מאמרי כ"ף מנחם אב

בדרא דעקבתא דמשיחא "תשמעון ודאי" א"א לחכות יותר, אין למתי להניח את הבירורים (ס׳איז ניטאָ אויף ווען צו אָפּלייגן די בירורים), ולזאת תשמעון ודאי. תשמעון, מחשבה; ושמרתם, דיבור, שמור זה משנה; ועשיתם, מעשה; תשמעון ג' פירושים: הבנה, מחשבה שבמח'; שמיעה, דיבור שבמח'; אסיפה, מעשה שבמח'. עי"ז ושמר גו' את הברית, מעשה; ואת החסד, מחשבה; ואת השבועה, דיבור. ישראל עלו במחשבה עילאה, למעלה מבחי' מחשבה שבמח', פשיטות לגמרי, ע"י עבודתם למטה בכל מאודך מתעלים יותר, עושין רצונו של מקום (מדארף אויפמאכן א רצון במקום), פועלים רצון מלמעלה מהרצון ומהשתלשלות להמשיכו במקום ובהשתל', ואז ההנהגה למטה הוא בל"ג, אף שהעבודה היא רק בל"ג דנפש, 'מאד שלך', מ"מ ממשיך רצון העליון שלמעלה. בהתבוננות האדם למטה, ש"הוי' (עילאה) אלקינו", כוחנו וחיותינו, עי"ז "הוי' (תתאה) אחד", מגיע לביטול בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, ממשיכים רצה"ע שלמעלה מבחי' מחשבה עילאה שרש הנשמות. "ושמר ה"א לך את הברית וגו'" לצורך המשכות הללו מלמעלה מהשתלשלות צריך לזה כריתות ברית (לכן מקדים ברית לחסד ושבועה) כדי שהעבודה דלמטה תתפוס מקום ותמשיך גילוי מלמעלה.

איתא במדרש "בני תורעמנין הן, אדם הראשון, אחר כל השבח שעשיתי עמו אמר האשה אשר נתת עימדי, ישראל טענו על המן נפשנו קצה בלחם הקלוקל בזמן שהיה לחם מן השמים, אף ציון כן היא, ותאמר ציון עזבני הוי' ואד' שכחני", משמע שיש בזה טובה, מלמעלה מאנט מען פארואס איז מען ניט תופס דעם פנימיות הענין (תובעים מלמעלה מדוע לא תופסים את פנימיות הענין) שעזיבה ושכחה זו לשעה קלה יש בה מעלה, כי באה לכלות את המלכות הרביעית גלות האחרון. ענין עזיבה ושכחה דלמעלה היא תוצאה מעזיבה ושכחה בעבודת האדם, עזיבה היא העדר הזכרון, עס פעלט דער זכרון, שאינו זוכר על אלקות. שכחה שנוספים עניינים המשכיחים, ע"ד "ישתה וישכח רישו" שהשכחה היא מהיין המשכח. הנהגה זו גורם שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, "ואנכי אסתר אסתיר פני", עד למעלה מעלה. ביוסף נאמר "ולא זכר שר המשקים וישכחהו", תמורת זה שיוסף הוא המשביר תענוג דקדושה, הנה שר המשקים, מים מצמיח כל מיני תענוג, מנגד לזה וממשיכו לעניני עוה"ז ונעשה העדר הזכרון, "ולא זכר" ער גידיינקט ניט און ליגט ניט אין עניני אלקות וכו' [אינו זוכר ואינו מונח בעניני אלקות] "וישכחהו", שמכניס כוחותיו בעניינים אחרים שמושקע בתענוגים גשמיים, דבר המשכח, ומזה נעשה למעלה עזבני ושכחני. התכלית מהעלם הוא כדי שבנ"י יהיו "בן חכם יחפש אב", כמשל האב שמסתתר מבנו כדי לנסות את חכמת הבן, כוונת ההעלם היא בשביל החיפוש שיחפשנו, ועי"ז יתגלה אליו אביו ביתר שאת כמשל שווינדעל טרעפּ, שאחר הקירוב נסתר ואז מתראה פנים בפנים בקירוב יותר. וכמו"כ בגלות, שדוקא ע"י העזיבה והשכחה לפי שעה, נעשה תכלית הגילוי. לכן כשראה יעקב שרו של אדום עולה ואינו יורד, וירא יעקב מאוד, אמר לו הקב"ה אל תירא עבדי יעקב, כל אריכות הגלות לבטל מלכות הרביעית, מצד ריבוי העלמות והסתרים כו' נעשה התעוררות כחות העצמיים שבנשמה שלמעלה מכחות הגלויים, ופועלים הבירור גם בקליפה זו. ונעשה גם למעלה עלי' בבחי' שלמעלה מהגילויים.

קיימא סיהרא באשלמותא, ספירת המלכות לית לה מגרמא כלום, נאצלה בסוד נקודה, ב' שיטות בזה אם הוא כתר שבמלכות או מלכות שבמלכות אבל אור המאיר ומתגלה אין לה מעצמה כלום, רק בט"ו לחודש מאיר בה בתכלית השלמות. "ויתרון ארץ (מלכות) בכל היא" (יסוד) אך למעלה מזה "מלך לשדה נעבד" כשמלכות יורדת לשדה דלעו"ז לברר ניצוצות לצורך עליה עד להמשכת הכתר במלכות. אך אפשר שיהיה בה שינוים וירידה כמו בלבנה, אבל בעליה שלאחר הירידה דת"ב העליה היא נצחית שאין אחריה ירידה, העליה דלעתיד לבוא. ע"ד נחמו נחמו עמי בכפליים, נחמה גם על בית שני, עליה נצחית הן בבית ראשון שהי' בו חמשה דברים והן בבית שני שהיא מעלת התשובה.

המן נק' מאכל של רעבון ומוסיף דעת ("למען הודיעך") וניתן דבר יום ביומו, בזהר כ' הטעם לזה, כי שיתא יומין מקבלים מהברכה דשבת ואינו ניתן מיום א' לחבירו. לכאורה כל ההשפעות הם משבת מדוע רק על המן נאמר בו "אל יותיר"? בשבת נמשך המן למעלה בפנימיות העונג ואינו יכול להתצמצם בסדהש"ת, בשבת גופא לא ירד כי רק השפעה חיצונית יורד בשבת (גשם וצמיחה) והמן הוא פנימי, אמנם בירידת המדות בסדהש"ת יורד המן לששת ימי החול דבר יום ביומו. המן אינו משתנה ממהותו בירידתו למטה, כי הוא עצמי ולא הארה ולא היה בו פסולת, לכן כל מדה השפיעה ביומה לבד מה שקבלה מעונג העליון בלי התלבשות במלכות, משא"כ שאר שפע מסדהש"ת מתלבש במלכות ויכול להיות מיום א' לחברו. לכאו' אם המן הוא מעצמות שלמעלה מהזמן מדוע ניתן דבר יום ביומו? אלא כי הוא בא באתעדל"ע מצ"ע בלי עבודת הבירורים, מתנה ללא יגיעה, כמה שנותנים לו כו' [כנראה הכוונה שאין לדעת מתי ואם בכלל יקבל, רק ביום זה שקיבל] לכן משבת ניתן רק לכל יום ביומו, משא"כ השפעות דהשתל' הם ע"י העלאת מ"ן מבירורים ה"ז דומה ליגיעת אדם להרוויח ביום אחד על כמה ימים מיום א' לחבירו. מן, פנימיות התורה, מאכל של רעבון, כי אין בו השגת המהות, משא"כ נגלה, ומוסיף [אדמו"ר נ"ע בהמשך ע"ב] ע"כ מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים כאשר מפסיקים אותו ללימוד פנימיות התורה אינו מוצא בזה עונג מפני שאינו משיג מהות הדבר רק ידיעת המציאות .. לכן זה וירעיבך .. עונג העצמי הבלתי מורגש הוא למעלה מבחי' לחם, וזהו למען הודיעך, שבהשפעת המן היתה הידיעה כי לא על הלחם לבדו גו' כל ע"כ מוצא פי ה', מקור פי הוי' הו"ע פנימיות עונג העליון בחי' פנימיות עתיק שנמשך ע"י המן.

במן ב' הפכים, מחד מאכל רעבון ("ויענך וירעיבך") עינוי כיוה"כ, אכילתו איננה שוללת ואף גורמת רעבון, מאידך תיקנו עליו ברכת הזן שהוא רק לאכילה כדי שביעה (ואכלת ושבעת) ויובן ע"פ ענין המן, פנימיות התורה ויש בה ב' אופנים: לחם מן השמים, ידיעת מציאות אוא"ס שלמעלה ולא השגת המהות, השגת נפה"א בהפלאה, גילויו פועל ביטול באדם, חכמה, מביא ליראה, פועל ואינו שולל רעבון אעפ"כ נקרא 'מאכל' כי ע"י נעשה האדם כלי לחיות שלא בערכו "להחיותם ברעב" מקבל חיות מתענוג עצמי בלתי מורגש למעלה מאכו"ש. נמשך מעומקא דכולא, המשכה רק לז"א, שכל מופשט, מעדן לנהר, מקור הברכה דשבת. לחם מן הארץ, לומד ומשיג אלוקות המתלבש ופועל בירור וזיכוך הנה"ב, שכל השייך למדות, מאכל משביע לאדם שעיקרו מדות וכשלא משיג הוא רעב וצמא להשיג, בינה, מביא לאהבה. נמשך מעומקא דבירא, המשכת בינה למלכות, שכל גלוי, המשכה לנהר וגן, משבת לו' ימי החול. ע"י המשכת ב' עומקים אלו בשכל האדם וביטול שלו מזה, אזי גם ההגבלות שלו בענייני פנימיות התורה שהם מצד עצמם למעלה מהשכל, נמשכים בשכל בהשגה ממש. ע"י הפצת המעיינות מתגלה ענין המעיינות עצמן. מן, למעלה מגדר עולם (מקום וזמן) לכן הי' צריך להתחדש בכל יום כי ניכר בו שנמשך מלמעלה (אין פת בסלו) גם לא היה מוגבל בטעמים ואינו נראה לעין המוגבל, רק אדם הבטל הוא כלי לשפע בל"ג, 'אינו רואה ואוכל', הוא אמיתת השובע והעשירות כי נשפע תמיד מלמעלה. "וביכלתו של כאו"א מישראל לבוא להרגש זה, ובפרט ע"פ הידוע שפרנסה בזה"ז הוא באופן דהשפעת המן, וע"י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן .. ע"י שהוא כלי ריקן הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי".

לדעת הזהר גם ברכות ראשונות מדאורייתא, אף שלא נפסק כן בשוע"ר, אבל אלו ואלו דא"ח ע"ד שלעת"ל הלכה כב"ש רק עתה לא זכינו, אבל מצד פנימיות התורה אפשר שפיר לומר שיש חיוב מהתורה לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ברהמ"ז הוא עליית הניצוצות מעולם התוהו שבירר באכילת הלחם, הנה כאשר איש ישראל עומד בדרגה כזו שהנהגתו היא ע"פ פנימיות התורה אזי ברכות הנהנין חשובים וחמורים כברהמ"ז שחיובה מן התורה, כאשר עבודתו היא בכל מאודך, בחי' תוהו שבתיקון, אזי עוד קודם אכילתו בכוחו לברר 'מיטן גאנצן שטורעם' כמו ברהמ"ז ולאחר שמברך ומברר נוסף בו כח לברר באופן נעלה עוד יותר. דיוק בעל ההילולא בזהר "ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכלא" היינו יסוד אבא (ולא בינה) בה מתלבש אוא"ס, נקודת היהדות לעמוד בנסיון למס"נ על קדה"ש למעלה מטו"ד, יו"ד שבשם, ויש בה ג' אותיות י'-נקודה ו'-קו ד'-שטח, חב"ד, הם ג' הלשונות "לארקא, מי' ולאמשכא, מו' ולאנהרא, מד'", מבואר בענין נקודה קו ושטח, שהמשכת הברכה ממקור העליון הוא עצםהברכה ולא הארה לבד, מרומז בלשון 'לארקא' מלשון שמן תורק, מריק מכלי לכלי, שהשמן עצמו, חכמה, כפי שהיה בכלי הראשון נשפך (גיסט זיך) לכלי השני ובאופן כזה נמשך עד למטה "לאנהרא כל בוצינין" הם הכלים לאור.

קודם ירידת הנשמה למטה היתה לה מחדו"מ באופן הכי נעלה, השכר מירידתה, גילוי העצמות, הוא בגלל העבודה ברעו"ד ומס"נ. בפשטות, השכר ינתן לאחר ביאת המשיח, אבל לפי פירוש הצ"צ "והיה עקב תשמעון" על עקבתא דמשיחא, ניתן השכר בסוף זמן הגלות, קשר ב' הפירושים יובן מלשון אדה"ז (תניא פל"ו) "תכלית השלימות של ימות המשיח ותחה"מ תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" בעל ההילולא כותב בהגהותיו לעיין באגה"ק סי"ב שם מחלק בין "מעשה" שהוא טבע והרגל ל"עבודה" שהיא ביגיעה יותר מטבעו ומדייק ש'מעשינו' קאי על ימות המשיח ו'עבודתינו' על תחיית המתים. "מעשינו", הוא טבע נפה"א, גם בע"ת מגלה את תוקף התקשרות בעצם נשמתו כמו אצל צדיק, כך יתרון עבודת הנשמה למטה מעורר כוחות נעלמים עצמיים. "עבודתינו", חידוש בכל פרטי עבודה, כמו בע"ת שזדונות נעשו זכויות יותר מצדיק, פועל חידוש בגוף ונה"ב כי אהבת ה' אצלו הוא נגד טבעה לכן נפסד צורתה ובטלה לגמרי, ופועל חידוש גם בנה"א שאהבתה לא תהיה מצ"ע (האוהב) אלא מצד אלוקות (הנאהב) ופועל חידוש גם באחדות ה' נגד טבע העולם המעלים ע"י גילוי כח בל"ג עד שגם העולם מיוחד עמו ית', ופועל חידוש באדם המברר שביטולו אינה מצד מציאותו אלא מצד אלוקות. בעל ההילולא מסר נפשו על קדה"ש, וגם רע"ק חיפש מס"נ הרי זה בטבע כל ישראל, אלא החידוש שהולך נגד טבע ורצון הנשמה לחיות, זה פועל חידוש ועליה בנה"א שגם המס"נ שלה הוא בביטול. כך גם כוונת הצמצום אינה בשביל הגילוי שהיה לפנ"ז אלא אור חדש למעלה מהתפשטות, עצם האור ועד להעלם העצמי. בשכר מעשינו ועבודתינו לעת"ל ב' תקופות: א. ימות-המשיח, גילוי 'מעשינו', תענוג המורגש, גילוי טבע הנפה"א. ב. תחיית-המתים, גילוי 'עבודתינו', תענוג בלתי מורגש, העלם העצמי למעלה מטבע הנפה"א. "ודאי תושלם הכוונה במעשינו ועבודתינו בבירור חושך הגלות ועקביים כפשוטם, הצדיקים ע"י הניסיונות ומס"נ בפועל מבררים ניצוצות גקה"ט וממשיכים לבניהם ותלמידיהם שלא יצטרכו לנסיונות ומכ"ש למס"נ כפשוטה אלא למסירת הרצון ויהיה אצלם מעשינו ועבודתינו מתוך מנוחה והרחבה כפשוטן ואמיתיים בשמחה וטוב לבב".

"מה ה"א שואל מעמך", שהביטול עצמי (ונחנו מה) שבעצם הנשמה שמצ"ע היא בהעלם תבוא לגילוי, "כי אם ליראה את הוי'" ביטול זה הוא שורש הביטול דיראה. הנתינת כח מלמעלה לגלות ביטול זה הוא במאה ברכות, "אל תקרי מה אלא מאה", כי מאה הוא בכתר משם נמשך אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת, לגבי משה מילתא זוטרתי היא, כי המשכה זו בעיקר ע"י משה, תורה. מעלת מאה לגבי מה, 'מה' הוא בהעלם (כתיב) ובא לגילוי ע"י מאה ברכות (קרי). ומעלת מה לגבי מאה, כי מ"ה היא הנשמה כפי שמושרשת בהעלם העצמי דעצמות, ומאה מעורר העלם זה דמ"ה ונרגש גם במאה. לכן בהמשך תער"ב מביא משל לסובב וממלא מתורה ומצוות כי סיבת הגילויים דסובב וממלא הוא מפני שבתורה ובישראל יש דוגמת ב' ענינים אלו, כי כל הגילויים הם בשביל התורה וישראל.

פרשה ראשונה עיקרה קב"ע מלכות שמים, ותורה ("ושננתם") קודם למצוות ("וקשרתם"). פרשה שניה עיקרה קב"ע מצוות, ("וקשרתם") קודם לתורה ("ולמדתם") ומבואר בדא"ח שפרשה ראשונה הוא לדעה שתלמוד גדול, פרשה שניה כדעה דמעשה גדול. בזמן דעתה תורה קודם למצוות, פ' ראשונה, ולעת"ל מצוות קודם לענין התורה, פ' שניה. אף שטעם הדעה דמעשה גדול הוא כמ"ש "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו" שדווקא ע"י סדר השתלשלות ("עיר אלקינו") מתגלה גדולת הקב"ה ובפרט בעוה"ז הגשמי כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ועפ"כ נמנו וגמרו 'תלמוד גדול כי מביא לידי מעשה', כדי להמשיך גילוי אלקות בגשמיות (מצווה מל' צוותא וחיבור) צ"ל ממוצע בין א"ס לגשמיות, שמצד עצמו אינו יכול להיות כלי לאלקות, אלא שבפנימיות 'מעשה גדול' כי ע"י נשלם רצון העליון, משא"כ התלמוד אינו אלא ממוצע שעל ידה מגיעים למלאות רצון העליון. עכשיו כשהעולם עוד לא נזדכך ההלכה היא 'תלמוד גדול' כי מעלת המעשה יתגלה רק לעת"ל כאשר העולם יזדכך. לכן פרשה ראשונה מדבר על סדר העבודה עתה שקדמה תורה למצוות, תלמוד גדול, בפרשה שניה מדבר בזמן דלעתיד אז מצוות קודם לתורה, 'מעשה גדול'.

מעלות ארץ ישראל מן הקל אל הכבד: לא כארץ מצרים; ארץ הרים ובקעות למטר גו'; ארץ אשר תמיד עיני ה"א בה וגו'. על לידת משה במצרים איתא בזהר "תמן אתיילד תמן אתרבי תמן אסתליק נהורא" מדייק בעל ההילולא לשון "תמן" ג"פ לנגד ג' מוחין דעיבור יניקה (קטנות) ומוחין דגדלות, משה זכה לזה במצרים. אבל "ארץ הרים ובקעות" הוא לכנס"י שנק' ארץ כי רצתה לעשות רצון קונה, יש בה הרים, אהבה תשוקה וצמאון, ובקעות, יראה שפלות וביטול, ושניהם בלשון רבים כי יש יראה עילאה ויר"ת אהבה רבה ואהבה זוטא כנגד ד' אותיות הוי', עי"ז מעלים מ"ן "למטר השמים" להמשיך מ"ד "תשתה מים". ע"י עבודה דהרים ובקעות נעשה "שימני כחותם" בב' אופנים: הרים, חותם בולט למטה (אהבה) נעשה שקיעה וביטול למעלה; בקעות, כשלמטה חותם שוקע, יראה וביטול נעשה בולט למעלה גילוי אוא"ס, כדכתיב "מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח" לאחר העילוי ד"ארץ הרים ובקעות למטר וגו'" באים ל"ארץ אשר עיני ה"א בה מרשית השנה גו'" בר"ה שאז יורד אור חדש עליון שלא הי' מאיר מעולם, אלא שגם זה תלוי באהוי"ר, רשה מתחילתה, יראה ביטול וקב"ע, מתעשרת בסופה, אהבה ותשוקה, אבל בחי' נעלית יותר. הסדר הוא מהקל אל הכבד: "לא כארץ מצרים" שולל ומבטל המיצרים וגבולים ויוצא מהם; "הרים ובקעות", אהוי"ר ממשיך שם הוי'; "ארץ אשר תמיד גו'" נמשך אור נעלה שלא האיר מעולם, ארץ הם בנ"י שנק' ארץ חפץ נמשך להם בר"ה כוח"ט שנה טובה ומתוקה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה והצלחה רבה ומופלגה.

איתא ברעיא מהימנא: "פקודא דא לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא", וכתב הרמ"ז שהם הנאות כל החושים, ברכות ראי' שמיעה ריח וטעם בסוד ד' אותיות הוי', לפי הזהר (וכ"ד כמה ראשונים) כל הברכות הם דאורייתא ואינו צריך שיעור שביעה אלא כל דמתהני בהאי עלמא. כל מילה בזהר מדוקדק כפי שרואים בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי והצ"צ ששמעו מאדה"ז, בעל ההילולא בהערותיו מדייק בלשון זהר, ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכולא לארקא לאמשכא ולאנהרא [הובא לעיל תשכ"ו, ראה במאמר כאן הערה בשוה"ג] אף שכל ברכה מתחיל "ברוך אתה ה"א" מ"מ הכוונה אינה דומה, ברה"נ והמצוה (שהם דאורייתא לדעת הזהר) הוא מעילא לתתא, מיסוד אבא, העלם דכתר ומשם לחג"ת, אבל תפילה הוא מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ברוך הוא יסוד ז"א השייך למלכות ועולה בכל הפרטים. מעלת ברה"נ שהיא הנאה גשמית (על הארץ) והמצוות שגם מלובשים בגשמיות שהברכה היא בכתר, כי מוצא פי ה' שבלחם ובגשמיות הוא נעלה מהאדם האוכל, כמשל האבן שבראש החומה וכו', בדומם יש אורות דתהו למעלה מצח"מ והאדם שהוא מתיקון צריך לכולם ולכן נברא לבסוף, משא"כ תפילה היא המשכת יחודים עליונים לכן הוא רק יסוד ז"א. שייכות כל זה לעקב, כי בגמר סדהש"ת ("עקב") בא המשכה נעלית מכתר ונמשך עד למטה. "ואכלת ושבעת וברכת את ה"א" פעולת הברכה גם למעלה כי למעשה ידיך תכסוף "על הארץ הטובה" הם ישראל שנק' ארץ חפץ כתורת הבעש"ט שבהם טמונים אוצרות יקרים וצריך לחפור לגלותם עד שהבשר עצמו יראה כי פי ה' דיבר.

"מה ה"א שואל מעמך גו'" דרשו רז"ל "אל תקרי מה אלא מאה ברכות", אין בדרשה זו לשלול פירוש הפשוט, אלא שע"י מאה ברכות באים למ"ה, וצלה"ב, מ"ה מילתא זוטרתא ומאה הוא שלימות המספר (וצריך לזה צריך עבודה עם השתדלות מיוחדת) איך אומר שכדי להגיע למה (זוטרתי) הוא ע"י מאה (שלימות)? מ"ה הוא יחידה שאינה בגדר התחלקות, דוד ביקש "אחת שאלתי", דבר אחד השאר מסתעף, כמו בקשת הקב"ה מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה (מילתא זוטרתי) וביקש מצוות רבות, כי המטרה היא לקשר ריבוי הפרטים עם נקודה עצמית, צריך לזה נתינת כח מלמעלה כדי שהפרטים יגלו הנקודה או שהנקודה תסתעף בפרטים ותאיר הנקודה העצמית שלמעלה מהפרטים. לכן "ה"א שואל מעמך" ביטול דמ"ה, שגם ציור והרגש היראה יהא בטל במס"נ שלמעלה מהרצון, שאלקות היא חיותו (ה' אלוקיך) ואינו שייך להיות נפרד. כדי לגלות זה צריך ב' קצוות, מ"ה, נקודה עצמית, ומאה, ריבוי פרטים, י' פעמים י', מ"ה לבד הוא למעלה מגילוי ורק ע"י מאה מתגלה מ"ה הן בכלל והן בהפרטים. ועתה, בעוה"ז שיש סט"א נק' בשם ישראל, "שרית עם אלקים", משא"כ לעת"ל יקראו "ישורון" או שם אחר אשר פי ה' יקבנו. "היום לעשותם", לשון כפיה, בכח מ"ה שבו, יחידה שאין לנגדה לעו"ז והיא בשלימות גם אצל שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו הנה ע"י החיפוש, תשובה מצ"ע ("מעמך") ימצאנו בודאי, וישלים הכוונה דדירה בתחתונים גילוי עצמותו ית' ע"י מעשינו ועבודתינו בזיכוך הגוף וחלקו בעולם, אם אינו ממלא שליחותו גם אם יש גילוים נעלים חסר העיקר, אבל כשממלא שליחותו נעשה עליה נפלאה גם למ"ה שבו וע"י הברכות ממשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא עד לעוה"ז הגשמי, שבכל פרט בעולם יורגש שנברא לכבודו ית'. מאה, לפעמים כתר ולפעמים מלכות, אורות וכלים, לכן בכח מאה ברכות להמשיך ריבוי אורות בריבוי נבראים ע"י נקודה עצמית (מ"ה) ע"י עבודה דמאה ברכות ונעשה עילוי במ"ה שבו.

ג' ברכות ראשונות דברכת המזון הם דאורייתא והרביעי "הטוב והמטיב" תיקנו רבנן ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה (שהוא מז' טעמים שניתנו לחמישה עשר באב שהם כנגד ז' מדות). מבאר הצ"צ שג' ברכות הן נגד חג"ת כדי להמשיך תוספת שפע ברכה גם מקו הגבורה, תגבורת החיות, וברכה הד' הוא שיומשך ברכה גם מספירת המלכות, כי גם היא היתה כלולה בג' קוין, ע"ד ג' רגלי המרכבה שהם האבות ודוד הוא רגל הרביעי, מלכות, התגלה אח"כ, כך גם בד' יסודות ארמ"ע, בס' יצירה מונה רק ג' אש מים ורוח, רק במדרש ורמב"ם נוסף יסוד העפר אלא שהיה כלול בג' יסודות ונתגלה אח"כ בפ"ע, לכן מה"ת יש ג' ברכות, חג"ת, ורבנן הוסיפו ברכה ד', מלכות. מטרת הברכה היא שיומשך למטה בעולם בגשמיות "על הארץ ועל המזון", גם המצוות נתלבשו בגשמיות, וחותם בברוך שלא יגע בו יד זר ע"י המשכה דאור חוזר. ה' נושא פנים לישראל, בתורה כתיב "ואכלת ושבעת" והם מדקדקים על עצמם עד כזית, עבודה לפנים משורת הדין, למעלה ממדוה"ג, כדי להמשיך הברכה למטה בעולם באכילה, מצוות גם נתלבשו בגשמיות אבל הם בעצם למעלה ממדוה"ג, משא"כ האכילה היא בהגבלה ושיעור, לכן מדקדקים על עצמם ונעשה נשיאת פנים לישראל עד "וישם לך שלום".

טל תחיה הוא רחמים רבים מלמעלה להחיות את המתים לעת"ל, אבל הגילויים דלעתיד תלוים במעשינו ועבודתינו בהכרח שזה נוגע לעבודת האדם בכל מקום וזמן. ב' הבחי', רחמים ורחמים רבים, הם לב' נשמות דזרע אדם וזרע בהמה וכמה דרגות בכל אחד מהם, בספי' ז"א נקרא אדם, "זאת התורה אדם", רמ"ח אברים דמלכא, ומלכות נק' בהמה שיש בה מספר אחר של אברים. מלכות (בהמה) עומדת בתשוקה תמיד לעלות מעלה מעלה ובלשון הידוע 'עד מתי'. ע"י התבוננות וצער על ירידת הנשמה למטה מעורר רחמים לפי ערך האתעדל"ת, ועוד למעלה מזה רחמים רבים, עד ל"קוב"ה שריא (מעצמו) באתר שלים", למעלה מכל ענין דאתערותא, "והנפש תשוב אל אלקים אשר נתנה", למעלה מהמקום שממנה ירדה. מן נק' טל תחי', לא מיעצר, "לא ידעון אבותיך", למעלה מידיעה ומהאבות, אף שהיו בביטול דמרכבה גם הם יתעלו ע"י המן. אך קודם צריך עבודה למטה בימי החול אלא שגם אז נמשך טל עד שדכו במדוכה. במדבר המן חיבר נשמה שכבר היתה בגוף, לעת"ל יפעל חיבור מלכתחילה, תחיית המתים, ואח"כ יומשך בגשמיות גם כן שיאכלו מן. "ע"י לימוד ענינים אלו בכלל ובפרט בדרושי רבותינו נשיאנו מאדה"ז עד נשיא דורנו .. הרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים ובאים בפועל לענין תחה"מ נשמות בגופים עם שור הבר ולויתן".

מעלת א"י שהיא "ארץ הרים ובקעות" (הלא יש עוד ארצות שבהם יש הרים ובקעות) בעבודת כאו"א מישראל, עיקר תואר 'ארץ' הוא על בני ישראל שנקראים 'ארץ חפץ' כי יש בהם אוצרות אבנים טובות ומעיין של מים חיים, לכן אומרים 'אל תבט אל מראהו' כי יש מי שהאוצרות בגילוי ויש מי שצריך לעבודה לגלות אוצרות אלו, לכן יש ענין זה בעבודת כאו"א: הרים, חותם בולט, אהבה רצוא ועליה, מזה נעשה חותם שוקע למעלה, ביטול (כתוצאה מאהבה או כפרט באהבה עצמה) ובקעות, חותם שוקע, יראת ה', נעשה חותם בולט למעלה, גילוי אהבה וחסד מלמעלה גורם יראה וביטול, כל הקרוב יותר ה"ה בטל יותר. "למטר השמים" ולא ממטר, כי ישראל משפיעים לשמים, ע"ד תחה"מ שהנשמה ניזונת מהגוף, מזה נמשך "תשתה מים" גם בא"י כפשוטה. וגם לעת"ל אף שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה' בלבד באופן של ראיה, מ"מ יהי' שדה וכרם איכרים עובדי אדמה (ועמדו זרים ורעו צאנכם גו') ויהיו צריכים למטר השמים, גם על הזמן דעכשיו ארז"ל אם ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ויה"ר שיהי' כל זה בהרחבה ובשמחה וטוב לבב מתוך הרחבה ועונג אמיתי.