ואכלת ושבעת – תשל"ג
תקציר
איתא ברעיא מהימנא: "פקודא דא לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא", וכתב הרמ"ז שהם הנאות כל החושים, ברכות ראי' שמיעה ריח וטעם בסוד ד' אותיות הוי', לפי הזהר (וכ"ד כמה ראשונים) כל הברכות הם דאורייתא ואינו צריך שיעור שביעה אלא כל דמתהני בהאי עלמא.
כל מילה בזהר מדוקדק כפי שרואים בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי והצ"צ ששמעו מאדה"ז, בעל ההילולא בהערותיו מדייק בלשון זהר, ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכולא לארקא לאמשכא ולאנהרא [הובא לעיל תשכ"ו, ראה במאמר כאן הערה בשוה"ג]
אף שכל ברכה מתחיל "ברוך אתה ה"א" מ"מ הכוונה אינה דומה, ברה"נ והמצוה (שהם דאורייתא לדעת הזהר) הוא מעילא לתתא, מיסוד אבא, העלם דכתר ומשם לחג"ת, אבל תפילה הוא מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ברוך הוא יסוד ז"א השייך למלכות ועולה בכל הפרטים.
מעלת ברה"נ שהיא הנאה גשמית (על הארץ) והמצוות שגם מלובשים בגשמיות שהברכה היא בכתר, כי מוצא פי ה' שבלחם ובגשמיות הוא נעלה מהאדם האוכל, כמשל האבן שבראש החומה וכו', בדומם יש אורות דתהו למעלה מצח"מ והאדם שהוא מתיקון צריך לכולם ולכן נברא לבסוף, משא"כ תפילה היא המשכת יחודים עליונים לכן הוא רק יסוד ז"א.
שייכות כל זה לעקב, כי בגמר סדהש"ת ("עקב") בא המשכה נעלית מכתר ונמשך עד למטה. "ואכלת ושבעת וברכת את ה"א" פעולת הברכה גם למעלה כי למעשה ידיך תכסוף "על הארץ הטובה" הם ישראל שנק' ארץ חפץ כתורת הבעש"ט שבהם טמונים אוצרות יקרים וצריך לחפור לגלותם עד שהבשר עצמו יראה כי פי ה' דיבר.