ושמתי כדכד שמשותיך – תשל"ד

כל עניני הפסוק בהכרח שיהיו לעת"ל בגשמיות ובוודאי שישנם ברוחניות בעבודה, שהם הוא יוסף, צדיק עליון, העלאה, ישפה הוא בנימין, צדיק תחתון, המשכה, "ויוסף הורד מצרימה" לערוות הארץ, ובנימין מעלה ומקשר תחתון לעליון, בעבודת האדם המשכה הוא בתורה, הלומד פועל ענין מ"ת מחדש מעצמות א"ס, מאידך עבודת התפילה הוא העלאה מלמטה עד לביטול דשמו"ע כעבדא קמי מרי', בתורה גופא הוא החילוק בין יששכר לזבולון מארי תורה ומארי עובדין טבין.

חד אמר שהם וח"א ישפה: כי מעלה בכל אחד, העליון יורד בלי הגבלות ומגיע עד למטה מטה, אבל עליית התחתון תלוי בכוחותיו, מ"מ ישנה מעלה בישפה, שהעלאה היא ע״י עבודתו, שזהו דבר שהתייגע עליו (אַז דאָס איז אַ אויסגעהאָרעוועטע זאַך און אַ אייגענע זאַך), ואפילו שנותנים מלמעלה, אין זה מתנת חינם אלא ענין שלו, לכן ישנו פלוגתא, דחד אמר שהם וחד אמר ישפה.

ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין: חיבור ב' קוין הפכים הוא מעלת האדם על הבע"ח, מצד הקב"ה שלמעלה מגדר קוין עושה שלום. אלא שצ"ל הכנה בעבודה בקוין נפרדים, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד עד שמתעלה לקו אחד בחד קטירא אתקטרנא.

"ושעריך לאבני אקדח": חיבור לב האבן עם אש קדחה עד למציאות אחת. "וכל גבולך לאבני חפץ": חיבור אבנים עם פנימיות הרצון. "וכל בניך למודי ה'": פי' פשוט הוא שמקבלים מה', הצ"צ פירש שמלמד את ה' ע"ד עושין רצונו של מקום ועד שמשנים את הרצון, "ורב שלום בניך": ענין האחדות גם בריבוי.

כל זה בגשמיות דוקא, ע"ד ניצוץ מוצא פי ה' שבמאכל שאין הניצוץ לעצמו, כמו כן שוהם וישפה היו חקוקים באבני החושן בגשמי', לא בזכרון ומחשבה לבד, כך תחה"מ הוא תכלית השכר כדעת הרמב"ן נשמות בגופים ולא ג"ע, כמארז"ל מבהכ"נ לביהמ"ד ואח"כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ, להוי כדין וכדין.