מאמרי פרשת ראה

ב' פירושים בשושנים: א. תליסר עלין, י"ג מדות הרחמים ב. י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. הם ב' עניני עבודה, תפלה ותורה. תורה מלמעלה למטה, מ"ת היה מלמעלה אף שנתלבשה בדברים גשמיים הכי תחתונים, אך לא היו אז כלים לגילוי זה ופעל בהם ביטול עצמי. תפלה מלמטה, עבודה, מלשון עורות עבודים, שלוקח דבר גס ועושה אותו ראוי ללבוש, כך התפלה פועל ביטול. כסדר דלהלן: מודה אני, הודאה כללית שאינה שייכת להתחלקות; הודו לה', הודאה כללית לאחר ברכות השחר שייך להתחלקות; פסוקי דזמרה, התפעלות ללא השגה, חקיקה מבחוץ להכרית הקוצים, דברים המותרים המפריעים לעבודת ה'; ברכות ק"ש, ביטול השגה דשרפים ואופנים; קריאת שמע, ביטול היש דנפש האלקית, "שמע" לשון התבוננות; שמו"ע, ביטול במציאות רק לגבי ק"ש אבל עדיין ברשות היש כי מגיע בעליה מלמטה. ההכרח בשניהם. כי אדם כלול מגוף ונשמה, הנשמה בטבע העליה והגוף בטבע הירידה למטה וצריך לפעול בכ"א היפך טבעה. גם בתשובה צריכים לעבוד עם הגשמיות והעבודה היא ברצוא ושוב. "הרועה בשושנים" הוא הנתינת כח מלמעלה לעבודה דחודש אלול עבודה מלמטה.

הכוונה פנימית במתן תורה שלכן מתחיל אנכי באות א' (ולא ב' כבראשית שהוא מלשון ברכה) כי ניתן להם המקיף, אלף אותיות פלא, בפנימיות, "ראה אנכי נותן לפניכם" שנמשך אנכי, שם הוי', בפנימיות נשמות ישראל. שם הוי' בנפש הם חמשה שמות נרנ"ח, וקוצו של יו"ד הוא יחידה, טהורה היא, איתן שבנשמה מלשון ישן, בחי' עתיק, ונמשך לחכמה פנימי, משכיל לאיתן האזרחי, מזריח לכל החושים וגורם יחוד בין כל דרגות הנפש המרומזים בד' אותיות שם הוי' שכל ומדות מחדו"מ שכולם יהיו בביטול. כל זה התחדש במתן תורה. אצל האבות (איתנים), לנש"י קודם מ"ת היו בחי' אלו ע"י עבודה בגדרי הנבראים, החידוש דמ"ת שניתן האור דלגלות עצמותו בדרך מתנה מלמעלה שאינה בהגבלת הנברא ופועל ביטול אלקי ממש. לאחר העבודה דאלול (ר"ת את לבבך ואת לבב) בהסרת ערלה הגסה והדקה, ובתשרי (ירח האיתנים) עד שמח"ת נמשך גילוי בחי' איתן מלמעלה, ביטול שאינו בהגבלת הנברא ומגיע לפנימיות ("ראה גו' לפניכם") הכח לעבודה כל השנה באופן של ברכה, אור ישר, ולקללה, אור חוזר, בע"ת, "אשר תשמעו" בוודאי בא' מב' האופנים, כי לא ידח ממנו נדח. קריאת פ' זו בשבת מברכים אלול נותנת כח לעבודה דאלול ותשרי שיומשך בחי' איתן גם בעולם, תשובה עילאה, הן בקו דר"ה ויו"כ והן בקו דסוכות ושמח"ת שיהי' בן חכם ישמח אב, אידן וועלן זיך פרייען מיט דעם אויבערשטן און דער אויבערשטער וועט זיך פרייען מיט אידן (ישראל שמחים בהקב"ה והקב"ה בישראל).

"אחרי ה"א תלכו", מלמטה למעלה בקו העבודה, תפילה במקום קרבנות, החל בהכנה לעבודה בתרומת הדשן, ענין כובד ראש בתיקון חצות, תיקון יום העבר והכנה ליום הבא. סדר התפלה: אחרי ה"א, הודו, וברוך שאמר, פסוד"ז, משיג שכל ההשתל' אינה אלא הארה אחורים וחיצוניות; תלכו בפרשה ראשונה דק"ש, ואהבת עד בכל מאודך, בל"ג הלוך ונסוע הנגבה; ואותו תיראו, פרשה ב' דק"ש, יראה; מצוותיו תשמורו, קיום מצוות ציצית; ובקולו תשמעו, לימוד התורה הכולל ב' הקוין דאהוי"ר; ואותו תעבודו, ביטול במציאות דשמו"ע; ביטול נפילת אפיים שנעשה דבר אחד, "משתאה מחריש", משם ממשיך עד למטה מטה ובו תדבקון בנו"ן פשוטה למטה מהשורה, כי מצד הדביקות (ואס ער איז אנגעהאלטן) למעלה ההמשכה היא עד למטה מטה לגקה"ט, הפרישו עצמכם מע"ז. סדר עבודה זו בזמני השנה: חשבון הנפש דאלול ועבודה דאני לדודי-"אחרי ה"א תלכו"; סליחות ור"ה, כי הוא נורא ואיום-"אותו תיראו"; תקיעת שופר-"מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו"; עשי"ת-"אותו תעבודו"; יוהכ"פ בפרט סיום נעילה באמירת שמע ישראל שצריך לכוין למס"נ בפועל-"בו תדבקון", שנעשה דבר אחד בנו"ן פשוטה שנמשך על כל השנה.

ב' עניני עבודה, תפילה מלמטלמ"ע, ותורה מלמעלמ"ט, תורה היא מתנה, לא רק אופן נתינתה אלא גם כשהיא למטה היא בעצם עדיין למעלה מהשתלשלות. תפילה, בעצם עניינה וסדרה היא מלמטה למעלה, מתחיל בהודאה ד"מודה אני" ו"הודו לה'" והשגה כללית דפסוד"ז ועבודת המוחין דברכות ק"ש והביטול דק"ש, עד לביטול דשמו"ע, כעבדא קמי מרי, ביטול במציאות, אבל כל זה הוא מצד עבודת האדם ואין בכוחו להגיע לביטול גמור, וכל עניני ההתבוננות הם לעורר את התפעלות ולקרב אותו לענין. חודש ניסן שהוא הכנה למ"ת הסדר הוא מלמעלה למטה, "דודי לי ואני לו", אלול שהוא הכנה לתשרי, מתחיל "אני לדודי" מלמטה עד שמגיעים ל"ודודי לי" בתשרי, בשניהם מסיים "הרועה בשושנים", בניסן שהעיקר הוא תורה פירוש "שושנים" ששונים הלכות בתורה, באלול שושנה הוא ספירת המלכות, שע"י עבודה נתעלה עד לכתר בר"ה ומגיעים לעבודה של שושנים 'ששונים בתורה'.

"כדכד", כדין וכדין, שהם וישפה, יוסף, צדיק עליון המשכה מלמעלה למטה, תורה, יחוד נש"י למעלה מהשתלשלות. בנימין, צדיק תחתון, מלמטה למעלה, תפילה. חיבור ויחוד ב' מדרי' אלו הוא ע"י כריתת ברית, וישנו בכל ענייני עבודה תורה ומצוות. גליא וסתים דקוב"ה אינם בחינות נבדלים אלא שניהם ענין אחד ע"י הממוצע דתורה (הברית) המחבר נש"י עם הקב"ה תורה שייכת לגליא, לנבראים, ולסתים דקוב"ה כאחד, בפרט הלכות התורה ("תשמעון את המשפטים") ובהם גופא ב' אופנים: א. חיבור ושותפות מצד נפש האדם הלומד עם ההלכה, ב. מצד רצון העליון, היא העבודה דרעו"ד בכל מאודך (ברית בין הבתרים) עד שנזהר גם במצוות שאדם דש בעקביו, כי עבודתו למעלה מטו"ד, "ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד", שיומשך האור שלמעלה מהשתל'. ע"י שפעלו בעבודה בזמן הגלות אזי לעת"ל יהי' "ושמתי כדכד" להוי כדין וכדין.

"אשר תשמעו", מעלת השמיעה קב"ע, שומע לכל דברי האדון ומקיימם, הוא יסוד העבודה, כי ע"פ טו"ד אפשר לטעות כמו שאול שחמל על צאן עמלק בשביל מעלת הקרבנות, אבל מצד הביטול לא שייך לטעות ועבודתו בשלימות, "שמוע מזבח טוב", "כי לי בנ"י עבדים" שאין שייך הפסק ושינוי כלל, לזה צריך עבודה בנפש למעלה מטו"ד או שלא ע"פ טו"ד, או ביטול דקב"ע שלא ע"פ טו"ד, שאז אין התחלקות ונמשך אור הסוכ"ע שבכולהו עלמין בשוה. מ"מ עשיה לעילא, מעלה בביטול ד"נעשה" שהוא לבעל הרצון משא"כ "נשמע" הוא לרצון שכבר בגילוי, שיש כבר טעם ועונג כמוס לרצון. ביטול דנעשה, הוא מוכן שכאשר יהיה איזה רצון יקיים הכל, בכל מאודך, יחידה, עושין רצונו של מקום, פרשה ראשונה דק"ש, משא"כ פרשה שניה "והיה אם שמוע", קב"ע, אך אינו בכל מאודך ביטול עצם הנשמה לבעל הרצון. ב' דרגות ביראה וביטול: נשמע, יראה תתאה, בתחילת העבודה, אם אין יראה אין חכמה, קבלו גזרותי; נעשה, יראה עילאה, תכלית העבודה, אם אין חכ' אין יראה, קבלו מלכותי. הוא העבודה דר"ה להמשיך רצון למלוכה מבעל הרצון. אלא שצריך להקדים ביטול דיראה תתאה, עבודה כל השנה וחודש אלול ואז מגיעים בר"ה לנעשה, המשכת רצון עצמי למלוכה, עשיה לעילא. "ראה אנכי גו' אשר תשמעו", עכשיו תובעים הזהרו ב"נשמע", אמנם התכלית הוא הביטול ד"נעשה" עז"נ "את הברכה אשר תשמעו" שיגיעו לבחי' נעשה ולבחי' "ראה אנכי גו' לפניכם", לפנימיות הנפש, אשר, לשון ודאי תשמעון ותגיעו לנעשה בלי ספק בדרך ברכה, שבודאי יקויים, כי ההמשכה היא מאנכי, עצמות שמעלה ומטה שווין לפניו, ויהי' הביטול לבעל הרצון, בנין המלכות משרשה העצמי לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.

מעשר, היא ספירת המלכות העשירית, שהיא חלק קטן בערך שאר הספי' ועניינה הוא רק הגילוי לזולת, שאר הספי' ישנם גם לעצמם. לויים, הם ספירת הבינה, שירה על היין, הרצוא מצימאון, כי השגה דבינה היא רק בחיצוניות האור שבא ע"י צמצום, משא"כ חכמה בבחי' שוב כי מאיר בה פנימיות האור. נתינת המעשר (מלכות) ללוי (בינה) הוא עליית המלכות לבינה, ואז נמשך בה מרחב העצמי בגלוי, יותר מאשר בנקודת החכמה שאין בה צמאון. צמאון יש גם לעולמות שנתהוו ממלכות, שם אלקים, "ויכולו" מלשון כליון וצמאון, שיורגש בהם הביטול דדעת עליון, גילוי עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, אך התכלית להמשיך גם למעלה מבינה, מרחב העצמי, עשירות, דרגה הכוללת ולמעלה מב' הדעות, להוי כדין וכדין, כמו בע"ת שאחר הריחוק נעשה קירוב גדול ביותר, "אז תשמח בתולה במחול", מן המיצר נעשה מרחב. "עשר בשביל שתתעשר". ע"י עבודת חודש אלול עד יוה"כ בלב נשבר ונדכה, צמאון, מגיעים לשמחה יותר גדולה בשמע"צ, "ענני במרחב" העצמי בל"ג בכוח"ט לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי למטה מעשרה טפחים.

אלול חודש החשבון קוראים בתורה "אחרי ה"א תלכו וגו'", בו נמנו כללות עבודות דכל ימי השנה כדי לעשות חשבון ולתקנם. בתור הכנה לזה נאמר בנביא: "אחרי ה' ילכו כארי' ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים, יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור". ב' שאגות: "כארי ישאג", התפעלות והתלהבות השרפים מהשגה שהם באין ערוך לעצמות, פני ארי' אל הימין, גילוי ותגבורת החיות, ארי' אינו מסתפק בטרף שלו אלא תמיד בתנועה דרצוא, משא"כ פני שור אל השמאל הוא בהתיישבות ומסתפק במה שיש לו. הארי' שואג תמיד , גם כשיש לו גילוי, משא"כ שור רק כשחסר לו; "כי הוא ישאג", לשון נסתר, שאגה אמיתית מבחי' מקיף דיחידה, מצד אור הסובב עצמו שלמעלה מסובב כל עלמין. שאגות אלו הם הכנה לתחילת העבודה ד"אחרי ה"א תלכו" ומשם באים לכל הפרטים עד לתכלית "ובו תדבקון". ב' שאגות אלו חודרות (דערנעמען) בישראל שנק' בנים, גם אלו שהם בגלות כציפור ממצרים בבחי' מיצר, וכיונה מארץ אשור בגלות שבבחי' וישמן ישורון ויבעט, נעשה החרדה משאגת הארי'. קשור גם לארי דאכיל קורבנין, כל סוגי נה"ב, שור כשב ועז שצריך להקריבם באהבה מסותרת שבנפש האדם, וכל זה הוא הכנה לאחרי הוי' ילכו, שזוהי תחילת העבודה, עד לעיקר הארי' שהוא ר"ה וההכנה לזה בתקיעות דאלול, אני לדודי ואח"כ ודודי לי, שהו"ע הדביקות, ועד ש"אני לדודי ודודי לי" כאחד. וממשיך "הרועה בשושנים", יגמה"ר, ששונים בתורה, וי"ג מדות שבתורה, שהמשכה זו היא בשמע"צ ושמח"ת. והתורה היא הכלי להמשכת הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי.

פסוק זה שייך לחודש אלול, שהקדמונים נתנו סימן ארי' ר"ת אלול ראש השנה יום הכפורים הושענא רבא. שייך גם לסדר חדשי השנה אב ואלול כמארז"ל עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, שע"י הענין דארי' שאג מי לא יירא פועלים שלילת הענין דעלה ארי' מסובכו, שמתגלית הכוונה בעלה ארי' והחריב שזה על מנת שיבוא ארי' ויבנה ביהמ"ק השלישי שמעלתו תהי' גדולה יותר ממעלת ביהמ"ק הראשון והשני, גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, כמשנת"ל בארוכה [בד"ה גדול יהיה, פ' מטו"מ, מוגה].

"אשר תשמעון" לשון תענוג, באשרי, התענוג למעלה מעבודת ישראל בעולם, "שוקיו" זה העולם שנשתוקק לבראותו, כמו תענוג בשבת מעבודת ימי החול, תענוג באלף השביעי מאתכפיא דשית אלפי שנין. ב' שבתות, א. עונג מגמר מלאכת הבריאה מעליית הכוחות לאחר צמצום וירידה בששת ימי המעשה, שחוזר מהירידה למדות ומלכות להיות חיות לעולמות. ב. עונג פנימי מצד מילוי הכוונה שהיא הסיבה לרצון להיות לו דירה בתחתונים בקיום תומ"צ למטה. לזה "הברכה אשר תשמעו" שוודאי יקיימו תומ"צ כדבעי (ברכה) וענין התשובה (הפיכת הקללה) שבין שניהם נעשה העונג למעלה (אשר) אז הברכות נתונות לך לפנימיות הנשמה הקשורה לפנימיות דלמעלה ("אנכי נותן לפניכם") "בקשו פני את פניך ה' אבקש".

"לפניכם ברכה", המשכת ברכה לפנימיות מבחינת אנכי הוי' שמתחיל באלף, הוי' דלעילא, גבוה יותר מהברכה ד"בראשית ברא", ר"ת ברכה, שם הוי' שבהשתלשלות. החילוק בין אני לאנכי הוא באות כ"ף, 'אני' אותיות אין כשמדבר בשפלות. משא"כ 'אנכי' הוא כשמדבר גבוה, שמואל אמר "אנכי הרואה" ונענש, כשאדם מדבר בתוקף והגבה אומר: אינך יודע מי אנכי, בירידה למצרים נאמר "אני ה'" כי ירד וצמצם עצמו לערוות הארץ, אבל במ"ת שבא בקולות וברקים אמר "אנכי ה"א", אנכי מי שאנכי. כשרצה מרע"ה להגביה את ישראל למדרגתו אמר "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", למעלה מגדר גילוי. אנכי דמ"ת הוא גילוי דהתנשאות לכן נאמר "ה' אלוקיך", אבל בפ' ראה אנכי נאמר רק הוי', למעלה מזה, ונמשך הברכה דהר גריזים והר עיבל, שמשם למדים ענין הערבות בברכות, אחדות ישראל למעלה מגדר התחלקות, לשון אדה"ז בלקו"ת "אתם נצבים היום כולכם לאחדים כאחד", ובתניא פרק לב הלשון "שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, אחים ממש, מצד שרש נפשם בהוי' אחד", כי אנכי מי שאנכי נמשך (דרך מעביר) בה' אלוקיך להיות בקרבם ממש אנכי במדרגת משה, ועד שישראל מוסיפים אנכי בקרבו של משה. גם בפ' נצבים נא' "ראה אנכי" בציווי "ובחרת בחיים", כי לעניין חיים צריכים תוקף והתנשאות דאנכי עד לבחי' העליונה ביותר כי החיים הם מג' המפתחות שלא נמסרו לשליח.

הארה דאלול הוא רק נתינת כח ואינה מעוררת ממש את האדם כמו שהוא בר"ה ויוהכ"פ. כאשר המלך בשדה אינו מעורר יראה, לכן מגיע לכל אחד, משא"כ בר"ה הפחד הוא רק לנמצאים בהיכל מלכותו ומעורר לעבודה. מ"מ עצם זה שהוא בשדה ומקבל בסבר פנים יפות, אף שאינו מעורר את רצון הנמצאים במדבר לקבל עליהם עומ"ש, מ"מ, הידיעה שלהם שהמלך בשדה וכו' מעוררת בהם רצון לקבל פני המלך ולעשות תשובה, ואז אדרבא, המלך מקבל תענוג מזה, ולא רק שמקבל אותם בספ"י אלא גם מראה להם את הפנים שוחקות שלו, הוא התענוג העצמי שיש לו מהם עוד לפני שהתעוררו לתשובה, וזה נותן להם עוד יותר כח לשוב בתשובה שלימה. לכן, הגילוי הגדול הזה באלול הוא רק "אני לדודי", כי מתעורר הרצון העצמי שבישראל, אלא שאז כאשר מתגלה שורש ישראל שנמצא במדבר בעצמותו ית' ועושה תשובה, "אני לדודי", נפעל אז עילוי גם ב"דודי לי", בי"ג מדה"ר.

מעלת התפילה הוא שפועל רצון חדש מבחי' כתר שלא היה במקור, יהי רצון, משא"כ ברכה מלשון 'המבריך את הגפן' שממשיך מה שכבר היה מקודם במקור, אבל מאידך גיסא, המתפלל עומד למטה ממקום ההמשכה ואינו יודע אם הממשיך יעשה כבקשתו, משא"כ המברך בטוח בהמשכה כי הוא עומד למעלה ממקור ההמשכה, כל זה בברכה סתם, אבל גם ברכה שנוסף בו גם מעלת התפלה כמו הנאמר בפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ויכול להמשיך גם רצון חדש שלא היה במקור ובאופן של וודאות, "אשר תשמעו" לשון ודאי ולא 'אם' תשמעו, וגם מהפכים את הקללה "אם לא תשמעו" שאז ההמשכה יותר נעלית. ומטעם זה נקבע המאמר ד"ה אני לדודי בפרשת ראה, כי בחודש אלול מתגלה המלך עצמו בשדה לכן היא הכנה לעבודה דעשי"ת שאז מתגלה היחידה מפנימיות שלמעלה לפנימיות דישראל, "אנכי נותן לפניכם", שאז ההמשכה היא בוודאי ללא ספק.

מקשר תוכן המאמר "השמים הכסאי" שבתחילת תו"א להתגלות יגמה"ר באלול, בפסוק נאמר: "איזה בית אשר תבנו לי", מקיף את השמים והארץ, ראש ורגל בהשוואה ע"י ביטול נמשך למעלה מאתעדל"ת, "אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי". על חודש אלול דרשו את הפסוק "ובכתה וגו' ירח ימים", זמן התגלות יגמה"ר בתשובה על חיי הנשמה, ואז הם קישוטים על-גבי כלה, שמאירים מבחוץ, ומזה מגיעים ביום הכיפורים לנישואין כהמשך הכתוב "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה", שמאירים בבחי' עצמיות ממש לחיי הנשמה והגוף ביחד.

"ובו תדבקון", הפרישו עצמכם מע"ז: כי תכלית הדבקות והסימן לכל חמשה המדרגות שקדמו, הוא, שירגיש הענין דאין עוד מלבדו באופן של "ראה אנכי" שבא לאחר "עקב תשמעו" בשלימות, גילוי אחדות פשוטה מהפך הקללה לברכה, היא מדרגת האמת לאמיתו, תתן אמת ליעקב, מצד אני ה' לא שניתי הוא דבר שניתן מלמעלה, משא"כ שם אלקים לשון רבים, בעל הכוחות כולם הוא האחיזה והתפיסה (האלט זיך אן) במציאות עולם השינויים. גילוי אמת לאמיתו הוא בדבר הלכה (דן דין אמת לאמיתו) הוי' עימו שהלכה כמותו ונמשך למטה. משא"כ בשם אלקים הוא הלימוד באופן דהרוצה לטעות יטעה. בהתבוננות דשפת אמת ואמת, דכל הנמצאים אינם אלא מאמיתת המצאו, ומה רבו ומה גדלו מעשיך, מגיעים לגילוי ה' אחד בתמידות ללא שינוי ומסיר המניעה בהכרה עצמה שלמעלה מהשכל, הוי' דלעילא, ההכרה שאין מציאות כלל ואין עוד מלבדו.

"שמשותיך" ב' בחינות שמש: שמש הוי' ושמש צדקה, כללות המצוות לברר ניצוצות מדברים גשמיים ונמשך שמש הוי', "כדכד", כדין וכדין יחוד ב' בחי' שמש, יחוד ז"א ומלכות. "ושעריך לאבני אקדח" הם נו"ן שערי בינה, "וכל גבולך" הם ל"ב נתיבות חכמה, "לאבני חפץ" ענין התענוג שלמע' מהרצון, פנימיות אבא פנימיות עתיק. ג' אלו הם שבחן של ישראל לעת"ל ומרומז בפרשה: "כי עם קדוש", קדושת עצמך, המשכת ז"א ומלכות; "מאבותיך", קדושה מצד האבות, מוחין חו"ב; "בך בחר ה'", בחירת העצמות למעלה מגדרי טעם וסברה, לא מצד קדושתם אלא אלקים יבקש את הנרדף, הו"ע "גבולך לאבני חפץ", גבול העצמי המבדיל בין ישראל לעמים. התכלית שיומשך בחירת העצמות בכוחות הגלויים, הבחירה בשבת ובישראל ובארץ שענינם מלכות. גם מארז"ל "שלשה צריכים רחמים, מלך טוב, שנה טובה וחלום טוב" (הוא הגלות, היינו כחולמים) שייך לזה, כי ר"ה הוא בנין המלכות וג' אלו ענינם מלכות דלית לה מגרמא כלום, והן צריכים לרחמים עליונים המושרשים בעצמות שורש הבחירה. לכן בחודש אלול מרבים בסליחות וצדקה ונותנים בלב שלם גם למי שאין בו שום מעלה כמו הבחירה שאינה מחמת מעלה ונמשך הברכה לשנה טובה וביטול חלום הגלות, "שמש צדקה ומרפא". גם הבחירה דישראל בהקב״ה היא מעצם הנפש, כתורת הבעש"ט על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו", משל העם ההולכים לארמון המלך ומחפשים אוצרות ודברים יקרים, משא״כ ישראל בוחרים בהקב״ה עצמו, עד שנעשים עצם אחד עם המלך עצמו, ועי״ז נעשה "וכל גבולך לאבני חפץ", שזהו הגבול המבדיל בין ישראל לעמים.

שמים וארץ, המשכה והעלאה, כסאי והדום רגלי, כל סדהש"ת ומדרגות דאתערותא תלויים במדידה והגבלה דעבודת ישראל בתומ"צ, אבל לעת"ל "שמים וארץ חדשים אשר אני עושה", אני בעצמי, בחינה שאינה שייכת כלל לעבודת המטה. "כן יעמוד זרעכם (תומ"צ) ושמכם" (קבעמ"ש), שגם אתעדל"ת והאתעדל"ע שנמשכת על-ידה עתה, גם הם יתעלו לבחינה זו דשמים וארץ חדשים. החידוש דכן יעמוד הוא בעיקר בתומ"צ ולא בנוגע לנש"י שהם למעלה מבחי' התורה. על המשכה זו כתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום" במ"ת, בקבלת הדיבור אנכי ה"א נמשך העצם שלמעלה ("נותן לפניכם") בהעצם של כאו"א מישראל למטה, ולעת"ל יאיר ויתנוצץ אור עולם העקודים שלמעלה גם מאצילות דכללות ואז יזכו לתורתו של משיח פנימיות התורה מפנימיות עתיק.

להמשיך הברכה מ"אנכי" שלמעלה מהתחלקות ובאופן נצחי ("היום"), לפנימיות ולמצוות שהם בהתחלקות, ומה גם שבא לברכה וקללה, הרי מפי עליון לא תצא הרעות. הכח לזה ניתן ב"אנכי ה' אלקיך" דמ"ת, אנכי מי שאנכי נמשך לשם הוי' בד' אותיות שבנפש, "פנים בפנים דבר ה' עמכם", עשרת הדברות מקשר אנכי שבתורה עם אנכי שבישראל. החידוש בפרשתנו הוא, שגילוי אנכי הוא גם בסדהש"ת ועד לקללה, כי בעוה"ז הגשמי יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט, ממשיכים גילוי עצמות כי נעוץ תחילתן בסופן, בסוף מעשה נמשך העצם גם בענין הקללה, כמאמר 'טוב מאוד' זה מלאך המות, כי תכלית בריאת הרע להפכו לטוב, בכל לבבך בשני יצרך, ע"ד מיעוט הירח ושבירת הכלים דתהו שהיו סותר ע"מ לבנות, לזה ניתן הקללה מלמעלה בשביל להפכו לטוב ויומשך אנכי מי שאנכי, תשובה מהפך זדונות לזכויות וממשיך המקיף בפנימי ע"ד ההמשכה דמצות ל"ת.

בחודש אלול המלך בשדה דוקא ולא במדבר אף שגם במדבר נמצא המלך כמו הארון שהלך עם ישראל במדבר, כי שדה הוא מקום העבודה משא"כ במדבר ארץ לא זרועה אשר לא ישב אדם שם וצריך להוציא משם את הענינים הבלתי רצויים, ובקשתם משם ולהביאם לשדה. גם רועה אותיות רעוה, רצון וביטול, מגיעים לבחי' העצמות למעלה מאב, והרעיה היא בשושנים דוקא ולא בשאר עשב, כי שושנה יש בה תליסר עלין הם י"ג מדות הרחמים שמתגלים באלול כפי שהם מפנימיות מלכות דאצילות, רחמים על חיי הנפש, גם שושנים אינה לאכילה שהיא לגוף אלא לרפואה שפועלת על הנשמה והוא ענין התשובה.

כל עניני הפסוק בהכרח שיהיו לעת"ל בגשמיות ובוודאי שישנם ברוחניות בעבודה, שהם הוא יוסף, צדיק עליון, העלאה, ישפה הוא בנימין, צדיק תחתון, המשכה, "ויוסף הורד מצרימה" לערוות הארץ, ובנימין מעלה ומקשר תחתון לעליון, בעבודת האדם המשכה הוא בתורה, הלומד פועל ענין מ"ת מחדש מעצמות א"ס, מאידך עבודת התפילה הוא העלאה מלמטה עד לביטול דשמו"ע כעבדא קמי מרי', בתורה גופא הוא החילוק בין יששכר לזבולון מארי תורה ומארי עובדין טבין. חד אמר שהם וח"א ישפה: כי מעלה בכל אחד, העליון יורד בלי הגבלות ומגיע עד למטה מטה, אבל עליית התחתון תלוי בכוחותיו, מ"מ ישנה מעלה בישפה, שהעלאה היא ע״י עבודתו, שזהו דבר שהתייגע עליו (אַז דאָס איז אַ אויסגעהאָרעוועטע זאַך און אַ אייגענע זאַך), ואפילו שנותנים מלמעלה, אין זה מתנת חינם אלא ענין שלו, לכן ישנו פלוגתא, דחד אמר שהם וחד אמר ישפה. ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין: חיבור ב' קוין הפכים הוא מעלת האדם על הבע"ח, מצד הקב"ה שלמעלה מגדר קוין עושה שלום. אלא שצ"ל הכנה בעבודה בקוין נפרדים, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד עד שמתעלה לקו אחד בחד קטירא אתקטרנא. "ושעריך לאבני אקדח": חיבור לב האבן עם אש קדחה עד למציאות אחת. "וכל גבולך לאבני חפץ": חיבור אבנים עם פנימיות הרצון. "וכל בניך למודי ה'": פי' פשוט הוא שמקבלים מה', הצ"צ פירש שמלמד את ה' ע"ד עושין רצונו של מקום ועד שמשנים את הרצון, "ורב שלום בניך": ענין האחדות גם בריבוי. כל זה בגשמיות דוקא, ע"ד ניצוץ מוצא פי ה' שבמאכל שאין הניצוץ לעצמו, כמו כן שוהם וישפה היו חקוקים באבני החושן בגשמי', לא בזכרון ומחשבה לבד, כך תחה"מ הוא תכלית השכר כדעת הרמב"ן נשמות בגופים ולא ג"ע, כמארז"ל מבהכ"נ לביהמ"ד ואח"כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ, להוי כדין וכדין.

שושנים הוא תכשיטים המוסיפים יופי והם הנתינת כח לעבודה דאני לדודי לאחר חודש אב, התכשיט באין ערוך לאדם ואינם מוכרחים כלבושים. עוד ענין בשושנה שהיא לרפואה, בנמשל הוא המשכה די"ג מדה"ר למעלה מהשתלשלות אינם כחטה ושעורה שלבב אנוש יסעד ומוסיף חיות רגילה בסדר השתל', כמו"כ המשל דמלך בשדה, בדר"כ המלך מתעלם ורואים רק את אחוריו, פעולותיו, אבל כאשר המלך בשדה מראה ומגלה את פנימיותו, פנים שוחקות לנמצאים בשדה, באור פני מלך חיים. ענין היופי בפסוק "ורחל", כנס"י, "היתה יפת תואר" בציור החיצוני "ויפת מראה" בפנימיות החיות. כל יהודי מצ"ע הוא בתכלית היופי אלא שהעניות (בדעת) מנוולתן שהוא בהעלם, כשחסר בעבודה דהרוח תשוב אל האלקים, חסר ביצי"מ שלו בכל יום בק"ש וצריך ליגמה"ר בתשובה ועוד יותר בי"ג מדות שבתורה. בעבודה הו"ע "צווארך בחרוזים", שנוקבים חלל באבן טובה, ולבי חלל בקרבי, ונעשה תכשיט סביב הצוואר ע"י שממשיך בהם קו וחוט הוא התורה לחבר ולאחד את החרוזים הם הבירורים בדברים גשמיים ומגיעים עד סיום שיר-השירים על הרי בשמים ענין הריח שנאמר במשיח והריחו ביראת ה' דמורח ודאין.

באלול מתחיל מ' ימים שאף הם היו ברצון, שמהפכים את ענייני אף הבלתי רצויים שגם הם יהיו ברצון, בהפטרה נאמר "ושמתי כדכד שמשותיך" ל' רבים, א. "שמש צדקה ומרפא" מלמטה למעלה שמרפא ופועל התרוממות בעבודה דאני לדודי בשדה. ב. "שמש ומגן ה"א", תורה, מלמעלה למטה, "דודי לי", והוא בעשי"ת כשהמלך בהיכל מלכותו (וזהו מהדברים הנפלאים שמוסיף בד"ה ושמתי כדכד). אלא שדוקא ע"י "שמש צדקה" שהוא ירידה בלבושי שדה, צדקה כפשוטה (לכן המשל הוא במלך גשמי מעוה"ז התחתון שעי"ז יכולים ליקח הענינים בטהרתם ובזכותם ובפנימיותם) מגיעים לא רק לשמש הוי' שהוא גילוי דרך נרתק אלא שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה באמירת "הוי' הוא האלקים" בסיום נעילה שאז גם הוי' כאלקים יחשב.

ע"י התגלות יגמה"ר המתחילים בשם א-ל מלמעלה, "א-ל הוי' ויאר לנו", יכול להיות אח"כ העבודה ד"אני לדודי" בימי החול כשהמלך בשדה בלבושי שדה ואפשר לבקש ממנו בקשות. ג' בחי' באדם: בית מושב, העבודה דתומ"צ לעשות לו דירה; שדה, עבודה שהיא הכנה לצרכי הבית; מדבר, לא ישב אדם שם, היפך ענין הדירה, אך כאשר מהפכו לקדושה אז המדבר עולה למעלה מבית ושדה ולמעלה מציור אדם, מבואר בלקו"ת במדבר, ענין 'מדבר' כלשון 'איתמר' שבגמ' שהוא דבר הנלמד מאליו, אני המשנה המדברת בפיך, לימוד התורה למעלה ממדוה"ג. אמנם יש בחי' מדבר למעלה מזה, כי בחי' 'לא אדם' יש גם באדם במצח שלמעלה מציור פנים, אך למעלה מזה הוא הכתר והעטרה שעל גבי המצח ואין כתר אלא למלך, גילוי ענין זה הוא המלך בשדה שאז המלך מנצח (מצח) כל המניעות ועיכובים שיהי' חודש אלול מוצלח בעבודתו, הן בתפילה (יגמה"ר) והן בתורה (שושנים, ששונים הלכות) וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה כוח"ט ברוחניות ובגשמיות.

התורה מורידה את הקב"ה למטה, "השמים כסאי", ועבודת ישראל בקיום המצוות לעלות את הארץ למעלה, "הארץ (לשון רצון) הדום רגלי", עבודת בנ"י. ב' ענינים אלו ישנם גם בתורה עצמה, תושב"כ שמים, תושבע"פ ארץ, בישראל גופא, הנשמה שמים, והתלבשות בגוף, ארץ, ובעבודת בנ"י כללות התומ"צ שמים, תפלה, ארץ, בתפילה גופא יש ב' ענינים, ק"ש ושמו"ע, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ועולים ויורדים בו". כמו"כ ישנם שעיקר עבודתם ברצוא, ויש שהם בשוב, יש מארי תורה ומארי עובדין טבין, שוהם וישפה, יוסף ובנימין, וקוב"ה אמר "להוי כדין וכדין", שכל אחד מחויב בשתיהם, בעל עסק צריך לקבוע עיתים לתורה והיושב אוהל צריך תורה וגמ"ח. כמו כן באלול ישנם ב' הענינים במלך בשדה, המשכת המלך לשדה הוא ע"ד "השמים כסאי" והעלאת אנשי העיר ממצבם שלא ראו את המלך בספ"י ובפנים שוחקות הוא ע"ד "הארץ הדום רגלי".

אף שהארת יגמה"ר וקבלת פני המלך בשדה היא רק גילוי אור בלבד ולא התגלות העצם, שלכן חודש אלול הם ימי חול, מ"מ אין לחלק בין עצם להארה, כשם שאין לחלק בין האש עצמו לאור וזיו היוצא ממנו, לכן מהתגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול באים להתגלות העצם בשלימות ביוהכ"פ. רק שבאלול די בהתגלות זו לחיי הנשמה לעורר בתשובה את האובדים לחפש האבידה, "ובקשתם משם", "בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי", ולאחר שימצא את האבידה צ"ל "אחזתיו ולא ארפנו", כי כשם שאי אפשר לאחוז האש בלי פתילה כך צריך לעשות כלים שיתקיים בהם אור ה', הכלים הם אותיות התורה, "בית אמי" תושב"כ "וחדר הורתי" תושבע"פ. וגם בעשיית הצדקה. הנתינת כח לזה הוא כבר משבת מברכים אלול ופועל שתהיה מיד כוח"ט הן לחיי הגוף והן לחיי הנשמה ומקבלים פני המלך ממ"ה הקב"ה בשדה והולכים עימו לעירו ולהיכל מלכותו לביהמ"ק ולקה"ק בחי' אחת ויחיד בעולם ובכל סדר השתלשלות.

הכח לקבל ברכה נצחית בנברא מוגבל הוא ע"י קבלת התורה "פנים בפנים" שהפנימיות שלמעלה היא הפנימיות דכאו"א מישראל, בדיבור "אנכי" נמשך שם הוי' שם העצם דלא אתרמיז וכו' ל"אלקיך" לפנימיות כאו"א מישראל. צורת אותיות הוי' בהתבוננות בגדלות האל קודם התפילה: יו"ד וקוצו ש"י, הוא שמתבונן בעצם מציאות אלקות (אז ער גיט זיך א כאפ וועגן דעם אייבערשטן) בנקודת השכל ובא לידי יראה וביטול כל מציאותו, "משכיל לאיתן", קשה עורף ותוקף, הן בעשיית הרצוי והן בשלילת הבלתי רצוי; אות ה' התבוננות פרטי שיש בה אורך ורוחב, נקודה בהיכלא; ו"ה עסק התורה, לבא פליג לכל שייפין עד למעשה ולכל האברים. בזמן הגלות אין השם שלם, ו"ה נפרד מי"ה, התבוננות אינה נמשכת לתורה ועבודה שבלב ולמעשה, כי עור הערלה מכסה על פנימיות הלב, צ"ל "ומלתם את ערלת לבבכם", הפנימיות הוא בשלימות רק צריך למול את העור הגס ואת העור הדק, ע"י "ומל ה"א את לבבכם ואת לבב" ר"ת אלול, בעבודת התשובה ד"אני לדודי" מלמטה, ואז "דודי לי" מלמעלה, ובאים לתוקף ההתקשרות וליתרון האור והחכמה מן החשך ומן הסכלות, והקללה נהפכת לברכה.

גם לעבודה ד"אני לדודי" צריך אתערותא דלעילא, כדי שהעבודה תהי׳ בשלימות, לכן מבאר בלקו״ת דאלול הוא זמן התגלות י״ג מדה"ר, שעי"ז העבודה ד"אני לדודי" היא בשלימות ונעשה עי״ז "ודודי לי", המשכה מלמעלה בעשי"ת. אלול הם ימי חול, כי המלך בשדה ויוצאים לקבל פניו ואח״כ הולכים עמו העירה, כי תשוקתם ורצונם ליכנס להיכל מלכותו, אבל צריכים להעלות (מיטנעמען) את השדה וגם את המדבר לעיר ולהיכל מלכותו. ואף שאין נכנסים שם כי אם ברשות ורק המובחרים ויחידי סגולה, הרי על כאו״א מישראל נאמר "והייתם לי סגולה". עליית ענייני המדבר, אם חטא ופגם ועבר את הדרך, הוא עניינו של חודש אלול חודש התשובה והתיקון גם על ענינים אלו, "ובקשתם משם". ואדרבא דוקא ע״י ההעלם וההסתר (משם) שבמדבר מתעורר בו הרצון לאלקות, כיתרון האור מן החושך. וגם, דע״י שהופך את המדבר הוא עולה למעלה גם מהיכל המלך, לבחי׳ מדבר למעליותא, "ארץ אשר לא ישב אדם שם" למעלה מדרגת אדם, "אמצאך בחוץ" דוקא. אמנם עבודה זו היא לא רק למי שחטא ופגם אלא גם לצדיקים כי העלי׳ היא לעצמותו ית', ולגבי עצמותו גם צדיקים גמורים הם מדבר וצריכים תשובה.

בהיות המלך בשדה רשאין כולם ליכנס אליו ולשפוך את נפשם לפניו והוא מקבל את כולם, לא רק במקום הנקרא שדה, אלא גם בקשות בעניני שדה שאינם דומות לבקשות אנשי העיר, וכ"ש לנמצאים בהיכל המלך, כך בנמשל הקב"ה ממלא בקשות צרכיהם הגשמיים, שזהו מצות תפלה. אף שאינו דומה למשל מלך בו"ד, שגם לו יש צרכים גשמים, אבל בנמשל מה שייכות הקב"ה לאנשי שדה, אלא שישראל נק' שר א-ל וישר א-ל, ואף שיש להם גוף ונה"ב, אבל עיקר מציאותו הוא בחי' א-ל שמאירה באופן של שר וישר, רק צריך שיאמר רוצה אני, ולזה די בכפיה בלבד. ענין זה הוא לא רק בשדה, אלא גם במדבר שאינו מצמיח ועפרה פסול לכיסוי הדם, ע"י "ובקשתם משם את ה"א ומצאת", ואדרבא ע"י הירידה לשם מתגלה פנימיות איש ישראל וגם פנימיות המדבר למעליותא, ספירת הכתר, תשובה באותה אשה, פרק ומקום, מ"ארץ ציה ועייף" בא לאהבה רבה ונפש שוקקה, כמבואר בספרי מוסר שצריך ללמוד מהיצה"ר שמוסר נפשו להסית את האדם, אף שמזיק לעצמו, וכל כוונתה לנסות את בן המלך ולגלות מעלתו.

בלקו"ת פ' ראה כבר במאמר הראשון מוזכר אלול, בר"ת את לבבך ואת לבב, הסרת הערלה כדי לגלות שם הוי' בנפש, החל מיו"ד חכמה שבנפש, "חלק הוי' עמו", וכל ד' אותיות. יו"ד, חכ' שבנפש, ישנו גם ב"רשעים (דתניא פרק "אחד עשר") מלאי חרטות" מבחי' טוב שבנפשם משכינתי' דשריא על רישיה בבחי' מקיף, קוצו של יו"ד, רק שצריך לזה זמן. וכולל ה"א עילאה, כי חו"ב הם תרין רעין דלא מתפרשין, נקודה בהיכלא, ומחדש בלקו"ת (לכאו' שלא למעליותא) כשאין נקודה אין ההיכל משמש כלום וכשיש נקודה בלי היכל גם אינו כלום, וא"ו הוא נחל איתן לששה מדות שבלב, ומשם לה"א אחרונה, מחדו"מ כל הג' קוין. בזמן הגלות שאין השם שלם תלוי בתשובה, "ובקשתם משם את ה"א", "ומלתם את ערלת לבבכם", אבל לפנימיות נקודת הלב צ"ל "ומל ה"א את לבבך" ונעשה השם שלם. הזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול שמאיר יגמה"ר בעבודה ד"אני לדודי" אתעדל"ת, בהכנה זו מגיע עם המלך מהשדה לעיר בחודש תשרי, "ודודי לי" אתעדל"ע, כי מחשבתו של אדם כבר בשמחה הגדולה דשמע"צ ועד להשמחה דלעת"ל מטעמי תורה שיתחדשו אז, ושם הוא נמצא כבר משבת מברכים אלול מובן שכבר באלול ישנו "דודי לי", ומל ה', השם שלם, י"ה בו"ה. וזהו "ראה אנכי נותן" בעין יפה, "לפניכם" בבחי' פנים, "היום" באופן נצחי ותוכלו להמשיך עליכם "ברכה", לעת"ל יהיה זה אצל כולם באופן ודאי ר"ת "ויברך דוד את הוי'", הודאי שמו ובאופן נצחי.

"הרועה בשושנים", שהוא ית' רועה ומפרנס לנש"י, אמנם לפעמים נקראים ישראל "רעייתי פרנסתי" שהם מפרנסין להקב"ה, פרנסה הוא במזון ולבוש, קרבנות "לחמי לאישי", וצדקה "לבושו צדקה". קשר אלול לצדקה כי סליחות מתחילים "לך ה' הצדקה", גם הצירוף דשם הוי' דחדש אלול הוא ס"ת הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי" (ה'ה'ו'י'). כשם שמזון ולבוש פועלים חיבור נפש וגוף, עד"ז ישראל בתומ"צ מפרנסין, חיבור הקב"ה בעולם, ע"י שמעוררים תענוג מעבודתם ונמשך מעצמותו ית' בחכמה ומשם למלכות עד לעוה"ז התחתון. כ"ז היה בשנים כתיקונן שהיו ישראל בחי' "רעיתי", אמנם לפעמים אין העבודה בשלימות, בעיקר באלול שעושה חשבון אמיתי אליבא דנפשי' ובא למסקנא שעליו להשלים החסרון וצריך לזה התעוררות ונתינת כח מלמעלה "הרועה בשושנים" יגמה"ר. לזה מביא בלקו"ת המשל דמלך בשדה. משל שמשתקף (שפיגלט זיך אפ) במציאות עוה"ז הגשמי ובמלכי אוה"ע, שאנשי העיר מקבלין פניו בשדה, לא רק במקום השדה אלא גם לאנשים שניכר בדיבור ומעשה וגם במחשבה שלהם שהם אנשי שדה והמלך מראה להם פנים יפות ושוחקות ומקבל בקשותיהם בספ"י, וכשהולכים העירה להיכל מלכותו הם עולים לדרגת "רעייתי פרנסתי" ומסיפים בכבוד המלכות ומכתירים את המלך ברוב עם (לשון עוממות) הדרת מלך. מצב זה של "אני לדודי" בשעתא חדא (מיט איין קער) אינו מספיק, וצ"ל "הרועה בשושנים" ששונים הלכות בתורה, כי צריך להמשיך בכלים (ימי אלול הם מ' ימים שבהם קיבל משה לוחות אחרונות שאז לא עסק בתפילה אלא בתורה) ולהוסיף בתפילה כנגד ענין "שושנים" י"ג מדות הרחמים.

התחלת התו"א בפסוק "השמים כסאי" וסיום הלקו"ת בפסוק "כאשר השמים החדשים", כמו כן התחלת וסיום ההפטרה דשבת ר"ח, לכאו' צ"ל נעוץ תחב"ס, וכאן הם הפכים, ד"שמים כסאי" הוא עכשיו ו"השמים החדשים" יהיו לעת"ל. אלא ש"השמים כסאי והארץ הדום" הם עבודת ישראל עתה, שהם אתערותא דלתתא לגילוי דלעתיד לבוא ד"שמים וארץ חדשים", אלא שאף בזה מסיים "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שהעבודה דעתה תהיה אז במדרגת שמים וארץ חדשים בבחי' "עומדים לפני" בפנימיות דלעילא, "זרעכם" הוא העליון שבתחתון כי יש בהם צמיחה, אבל "שמכם" הוא תחתון שבתחתון שאינו מציאות כלל רק לזולת, והם ב' עניני תומ"צ וכולם יהיו בדרגת חדשים ועומדים לפני. מ"מ יש סדר בעבודה שקודם צ"ל "השמים כסאי" לכן מתחיל תו"א במאמר זה ועי"ז מגיעים לסיום הלקו"ת "כאשר השמים החדשים", כי העבודה דעתה תתעלה לשמים וארץ חדשים.

"אנכי" מי שאנכי, עצומ"ה ית', נמשך לכל אחד מישראל. "נותן לפניכם היום", הנותן בעין יפה הוא נותן, לכן נמשך בחי' אנכי בישראל למטה, "לפניכם" ולא לכם, לנקודה הפנימיות שבישראל, כי במ"ת נמשך סדר עבודה בהשתל' עד שבא למטה, אבל "ראה אנכי" קאי על גילוי העצמות בפנימיות, באופן דראיה בתכלית השלמות, אך סופה ותכליתה שתומשך גם בסדר השתלשלות, שאנכי נעשה הוי' אלקיך, כוח וחיות של כאו"א מישראל. מתחיל מיו"ד, נקודת האמונה ונקודת האחדות, ה"א, בהתבוננות, נקודה בהיכלא, הנקודה מחיה את ההיכל, ומשם לו"ה, מדות ומלכות, תורה ומעשה המצוות, ונמשך דירה לעצומ"ה בתחתונים ויחד עם בעל הדירה נמצאים כל ענייניו עימו, סדהש"ת ספירות מלאכים וגם ספירות אין קץ (המבואר בכמה מאמרים באופן המובן בשכל פשוט), הפשיטות דלמעלה קשורה עם פשיטות דישראל, חיבור המיצר עם המרחב, ישראל ומלכא בלחודוהי, ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

בבחינת מדבר צ"ל "ובקשתם משם" שמורה על העלם והסתר שהקליפות מסתירים, לכאורה פלא גדול איך שייך מציאות כזו שתעלים ותסתיר על אלקות שבתוכו, אלא זה כדי לבוא לפלא גדול יותר, הוא העליה שלא בערך שמגיע דוקא ע"י הירידה לבחי' "שם"." ובקשת גו' ומצאת" שלא בערך הטרחה, ופועלים עילוי בבחי' שדה ועיר, או שיעלה מבחי' שדה לעיר, עבודת הצדיקים, או שיעלה מיד לעיר ומשם ימשיך למטה בשדה, עבודת בע"ת, בשעתא חדא, בלי קדימת עבודת השדה.

לאחר שבפרשת ואתחנן ביקש משה "אעברה נא ואראה" ולא פעל רק שמיעה, וכמ"ש בפרשה שלאח"ז "והיה עקב תשמעון", כי היה זה מצד סדהש"ת שלמטה מאנכי, לכן ישנם הגבלות, אבל בפרשה זו אומר "ראה אנכי גו'" שהמשיך גם העבודה בבחי' ראיה בכאו"א מישראל, מבחי' אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז בשום אות וקוץ, ואנכי נותן בעין יפה, ובכח זה מהפך גם את הקללה לברכה, שזדונות נעשו כזכויות, בנוסף למבואר בלקו"ת בחוקותי (ד"ה בשברי) שהקללות הם גילוים יותר נעלים שמתגלים בסגנון זה, הנה יש כח להפך את הקללה לברכה. כמו כן בעבודה דחודש אלול, אף שהסדר הוא קודם "אני לדודי", זהו מצד גדרי סדהש"ת דשמיעה קודם לראיה, אבל למעלה מגדרים, אלו ניתן הכח דאתערותא דלעילא שלמעלה מאתעדל"ת, קוב"ה שריא באתר שלים, שאז נמשכת מצ"ע בחינה שלמעלה משניהם.