפים ועצם הנפש) ע"י מעשה התקיעות עם שופר של בהמה דוקא, מעורר עצם הנפש.

כל שנה צ"ל באופן חדש "תקעו בחודש", וממנו נמשך על כל השנה בקיום תומ"צ שיהיו באופן דחדשים. השבת ישנו ענין בתענוג מן המוכן. אבל במקדש המשיכו תענוג נעלה יותר, ומשחרב ביהמ"ק יש ענין זה בתורה. לכן אומרים פסוקי שופרות. הברית וההתקשרות דישראל עם הקב"ה נמשך בכל ר"ה מעצמות באופן חדש. ענין מלכויות, זכרונות ושופרות, ממלא, סובב ועצמות. עיקר הצעקה בקול פשוט ע"י שופר גשמי. ביאור "מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן (בקשר לראש השנה) "מען האָט גאָר קיין השגה ניט, ווי עס איז טייער באַ השי"ת דער גוף פון אַ אידן" [אין לנו שום מושג כמה יקר אצל השי"ת גוף של יהודי], דאין הכוונה בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי"ת, אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף. דזהו שאומר "מען האָט גאָר קיין השגה ניט", כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה והבנה, כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמות".

"היום הרת", עיבור והריון. עולם, אדם הראשון, שיש בו ד' יסודות בעבודה. קב"ע, עפר, דירה בעוה"ז; תומ"צ, מים, סיוע מלמעלה; יערה רוח ממרום, רוח. חיבור כולם ותיקון כל הד' יסודות באדם יתקנם גם בעולם. צ"ל "תקעו" מלשון יתקע מחשבתו בחוזק, שתוקע ומכניס כל מהותו ומציאותו בתומ"צ עד שנעשה מציאות של תומ"צ ומתאחד עם מציאות הקב"ה ועד שנעשה מציאות של מלך, ודוקא כך אפשר לפעול הכתרת הקב"ה למלך בר"ה, שתמליכוני עליכם, כי צ"ל מלך על עם כמותו. ע"ד מאן פני האדון הוי' דא רשב"י והבעש"ט והרב המגיד ואדה"ז וכל נשיאי ישראל. עי"ז יעמיד במשפט, יהיה קיום והעמדה גם לכנס"י הנק' ארץ, ופועלים גם בכל יצורי עולמים אם כבנים ואם כעבדים, מעלת בן ועבד.

כל דבר בא בכלל ואח"כ בפרט, שופר, המשכה מעצמות התענוג ומתחלק לכל ר"ח השנה, בחודש השביעי באחד לחודש. ישראל עלו במחשבה כמשל הבן, אח"כ נמשך בכל פרטיו. קבלו מלכותי. כלל, ואח"כ פרטי הגזרות דתומ"צ. בעבודה כל יום מודה אני, כלל, אח"כ לפרטי פרטים בעבודת היום. בפסוק בחודש השביעי שהוא כלל, אח"כ נאמר: שבתון זכרון תרועה מקרא קודש, פרטי ג' האבות, ג' קוין, ג' פירושים בשביעי. שבועה, עתיק; שובע, בינה; נמשך לשביעי, מלכות. ר"ה לגבי כל המועדים הוא כשבת לגבי חול, נמשך חידוש מעצמות. "ויכולו". תענוג, משם נמשך לחג"ת, ג' המועדים.

"בכסה", העלם העצמי דמלכות באוא"ס והעבודה היא בנין המלכות ע"י שמעורר רצון המוחלט בעצמותו למלוכה. דוגמא לזה, ע"ד רצון האדם לבית וכו'. [במאמר המוסגר, הנהגת הרביים לקבוע מזוזה גם בהיותם בנסיעה מביתם הקבוע, שעניינה הרוחני דמזוזה (ולא למעשה בפועל כי מחזי כיוהרא) שייך אצל כל אחד] ההתעוררות ע"י "בכסא למעליותא", סילוק ועליה לעצמותו שם הוא בכל התוקף. נעשה "ליום חגינו", ישראל וקוב"ה ביחד. "כיון שענין הכתרת הקב"ה למלך נקבע בתפילות דר"ה, מובן שמיד בפעם הראשונה שמזכירים ענין המלוכה בתפלה דליל ר"ה, ובפרט בקידוש דליל ר"ה, כבר אז נפעל כל ענין בנין המלכות".

"האמרת והאמירך" ג' פירושים, (נגד מלכויות זכרונות שופרות) ל' שבח, עשיתוני חטיבה אחת, תמליכוני עליכם. ל' לבוש, ה' מלך גאות לבש. ל' דיבור, מלכות פה, בנין עולם הדיבור.ופועל בישראל "וה' האמירך" - ל' תענוג, ונמשך במצוות – ל' לבוש, ולתורה – ל' אמירה, ונעשה דם ובשר כבשרו. ונמשכים עי"ז ברכותיו של הקב"ה בג' ענינים אלו: במקיף דלבוש "שמלתך לא בלתה מעליך". בפנימי' דלחם מן הארץ שנעשה כלחם מן השמים שכולו טוב. כל זה שייך לר"ה בו נברא האדם "והנה טוב מאוד". ואפילו ההיפך הנרמז כתיבת "מאד" גם הוא נהפך לטוב.

"תחילת מעשיך" למעלה מ"סוף מעשה במח' תחילה". בנין המלכות, גילוי והתפשטות למטה כפי שהיא בשרשה בעצמות, ע"י אמירת פסוקי מלכויות כו' ומעשה התקיעה. שפני התוקע מאדימין כי מתוכי' נפח, והוא תוכן העבודה דר"ה לעורר עצם הנפש ע"י קול ודיבור וזה משפיע על שאר הכחות. מקשר עם שיעור תהילים דערב ר"ה "אך צדיקים גו' ישבו ישרים את פניך", התיישבות עם פנימיות ועצמות, ישר יחזו פנימו, "הללהו בתקע שופר".

תשרי נק' חודש סתם, חידוש כללי כי בו ה"ראש" לכל השנה. וממנו נמשך חיות פרטי לכל חדשי השנה, לכל עניני עבודה בגשמיות וברוחניות, "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", ובא לאחר ברכת הקב"ה "אתם נצבים גו'" שחודש השביעי יהיה מושבע בכל. ומשביע לכל השנה. קשור למאמר אדה"ז "משביעין אותו" (שאמרו עם הולדת הצ"צ שהשנה מאתיים להולדתו) לשון שובע. "וי"ל, דזהו מה שהסיום דג' הפרקים הראשונים של ספר התניא הוא בביאור תוכן ענין מוח הדעת, שענינו "יתקע מחשבתו בחוזק", שזהו ע"י ענין "תקעו בחודש שופר", וכמו שמוח הדעת מביא להולדת המדות, אהבה וענפי' ויראה וענפי', שזה כולל את כל התורה כולה, מ"ע ומל"ח, ובכללות היינו השלילה והחיוב, עד"ז הוא בההמשכה שע"י השופר, שהיא המשכת החיות, ענין החיוב, ויחד עם זה עיקר ההמשכה היא ע"י הגבורות, תגבורת החיות, ע"ד ענין מל"ת. וזה כולל את כל ההמשכות שהקב"ה ממשיך על השנה הבאה לקראתינו, בתוך כלל ישראל, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ולמעלה מזה, למעלה ממדידה והגבלה דידו, אפילו ידו של הקב"ה".