מאמרי שנת תשכ"ד

חידוש מ"ת. המשכה ע"י עבודת האדם מלמטה. תלמיד המחכים את רבו שלא לפי ערכו ע"י קושיות וכו', משא"כ האבות, מ"מ מעלה בעבודתם במס"נ עשו יחודים והשיגו אורות עליונים, אך "שמי הוי' לא נודעתי להם". חידוש מ"ת, אף שאין משיגים, ממשיכים המקור עצמו, מעשה דראב"ד שיצאה נשמתו בבכי', בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת. שהגיע ללהב עצמו. לעומק הים הגדול באמצעיתו. כמו כן במס"נ בפועל על קה"ש, לכל אחד מקורו המיוחד "עולמו", גם רע"ק שאמר מתי יבוא לידי "ואקיימנו", עבודתו ביחס למקור נשמתו. סיום המאמר: לכן, ע"י העבודה דקידוש השם (שעל ידה באים להמקור כו') מעלים מ"ן לאו"א, משא"כ ע"י עבודת הצדיקים בתומ"צ ובכוונה דמס"נ בק"ש (שהיא בדוגמת המקצת שנפרד לצדדין) מעלים מ"ן לזו"נ. וד"ל.

שמחת בית השואבה מאירה בעבודת כל השנה, אבל הפעולה על בנ"י נעשית ע"י ג' סוגים: חסידים, אנשי מעשה ובעלי תשובה. ג' דרגות במאמר אדה"ז בענין כיבוד ומורא, דאיתא ברע"מ למה הקדים אב לאם בכיבוד, ואמו לאביו ביראה. אין כבוד אלא תורה, המשכה מלמעלה; יראה הוא ביטול מלמטה למעלה; יראת בושת, קודמת לחכמה, תכלית הביטול דכתר. והם ג' המדרגות: חסידים, המשכה מלמעלה; אנשי מעשה, עשיית כלים מלמטה; בע"ת, יראת בושת. במשנה (עבודת כללות ישראל) נמנו רק חסידים ואנשי מעשה, בבריתא (מלשון בר וחוץ) נוסף גם בע"ת.

כדי להמשיך מהמאציל לנאצלים בהכרח לעלות נשמתינו ע"י קידוש השם שיש בכל אחד מישראל ומתגלה בברכות המצוות "וצוונו" לשון צוותא וחיבור הנשמה בעצמותו ית'. גם באמצע יום חול (אין א וואכעדיקן מיטוואך) יכול להתקשר, החילוק ר"ה ויו"כ לימי החול הוא רק בנוגע להרגשה ותפיסת השכל (דער פארנעם פון זיין שכל) ולעת"ל יהיה זה בגילוי גם בהגוף. "ואין הדבר תלוי אלא בו, שאם יעשה נשמתו עיקר וגופו טפל יהי' גם גופו במעמד ומצב זה. אבל מצד הנשמה, הרי אם רק מקיים הציווי בכל דרכיך דעהו במעשה בפועל הרי גם ביום חול ובעובדין דחול (אין מיטן א מיטוואך) ישנו הענין דוצוונו, חיבור וקישור הנשמה עם אתה קדוש ושמך קדוש… ועד שענין זה פועל על כל מציאותו (עס מאכט אים איבער), שמתעלה למעמד ומצב שעז"נ וקדושים בכל יום יהללוך סלה, היינו, שגם בהיות נשמתו מלובשת בגוף כמו שהוא למטה מעשרה טפחים הרי הוא בכלל אלה שנקראים קדושים ע"ש אותו האור שאי אפשר לצמצם בהם (כנ"ל במאמר), וכל עשיותיו הם באופן שכל עשי' איזה שתהי' ענינה ותוכנה הוא הילול להקב"ה".

מעלת הצמצום דגבורות גשמים שיורדים טיפין טיפין, דוקא כך ירוו את הארץ, משא"כ כשיורדים בבת אחת; השפעה בריבוי ביותר; השפעה נעלית יותר ממקור הגבורות שלמעלה מחסד. תושב"כ, מוסר אביך, טפת האב, תושבע"פ, תורת אמך, גידול הוולד בבטן האם. גם בריאת העולם במדה"ד, מעלת גבורות, מ"מ שיתף עמו מידת הרחמים שלא יהיו פסולת מריבוי צמצומים. הגלות הוא גבורה שבחסד, פיזור בנ"י בשביל בירור הניצוצות ע"ד זריעה עבור צמיחה. גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות עליית הניצוצות לאחר העבודה בזמן הגלות, קצירה לאחר הצמיחה.. בסיום המאמר: בהמשך להאמור לעיל (במאמר) שענין ירידת גשמים הוא כקיבוץ גלויות, הנה ע"פ מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה בנוגע לברכת "סלח לנו", ש"אנו מברכין .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה", עכצ"ל, ש"אין כאן שום ספק (וס"ס בעולם) כלל", הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" – שכיון שמברכים "מוריד הגשם", הרי בודאי שתהי' זו שנה של ירידת גשמים וקיבוץ גליות, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לאחרי שמבאר בארוכה ההפרש בין תשובה כל ימות השנה ליוהכ"פ, מבאר ענין המשכת המקיפים בז' ימי הסוכות, מסיים בענין שמיני עצרת, שהוא ספירת המלכות, מעלת המעשה, ביום השמיני עצרת תהי' לכם, שכל האורות המקיפים שנמשכו בז' ימי הסוכות נקלטים בספירת המלכות בבחי' אור פנימי. הדגשת מעלת המעשה בשמחת תורה: "החידוש שבמאמר אדמו"ר הזקן הנ"ל, שלאחרי שמאריך בגודל הפלאת מעלת התורה על מצוות מעשיות, מוסיף ומסיים שכאשר אי אפשר לעשות המצוה ע"י אחרים בהכרח להפסיק מלימוד התורה ולקיים המצוה. דהנה, אמירת מאמר זה היתה ביום שמחת תורה, שבו מודגשת יותר מעלת התורה לגבי המצוות, ובשמח"ת עצמו נאמר מאמר זה ביום, שאז השמחה הקשורה עם מעלת התורה היא באופן נעלה יותר מאשר בלילה שלפניו… הנה בזמן זה גופא מדגיש אדמו"ר הזקן גם את העילוי וההכרח שבקיום מצוות מעשיות דוקא, ובזה פתח את הצינור גם בנוגע אלינו, שגם כאשר עומדים בזמן ומעמד ומצב שבא בהמשך לשמח"ת, שבו מודגשת יותר מעלת התורה לגבי מצוות מעשיות, מוסיפים ומדגישים גם את המעלה וההכרח שבקיום מצוות מעשיות דוקא" השתוות בנ"י בענין המעשה: מצד השתוות של כל בני ישראל המודגשת בקיום מצוות מעשיות צריכה להיות האהבה לכאו"א מישראל בשוה ממש, כמבואר בתניא פרק ל"ב, ובדרושי החלצו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה ושל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (שאמרו בשנת תרנ"ט בשמחת תורה ובש"פ נח (הפרשה שהתחילו לקרוא היום)), בתוספת ביאור מכ"ק מו"ח אדמו"ר (שנדפסו עוה"פ זה עתה), וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו אודות מדת אהבת ישראל שהדריך בה מורנו הבעש"ט את בני ישראל בסגנונו הידוע ומפורסם לכל: מען זאל ליב האבן און מייקר זיין דעם גאר פשוט'ן אידן אזוי ווי דעם גרעסטן גאון, ווייל ער איז א איד, ואב אחד לכולנו, כאמור בנים אתם להוי' אלקיכם ונאמר אהבתי אתכם אמר ה'. והיינו, שסיבת האהבה היא לא מפני שיגדל להיות גאון בתורה, אלא מפני היותו יהודי, בנים אתם להוי' אלקיכם, שבזה נכללים ומתאחדים כל בני ישראל, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים אשר בשם ישראל יכונה, אשר ישנו פה ואשר איננו פה, בשוה ממש. וכיון שבשמח"ת מודגשת ההשתוות של כל בני ישראל, הרי זה תוספת נתינת כח לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך, כמוך דייקא, שלכן צריכה להיות ההתעסקות בטובת הזולת לא רק כדי לצאת י"ח, אלא באותו אופן שעוסק בטובת עצמו שמשתדל בכל יכלתו שכל הענינים יהיו באופן הטוב ביותר. וכיון שואהבת לרעך כמוך הוא ציווי בתורה, הרי בודאי שכאו"א יכול לקיים ציווי זה, כמארז"ל שהקב"ה אינו מבקש אלא לפי כחן. וכאשר ישראל מקיימים מצות ואהבת לרעך כמוך, אזי מובטחים שתהי' גם התגלות אהבת הקב"ה לישראל, כמ"ש אהבתי אתכם אמר ה', שזהו פסוק בתנ"ך, תורת אמת, שענין האמת מורה על ההמשכה מהתחלת האותיות עד סופם בשוה, והיינו, שאהבת ה' לישראל נמשכת ומתגלה בכל העולמות העליונים והתחתונים עד למטה בלי שום שינוי, כשם שהבחירה בישראל היא בחירה חפשית ללא תנאים, וענין זה נמשך ומתגלה בשמיני עצרת ושמחת תורה, ומהם נמשך על כל השנה כולה, באופן גלוי לעיני בשר, בבני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא.

מבאר החילוק בין שרפים שאומרים ג"פ קדוש ואופנים שאומרים ברוך כבוד ה' ממקומו שאינו מובדל מהם, הוא החילוק בין עיגולים ויושר. אך צריך להבין, שהרי ידוע שהשרפים הם בבריאה, והאופנים הם בעשיה, וא"כ, השרפים הם למעלה מאופנים. [ע"כ נמצא בהנחה. ראה גם ד"ה לה"ע דתלת כלילן גו תלת כו' דליל ב' דחה"פ אשתקד (תשכ"ג), שבו הובא ונתבאר ד"ה להבין ענין עיגולים ויושר ממאמרי אדה"ז].

הברכה ד"ויתן לך האלקים" דייקא, ברכו בתורה, במ"ת נאמר "וידבר אלקים את כל הדברים גו'", וגם כפשוטו מטל השמים ומשמני הארץ, אף שהמשכת הברכות הוא משם הוי'. כי בא בלבוש עשו השעיר, צמצומים. המשכה מגבורות דיצחק, מתענוג דאור חוזר, בחי' מקיף שלא יכלנו המוח והלב וחופף עליו בלבד. כנגדו אהבה בתענוגים כרשפי אש, בדרך העלאה מלמטה למעלה. לכן יצחק ברך בשם אלקים דוקא, שענינו גבורות דעתיק שעל ידה ההשפעה בריבוי אור וחיות. ולזה היו ידי יעקב שעירות, כי המשכה זו דמקיף דאור חוזר הוא ע"י שערות דוקא, מותרי מוחין. בעבודה הוא עבודת הבע"ת. משא"כ אברהם ענינו אהבה כמים שנמשך מלמעלה למטה, שרשו התענוג דאור ישר שמתיישב בכלי המוח והלב. בעבודה הוא עבודת הצדיקים. יצחק רצה לברך את עשו כדי לברר ניצוצות הקדושה שבו, ענין התשובה. אלא שבאמת יעקב צריך לקבל את הברכות, כי גם עבודת התשובה צ"ל ביעקב דוקא. גם בתורה, אור ישר צ"ל עבודת התשובה דאור חוזר. ריח בגדיו בוגדיו, שבוגד בטבע העולם ושוברו ופשיטא שאינו מתפעל ממנו, וממשיכים גילוי שם אלקים משרשו בגבורה דעתיק. משיחה לאחר המאמר: בסיום המאמר (בתו"ח) איתא: "וזהו שרמז דוד פדה בשלום נפשי דקאי ביעקב שפדהו אותו מעשו בשלום בלא מלחמה כלל כו' [כמ"ש "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו גו' וישקהו. ומדגיש שם גודל החידוש שבדבר] שאע"פ שהי' מלחמה עם שרו של עשו (למעלה), אבל בעשו למטה נעשה שלום כו'". ולהעיר, שבדרך כלל מצינו בנוגע להשפעה מלמעלה, שעד שנמשכת ובאה למטה, ישנם כמה הרפתקאות כו'; ואילו כאן מבואר להיפך, שלמעלה הי' זה בדרך מלחמה, ולמטה הי' זה בדרך שלום – וטעם הדבר – "לפי שברבים היו עמדי", כמבואר שם, שעבודת יעקב היתה בב' הקוין ("ברבים"): בדרך אור ישר ובדרך אור חוזר. זהו גם המענה לאלו הטוענים: כיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל, דעקבתא דמשיחא, ש"אותותינו לא ראינו .. ולא אתנו יודע עד מה", א"כ, איך יכול להיות עתה גילוי פנימיות התורה. והמענה לזה, אדרבה: ישנם ענינים שלמעלה הם בדרך מלחמה, ודוקא למטה ה"ה בדרך שלום. ועד"ז בנדו"ד: דוקא למטה, בזמן היותר תחתון דעקבתא דמשיחא, יכול להיות ענין השלום – גילוי פנימיות התורה, דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו', באופן שיפוצו מעינותיך חוצה דוקא. ויש להוסיף, שגם העבודה דהפצת המעיינות צריכה להיות באופן ש"ברבים היו עמדי" – בב' קוין: "סור מרע ועשה טוב" כי כאשר העבודה היא בקו אחד בלבד, יכול להיות שזהו רק מצד ההרגל, ובמילא הרי זה בבחי' "לא עבדו"; ורק כאשר "ברבים היו עמדי", שהעבודה היא בב' קוין, שעי"ז שובר ומבטל את ציור הטבע כו' – הרי זה הכלי לפדי' בשלום, גילוי פנימיות התורה גם למטה מטה.

מים העליונים, מקור תענוגים עליונים ורוחניים, מים תחתונים, מקור התענוגים התחתונים והגשמיים; וביניהם רקיע המבדיל, כדי שהמלאכים שלמטה מהרקיע יוכלו לקבל השפע מלמעלה ולחלקו לכל עולם לפי ערכו (ע"ד חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה לאברי העיכול, כדי שיוכלו לפרר את המאכל ולחלקו לכל אברי הגוף) נוסף לזה יש פסולת שיוצאת לחוץ. ובזה ב' מדריגות: "את המות" חיות מצומצמת נמשכת לע' שרים, בדוגמת החיות שבדומם; "ואת הרע" המשתלשל מחיות זו נגד הקדושה. קליפת פעור, מציאות ניזונית מפסולת ומחשיבה פסולת זו כדבר עיקרי, עד שהיו מתריזין בפנים יורדת ונעשית רע. ונשב בגיא מול בית פעור: העצה נגד קליפת פעור היא הישיבה בגיא בחי' אין, סתימו דכל סתימין, כמשל הגיא שאפילו דבר גדול הנמצא בו הוא בהעלם והסתר; והיינו, שהאדם משיג בשכלו שהאמת היא כדעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין ולא דעת תחתון שלמטה יש ולמעלה אין, ה"ה עוקר את קליפת פעור. בעבודה, דעת תחתון, ק"ש ביטול היש מתייחד בשרשו אבל נשאר מציאות היש, ולא בטל במציאות לגמרי; דעת עליון הו"ע התפלה, ביטול במציאות לגמרי. לכן מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק לתפלה כי עבודתו היא בענין החכמה שלמעלה באי"ע למדות, יש לו ממילא ד"ע, ואינו צריך לתפלה, אבל מפסיק לק"ש, כי צ"ל גם העבודה דד"ת, העבודה בהיש כפי שהוא במציאותו. כמאמר ר' חייא מן יומי לא כוונית כו', כי היתה תורתו אומנתו, לא הוצרך לכוון בתפלה. וזהו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, שנוסף על הביטול מצד עבודת התפלה "מכל החסדים" ישנו ביטול נעלה עוד יותר שנעשה מצד לימוד התורה "ומכל האמת". דרושי חתונה

ב' ענינים בנבואה שבחלום, א. אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, נבואה המלובשת בכלים ואותיות הנביא, לכן אין ב' נביאים מתנבאין בסגנון אחד. ב. שיחלום מה שלא ראה מעולם ולא חשבו. למעלה מכלי הנביא, ע"ד נס שלמעלה מהטבע. מארז"ל "הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה בניהן ושרפן" גילוי אור נעלה עד שלא יכיל הכלי שלהם ונעשו מציאות עליונה יותר. כמו"כ באופן הב' גם זה נמשך בפנימיות כי גילוי זה פועל זיכוך בהכלי. העבודה בזמן הגלות "היינו כחולמים" ויכול להרכיב ב' הפכים, מ"מ יש בזה גם ענין אמיתי. כי מאיר בו אור שלמעלה מהכלי ופועל זיכוך הכלי. עד"ז הנסים שישנם בזמן הגלות פועל זיכוך וביטול הגבלת הכלי ובאים לע"ל לגילוי עליון יותר.

בוקר וערב בתורה שקדמה לעולם, מצוות עשה ול"ת. רצוא ושוב במלכות. ג' דרגות באלקות: כח הפועל בנפעל, זיו והארה משמו ית'; שמו ממש נקרא עליהם; עצמות המלך. גילוי והמשכה זו ע"י מעשה המצוות, אברים דמלכא הממשיך את עצמות המלך שבכל האברים בשווה. המשכת פנימית המלך, פנים בפנים גם כשישראל מקיים מצוות בבחי' אחור וחיצוניות הרצון. כי פנימיות המלך הוא למעלה מהתחלקות ומחבר ב' הקוין דמזוזה מימין ונ"ח משמאל בכח האמונה ומס"נ שבכל אחד מישראל שמאיר בכל עניני עבודה בשוה.

בכל ניצוץ מישראל יש ג' מדרגות האבות, חג"ת, שהיה בהם גילוי שם הוי' הכלי דאצילות. "וארא" שכבר נתגלה וגם להבא עתיד להתגלות, גלות וגאולה נמשל לעיבור ולידה, סימן לידה בכי התינוק מרוב חדוה כמו היוצא מבית אסורים, גם עצב על מה שעבר עליו שלא ראה מאורות ומחבלי לידה, ונחמתו בחלב אמו. גלות נק' עיבור כי ההמשכה מעצמות בחי' יחיד לבחי' אחד הוא בהעלם, הגאולה נק' לידה שאז יהיה הוי' אחד ע"י גילוי בחי' יחיד. בגלות העבודה בבחי' נה"י, ראשו בין ברכיו, אוכל מאמו ואין מרגיש טעם המאכל, אלא מזה יאיר חיות לנש"י לעתיד, ע"ד דם נעכר ונעשה חלב וממנו יונק התינוק בלידתו. ע"י "וארא" בזמן הגלות בבחי' נה"י, עתיד להתגלות לעתיד במדות ומבחין. בגלות גילוי שם הוי' הוא רק "בא-ל שד-י", ביצי"מ הוא הלידה והגדלת המדות ביניקה עד לגדלות במ"ת אמיתת גילוי שם הוי' עד לגילוי היותר נעלה דלעתיד.

עניין צדקה עשה הקב"ה לישראל שפיזרן לבין האומות, הוא בנוגע לעיקר מציאותן של ישראל, עסק תומ"צ, נותן כח ועוז ליושבים במקום גזירה רח"ל שגם הם יקימו תומ"צ במס"נ. "צדקת פרזונו" (ולא פזרונו) צדקה במס"נ למעלה ממדידה והגבלה, ממשיך רב טוב מלמעלה באופן דפרזות תשב ירושלים, ע"ד מלך בו"ד המבזבז את כל אוצרותיו כדי לנצח את אויביו ומנגדיו. כך למעלה, אוצר העליון הוא בחי' שלמעלה מאור וגילוי, אוצר של יראת שמים שבנשמה, נקודת היר"ש שבתעלומות לב מצד עצם הנשמה שלמעלה מגילויים מגעת בעצמותו ית'. גילוי זה הוא בשביל הנצחון, ע"י מס"נ דוקא מנצחים את המלחמה. וזוהי הנתינת כח לכאו"א מישראל "החיל אשר יראת ה' נגה בלבם". כשעומדים במס"נ מעוררים את האוצר של יר"ש שבהם, ורוח אייתי רוח כו' פותחים עבורם את האוצר שלמעלה, "יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב", וזה מסייע אותם בעבודתם לכבוש את המלחמה, ועד שזה נמשך גם בגשמיות, שנמשך רב טוב לבית ישראל למטה מעשרה טפחים בטוב הנראה והנגלה.

"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", עסק התורה של כל אחד מישראל הוא דבר ה' ממש, "תען לשוני אמרתך", בכל זמן בלי שינוי, משא"כ קיום מצוות, עם החורבן בטלו רובם, ויש מניעות וכו' ולפעמים צריך מס"נ לקיימם ועומדים בניסיון במשך כו"כ שנים. אדמו"ר האמצעי (בד״ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים) מבאר ענין הרצון במצוות, אף שמחולק לעדות חוקים ומשפטים הם למעלה מהשכל, כי רצונו ית' להיטיב לישראל ע"י קיום רצונו, משחרב ביהמ"ק נסתלק רצונו וכתוצאה מכך בטלו כמה מצות ונותרו רק פ"ז מצוות עשה שעל-ידם קיום העולם (חוץ משס"ה ל"ת שנשארו בשלימות), ומדת הדין מקטרג שגם מעט מצות אלו מקיימים אותן כמצוות אנשים מלומדה בלי אהוי"ר. כדי לבטל הקטרוג ניתן בלב מלכים לגזור על כמה מישראל שלא יוכלו לקיים מצוות, אז מצטער מזה וצועק כו', בזה מורה ומגלה את הרצון והתענוג שלו שתומ"צ נוגע להם בפנימיות הנפש, וכשיאפשרו לו הוא יקיים אותם בהתלהבות ותענוג גדול. זה פועל שיחזירו את כל המצוות וביהמ"ק. (ואף שישנם אלו ששקעו ברע ח"ו, הוא ענין הבירור וצירוף הרע שקודם הגאולה). בזמן הגלות תורה במקום קרבן, כי מצטער על שאינו יכול להקריב בפועל, צער נחשב כמו תענוג וכאילו הקריב, אף שלימוד הוא חכמה, עולה עד כתר, למעלה משורש המצוות, וזה שייך רק בגלות שאי-אפשר להקריב. בכח התורה להגיע בכל זמן למצב דשכינה מדברת מתוך גרונו, משא"כ במצות לפעמים ישנם מניעות ועיכובים כדי לבחון ולגלות כמה יקר ונוגע להם בפנימיות נפשם ומס"נ לא רק על ג' עבירות הידועות אלא על כל תומ"צ ומעמידים דורי דורות שחפצים ללמוד תורה ולקיים מצוות ופועלים שלא יהיה קטרוגים ויה"ר שבקרוב ממש יאמר לצרותיהם די ויוציאם מן המיצר אל המרחב.

ב׳ ענינים בשקל. מלמטה למעלה, עבודה בעשר כחות הנפש, והסיוע מלמעלה למטה, ג״כ במספר עשר. לכן הסר הוא, קודם זה יתנו, ענין עבודה, ואח״כ מבאר הסיוע מלמעלה. ומבאר החילוק בין עבודת האבות (שישנם אצל כל ישראל) להשבטים. האבות הם המרכבה, פני אריה, שור, נשר. חג"ת. בכל לבבך, נפשך ומאודך. כנגדם ג"פ קדוש, ג' צמצומים. מפנימיות הלב לאותיות המח', לחיצונית הלב, לאותיות הדיבור. העלם והסתר גורם לתשוקה ורצוא לעלות עד "בכל מאודך" שיצא לגמרי מכל הגבלה וצמצום. אבל השבטים הם פני אדם, מעלתם ע"ג האבות, עלייתם (שם עלו שבטי י"ה) הוא לבחי' המוחין למעלה מהמדות, ענין לימוד התורה שלאחר התפילה. נתינת עשר גרה, כוחות הנפש מלמטלמ"ע, והמשכה להשלים לעשרים גרה מלמעלמ"ט, ע"ד אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ב' עניני הילוך, מלמעלמ"ט להמשיך יחו"ע ביחו"ת; מלמטלמ"ע, להמשיך יחו"ת ביחו"ע.

בחי' פנים ואחור באוא"ס, בסדר השתלשלות, בנשמות ישראל. באבי"ע הכללי והפרטי. יעקב וישראל, רגל וראש דנשמה, אהבה בכל לבבך ונפשך ואהבה בכל מאדך. התבוננות באור המלובש בעולמות והכרה בעצמות שלמעלה. אור הנשמה וכח הנשמה. בגלות אור הנשמה בהעלם אבל כח הנשמה, מס"נ, בגילוי יותר. ויהי אומן, ע"י חינוך לתומ"צ, ניתו הכח לגלות פנימיות הנשמה, הדסה, גם בבחי' אסתר שבגלות.

רגל דנשמה הוא הארה ומקצת הנשמה המתלבש בגוף. בעבודה הוא ענין האהבה "בכל לבבך ובכל נפשך". ראש דנשמה הוא עיקר ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, בעבודה הוא אהבה "בכל מאודך". וזהו "כי תשא את ראש בנ"י", שצריך להגביה ולעלות בחי' רגל דנשמה (וגם בחי' ראש שברגל) לבחינת ראש דנשמה. ונוסף לזה העבודה דבחי' רגל שבנשמה, אהבה "בכל לבבך ונפשך", צריכה להיות באופן שעל ידה יוכל להגיע לבחי' ראש דנשמה "בכל מאודך", וזה פועלים ע"י שהעבודה חדורה בקבלת עול. כי ענין הקב"ע קשור עם העבודה ד"בכל מאודך". כמו–כן הוא ענין מחצית השקל, האדם נותן עשר גרה, נתינה בכח עצמו, באופן שעל–ידה יוכל להגיע לעשר גרה שניתן מלמעלה עי"ז שהעבודה היא באופן דקבלת-עול. שייכות נתינת מחצית השקל לפורים, בו נעשה הקיום והקבלה על כללות התומ"צ, לכן, ההכנה לזה היא ע"י מחצית השקל שבה מרומז כללות העבודה דקב"ע, שפועלת התגלות הרצון העליון שלמעלה מהשתלשלות. ועד שבאים לתכלית העילוי בעבודה ומתגלה שלימות הרצון בעבודה לעת"ל ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך.

מצוות בכלל וחוקים בפרט "דומים זה לזה" ברצון העליון סוכ"ע שלמעלה מהתחלקות, אל תהי יושב ושוקל מצותי' של תורה. אלא שגם בסוכ"ע יש חילוקים לכן שאלו "איזה חוקה גדולה מזו", כי מעלה בכל אחד: חוקת הפסח, גילוי שם הוי' ביצי"מ למעלה משם שד–י דהאבות, עבודת הצדיקים בהם נמלך. חוקת הפרה, הוא עבודת בע"ת שאין צדיקים יכולים לעמוד שם. ונענו: מעלת הפרה שאוכלי פסח צריכים לה. בתחילת הבריאה לא היה מציאות רע בעולם עבודת הצדיקים. ועתה גם אוכלי פסח צריכים לפרה.

בריאת העולם ע"י העלם והסתר דשם שד-י, הגבלה וצמצום, כמו שאומרים משל מאור וחושך, יום ולילה דלמטה לעניני רוחניות למעלה. ביצי"מ, גילוי שם הוי' ויצאו ממצרים וגבולים ובמ"ת המשכת העצמות, נתגלה בנבראים שרשם הרוחני, משלי התורה אינו מעלים אלא מגלה. התחלה בר"ח ניסן (צדיקים) בהקדם פ' פרה (בע"ת) וחיבורן יחד ע"י בחינה שלמעלה משניהם.

"החודש הזה לכם" (ניסן) ראשון הוא להנהגה ניסית ע"י יחוד פנימי דחו"ב. לכם דוקא, ע"י עבודת בנ"י. תשרי הוא ראשון להנהגה טבעית ביחוד חיצוני דחו"ב. התחדשות אור הלבנה - יחוד פנימי, אבל אור החמה אין בה שינויים - יחוד חיצוני. החידוש בעבודת ישראל שממשיכים אור למעלה מהשתל' (הנהגה נסית) לסדר השתלשלות גופא (הנהגה טבעית). גם יחוד שמשא וסיהרא ע"י בחי' שלמעלה משניהם. "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". המשכת הנהגה נסית בטבע (שנה).

בעליה בסולם דתפילה מבחי' "ארצה", עולם העשייה, מדרגה הכי נמוכה (כמבואר במאמר אדה"ז דתפילה שייך גם בפחותי הערך) עד לבחי' "השמימה", עולם האצילות שהוא באין ערוך לבי"ע שנתהוו יש מאין. תפילה למילוי החיסרון שייך במלכות מקור העולמות. וישנו תפילת עני (בכל לבבך ונפשך, ממכ"ע וסוכ"ע) ותפילת עשיר (בכל מאדך), שיומשך מעצמות שלמע' מסוכ"ע במלכות עד שלא שייך חסרון. במדרש, מלכות אדום "עולה אצלי", כי מקבלים משם אלקים דשרשו ברשימו שהוא האור שלא נגע בו הצמצום, אבל ישראל מקבלים מאור הקו שנגע בו הצמצום. לזה מבטיח הקב"ה "אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו", הגבהתם לשם היא עצמה הסיבה לביטול ואבדון שלהם. "הלא אח עשו ליעקב (ושם גופא) ואוהב את יעקב". זהו "זאת תורת העולה" עליה לעצמות ע"י התורה "היא העולה על מוקדה" שנעשה ביטול וכליון דמלכות אדום.

ירידת המלכות (יהודה) ליצירה ועשיה (במדבר) גורמת תשוקה וצמאון ("צמאה לך נפשי") שלא בערך למעמדה ומצבה בהיותה בבריאה ואצילות. מעלת התשובה שמגיע לכתר שלמעלה מהתורה. "כן בקודש חזיתיך", שגם בבחי' קודש תהיה ההתלהבות שיש לה ביצירה ועשיה. ביאור המדרש "מדינה פלונית חרבה והיא שלך, גזור שתבנה" בבנין עדי עד, דוקא מצד שהיא חריבה נעשה תשוקה וצמאון שתבנה בנין עדי עד. בעבודת האדם, מודה אני, הודאה מצד היחידה בתחילת העבודה כשהאדם במצב שהנשמה באפו, כמ"ש בצוואת הריב"ש: יחשוב קודם התפילה שהוא מוכן למות באותה תפילה כו'. בתחילת היום יכול להגיע לכלות הנפש ממש. מאחר שנתגלה דבר זה ע"י רבותינו נשיאינו תובעים זה מכל אחד.

המשכה דר"ה מבחי' חסד דעתיק בל"ג ובלי ציור פרטי, עד נעילה דיוכ"פ אז החתימה. התלבשות החסד בציור בכלי המקבל. אלא שיש גם ענין "אדם נדון בכל יום" באיזה אופן יומשך ויצטייר המשכה פרטים ביום זה בפרט. הכוונה וההכרח בהמשכה פרטית למטה דוקא, א. מצד התורה שענינה לברר ולהבדיל בין קודש לחול בעוה"ז דוקא. ב. לברר ניצוצות שנפלו למטה מעולם התוהו. כדי שהמשכה תתלבש בגשמיות צ"ל עשיית כלי "יגיע כפיך כי תאכל", כפיך ולא ראשך, הידיעה וההכרה שהעיקר הוא השפע האלקי והעסק בפרנסה היא רק לבוש הטבע להשפעה.

"אכלו רעים שתו ושכרו דודים" המשכה מאו"א לז"א. לעת"ל יתגלה הן המוחין והן המדות לכן לא יהיה בו אכו"ש. ולכן בשש"פ אין מקריבים שלמי שמחה, בקרי"ס גילוי עתיק, "ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה" העלם וחושך שקדם לחכמה, ונעשה המשפיע (ים) בתכלית הביטול דמקבל (יבשה) שהאיר בחי' ארץ קדמה לשמים ויבשה קדמה לים. "ויסע מלאך אלקים", הפרסה שבין הקו לא"ק הוא כדי שאוא"ס יאיר לנש"י, כי בלי הפרסא "אוכם הוא קדם עילת העילות" ואינו מאיר, אבל בקרי"ס האיר מבחי' הענן והחשך שלמעלה מהפרסא "ויבוא בין מחנה מצרים גו'" להחשיך על המצרים שיתבטלו ממציאותם. עיקר הגילוי הזה לעת"ל "שם נשמחה בו", "אראנו נפלאות" ולא אמונה בלבד.

לפני הצמצום היה אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות, מעין "אשפוך את רוחי על כל בשר גו'" דלעתיד ומעין קרי"ס ד'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל'. לאחר הצמצום נעשה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, עד שגם עבודת האבות היתה בדרך התחדשות. עצמות אינו בגדר פשיטות או התחלקות, נפעל באור גבול ומדה והתחלקות בריבוי. אור הבל"ג (חושך) נשאר למעלה בהעלם עצמותו ואז נמשך הארה בגבול ומדה (אור) ובריבוי השתל' בעוה"ז התחתון העלם וחושך כפשוטו. בשביל הכוונה בתחתונים לברר בירורים, מיעוט הירח שע"י צמצום הראשון ("ונפקדת") ועי"ז יתעלה בתכלית (,יפקד מושבך,) ו"עד דוד הגדיל", שיעלה למעלה מז"א. ואז יהיה תכלית השלימות בלימור התורה ע"י גילוי סודות התורה "ישקני מנשיקות פיהו" עד שיתגלה אלקות בכל העולם כולו גם בבע"ח.

א. "דבר אל כל עדת בני ישראל", שהם קדושים מצ"ע, חג"ת. ב. "קדושים תהיו", כתר דז"א. הם ב' עטרות שנתן בראש בניו. ג. "כי קדוש אני", כתר דאריך, הוא העטרה שנתן על ראשו, שיומשך לישראל לעתיד לבוא. וחשיב כל המדריגות דסדר השתלשלות: "עדת"-מלכות, "בני"-נה"י, "ישראל"-חג"ת, "קדושים תהיו"-כתר דז"א, "כי קדוש אני"-כתר דאריך.

יניקת החיצונים הוא רק מלבושים חיצוניים דספי' החסד ולא מהספירות עצמן. כדי לבטל את היניקה הקב"ה מתלבש בלבוש דין וגבורה "מדוע אדום ללבושך", ומשפיל את עצמו לרדת למקום הקלי' כדי לגאול את ישראל מהגלות. זהו הפסוק: "לאחותו הבתולה", אהבה טבעית, בחי' "אחותי", עבודת הצדיקים. "הקרובה אליו", אהבה באופן של חידוש, בחי' "רעיתי", עבודת התשובה. "אשר לא היתה לאיש", גם בשעת החטא היתה באמנה איתו יתברך. בשביל כל זה יורד הקב"ה למקום הטומאה, "לה יטמא", לגאול את ישראל. "אני (ז"א) מדבר (במלכות) בצדקה רב להושיע" לירד ולגאול את ישראל. "במאמר (הצ"צ) ענין נפלא (אַ געוואַלדיקן ענין), שירידת הקב"ה למקום הטומאה היא בשביל לגאול את ישראל דוקא, ולא בשביל בירור והעלאת ניצוצות הקדושה, בשביל בירור הניצוצות שנפלו בקלי' לא הי' יורד למקום הטומאה, אלא רק "לה יטמא", כי כנס"י נקראת "אחותו והקרובה אליו" כנ"ל, אך כאשר "לה יטמא", כשיורד לגאול את ישראל, הנה עי"ז יעלו הניצוצים ג"כ. משל המדרש למי שאבדו לו פרוטות, שמצד עצמם אין כדאי לטרוח עליהם לחפשם, אלא ע"י שאבדו לו מרגליות ג"כ באותו המקום, שמוכרח לחפשם, הנה עי"ז ימצא הפרוטות ג"כ".

"אתה הוא ה' לבדך", אצילות עולם האחדות. "אתה עשית את השמים", בי"ע, העלם. "ואתה מחי' את כולם", עשיה. בבי"ע גופא, "אתה עשית את השמים ואת הארץ", בריאה, גילוי. "הימים וכל אשר בהם", יצירה, העלם. "ואתה מחיה את כולם", עשיה, גילוי. ג' מדרגות במשל דמים, נהרות, ים ומעיינות. גילוי, העלם, גילוי. האופנים דעשיה מצד ביטול והעדר השגתם ממשיכים למעלה מן השרפים דבריאה. כך תומ"צ בגשמיות פועל גילוי למעלה גם מאצי' דכללות. "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן", ע״י העבודה באיתן ל' קשה, בירור הקשיות והתוקף של מדות דתהו, דעיקר גילוי זה יהי׳ לע"ל, אותיות איתן משמשות לעתיד. זהו "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן", דגילוי המים והנחלים הוא ע״י צדקה ומשפט, תומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, ובפרט ע״י העבודה דאיתן, בירור המדות דתהו, הנה עי״ז באים לגילוי עליון יותר מהגילוי ד"אתה הוא הוי׳ לבדך", גילוי העצמות. אמנם כאשר "אותי עזבו מקור מים חיים" ונעשה חולה שחסר בקיום תומ"צ, הבקשה "רפאני הוי' וארפא", שיומשך לו מלמעלה רפואה שיוכל לעבוד בתומ"צ, "כי תהילתי אתה", שכל כוונת התהלות ותשבחות להיות בחי׳ התגלות אתה לנוכח.

מצוות מוגבלים במקום וזמן כדי שיומשך האור בכלים ויתגלה האור למטה. תורה למעלה מזמן ומקום כי שרשה בחכמה הקדומה שבמאציל הגוזר איך תהיה ההמשכה והוא אינו מוגבל. מעלת לימוד תורה על תפילה שענינה דאגת הלב מצד הריחוק מאוא"ס, תורה רפואה לזה כי שורה בה עצמות המאציל ממש. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, אף שאין שם מצוות יש שם תורה. מ"מ התורה כלי אומנותו של הקב"ה כי כבר בעצמותו נגמר איך יהיה כל סדר השתלשלות.

"ואהי' אצלו אמון" בכתר, שעשועי המלך בעצמותו. "שעשועים יום יום", בחו"ב דאצילות, ראשית גילוי התענוג "משחקת לפניו בכל עת", המשכה בז"א בכ"ח עתים, חו"ג, התענוג בגילוי יותר, שחוק. "משחקת בתבל ארצו", המשכה במלכות דאצילות. "ושעשועי את בני אדם", המשכה לבי"ע לבנ"א בעוה"ז הגשמי, שם מתגלה שעשועים עצמיים. אחור שבתורה קשור לפנים שבתורה, לכן נענש דוד באמרו בעת צרתו "זמירות היו לי חוקיך" כי היה צריך לשבח התורה בבחי' פנימיות שבה, שעשועים, ולא חיצוניות. "וידבר גו' אנכי ה"א", תכלית הצמצום דתורה הוא "לאמר אנכי".

הענין שבא אחרון במקבל הוא הראשון אצל המשפיע, עולם הפוך ראיתי, התהוות בפועל שמים תחילה כב"ש, אבל במחשבה ארץ קדמה כב"ה. "אל יתהלל חכם בחכמתו", התכלית אינה החכמה באדם אלא כשמתפשט למטה, "השכל וידוע אותי כו' בארץ", "שעשועי את בני אדם" בתורה שנמשכה למטה. תשכ’’ה

ממכ"ע בא בגילוי והתחלקות מדרגות, משא"כ סוכ"ע בא בהעלם ובכל מקום בשווה. המשכת הסובב לממלא ע"י צמצום, ע"ד המשכת תענוג הנפש בכוחות פנימיים. תורה, ממלא, מזון, אור פנימי, חכמה. מצוות, סובב, לבושים, אור מקיף, רצון ותענוג. המשכה מהמקיף דמצוות לפנימי דתורה ע"י שערות, הארה מצומצמת בלבד. ב' ענינים במצוות ציצית, המקיף ולבוש דטלית, רצון ותענוג במצוות; ציצית, שערות, הארה מצומצמת שנמשך בחכמת התורה. ע"י התבוננות בהם שכל ענינם הארה מצומצמת באין ערוך לעצם הרצון והתענוג, לא יחפוץ האדם בתענוג גשמי אלא רק בעצם הרצון והתענוג בתומ"צ לבד. "וראיתם אותו וזכרתם גו' ולא תתורו". ומשם יתעלה האדם להיות משפיע, "למען תזכרו", שממשיך עצמות הרצון המלובש במצוות. אח"כ מסיים "אני ה' (סוכ"ע) אלקיכם (ממכ"ע) אשר הוצאתי אתכם גו'", לאחר העבודה דיצי"מ, באופן דהעלאה והמשכה רצו"ש. "וראיתם אותו וזכרתם גו'", וחוזר וכפול, "אני הוי' אלקיכם".

"יהי ה' אלקינו עמנו" לשון בקשה והבטחה, לכאורה הם שני ענינים שונים. ביראת ה' בד"כ העיקר הוא עבודת האדם, ומלמעלה רק מסייעים לו. כי היראה היא ביטול בתכלית ואם תבוא מלמעלה היא כדבר נוסף עליו ואינה ביטול בתכלית. לכן תוכן דברי בעל הגאולה היה בענין המס"נ, ביטול בתכלית, שעיקרה היא עבודת האדם. הלשון "עם אבותינו" מראה על דמיון בין שני דברים, כשם שעבודתם בשלימות היתה בכח עצמם, אעפ"כ היו בתכלית הביטול לה' ולא מפני רצונם לעבוד. ומה שאמר בשיחה: ״מיר זיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו״ אף שגם היה אצלו אז ענין המס"נ, כי בביטול יש כו״כ דרגות, לכן שייך שיאמר על עצמו (מצד ענוה) שחסר לו במס״נ. ולכן גם מבאר שהלשון יהי הוי' גו' הוא גם בקשה וגם הבטחה, כי כשעבודת הצדיק הוא באופן שגם העבודה שלו בכח עצמו (שהיא לכאורה ״מציאות״) היא בתכלית הביטול, אזי גם בהתפלה (בקשה) שלו יש גם ענין ההבטחה. ומעין זה (מציאות בביטול) המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע״י שהשריש בהם מס״נ גם על ענינים שע״פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם ושגם המס״נ על ענינים אלו תהי׳ באופן שאין שייך כלל באופן אחר. ולכן זה שבהבקשה דבעל הגאולה כלול גם ענין ההבטחה הוא גם מצד המקבלים. ותקויים ההבטחה "יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", ולכל בני ישראל יהי׳ אור ברוחניות ובגשמיות.

"אבותינו" היינו פנימיות חו"ב שמצד עצם הנשמה שהיא קשורה תמיד בעצמות א"ס, הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שיתגלה אלקות לא רק בכוחות העצמיים אלא גם בכוחות הגלויים, לא רק 'עם אבותינו' אלא גם 'עמנו'. ענין טלית שכולה תכלת שחייבת בתכלת, ענין הכליון והביטול (תכלת) צריך שיומשך ולחדור גם בכל כנף ובכל פינה (ציצית). לכאורה מנין הכח להדמות לאבותינו בזמן שהפסוק עצמו מדגיש את החילוק ביננו. אלא שע"י תפילה פועל המשכה חדשה מלמעלה מהמקור. ומסיים הכתוב "אל יעזבנו ואל יטשנו", בזה הוא שולל ב' אופני טעות בדרכי עבודה, א. "אל יעזבנו", שלא יטעה ללכת בדרכי הפלא מאתו, שטעות זו היא מפני שנקודת האמת נעזבה ממנו. ב. "אל יטשנו", שלא יפול רוחו עליו ויתרחק מדגיש העבודה עי"ז, כפירוש התרגום "ולא ירחיקננא". "וכל זה נמשך ומתגלה אלינו, בדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שזהו גם הטעם לגילוי פנימיות התורה ע"י תורת החסידות בדורות האחרונים דוקא, שהרי בדורות שהיו לפנים היתה תורת החסידות בהעלם, ותחילת התגלותה הי' ע"י הבעש"ט, ואח"כ ע"י רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד, בהבנה והשגה דוקא, וע"י רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר שעל ידו נתגלתה תורת החסידות גם בע' לשון, כדי שגם אלה שאינם מבינים לשון הקודש, בהיותם במעמדם ומצבם עוד לפני שמתעלים לדרגא נעלית יותר, יוכלו ללמוד תורת החסידות, רזין ורזין דרזין שבתורה. והיינו, דאף שאכשור דרא בתמי', מ"מ, להיותו דור האחרון לגלות, ודור הראשון שיזכה בקרוב לאתחלתא דגאולה ותיכף לאח"ז לגאולה השלימה, בודאי צריכה להתקיים בו ההבטחה דיהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו .. לשון בקשה וגם לשון הבטחה".

משמעות הכתוב, שלאחר הקץ לא יהיה שייך כלל חושך הגלות כי יתגלה אור בלתי מוגבל. כדי לקרב גילוי אור זה ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה הוא ע"י לימוד בתורה בענין האור. כמו כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע שדרש בת"ב (עדר"ת) בענין האור. אור הוא אין וביטול, כי אור מעין המאור, ויש ג' מדרגות בביטול זה: א. מצד-עצמו, מגלה רק מציאות המאור ולא מהותו ומתלבש בכלים, בינה. ב. מצד הרגשת מקורו למעלה מהתלבשות אבל בגדר התלבשות, חכמה. ג. מצד טבע העליה ורצוא למעלה מגדר התלבשות. כתר. ובעבודה הוא: א. ביטול דהשגה מיוסד על אמונה, נמשך במציאותו. ב. ביטול דאמונה, למעלה ממציאותו אבל נרגש. ג. ביטול דמס"נ, למעלה ממציאותו לגמרי. מדרגות א-ב הרצוא הוא לא להיות חוץ ממקורו, כי העולמות תופסים מקום לגביו, אור זה אינו מבטל לגמרי את החושך. אבל מדרגה הג' הרצוא הוא להיות כלול במקורו, מבטל את החשך לגמרי. 'קץ בראש', האור שאינו בגדר יהי' שייך לעולמות ועי"ז 'קץ בסוף', ביטול החושך ע"י הגאולה גם בגדרי העולם שיהיה כלי גם לאור זה ותושלם הכוונה דדירה בתחתונים שהתחתון מצד הגדרים שלו יהיה דירה לו ית', לעצמותו.

"דובר במאמרי ש"פ נצבים וחודש תשרי, בפירוש הכתוב "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' עד שואב מימיך", שבעבודת ה' צ"ל ב' ענינים: (א) "נצבים כולכם" – העבודה שמצד העצם, והיינו, שאע"פ שישנם כחות פרטיים, מראשיכם עד שואב מימיך, מ"מ, הרי זה כפי שהם מצד העצם. וזוהי העבודה דחודש תשרי. (ב) "ראשיכם גו'" – העבודה שמצד כחות פרטיים, שזוהי העבודה בכל השנה, לאחרי תשרי, כאשר "ויעקב הלך לדרכו". אלא שאעפ"כ, פועלת גם אז העבודה שמצד העצם שבחודש תשרי, שגם בעבודות הפרטיות יש התכללות". עכ"ל.