יהי ה"א עמנו – תשכ"ד (א)

"יהי ה' אלקינו עמנו" לשון בקשה והבטחה, לכאורה הם שני ענינים שונים. ביראת ה' בד"כ העיקר הוא עבודת האדם, ומלמעלה רק מסייעים לו. כי היראה היא ביטול בתכלית ואם תבוא מלמעלה היא כדבר נוסף עליו ואינה ביטול בתכלית. לכן תוכן דברי בעל הגאולה היה בענין המס"נ, ביטול בתכלית, שעיקרה היא עבודת האדם. הלשון "עם אבותינו" מראה על דמיון בין שני דברים, כשם שעבודתם בשלימות היתה בכח עצמם, אעפ"כ היו בתכלית הביטול לה' ולא מפני רצונם לעבוד.

ומה שאמר בשיחה: ״מיר זיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו״ אף שגם היה אצלו אז ענין המס"נ, כי בביטול יש כו״כ דרגות, לכן שייך שיאמר על עצמו (מצד ענוה) שחסר לו במס״נ. ולכן גם מבאר שהלשון יהי הוי' גו' הוא גם בקשה וגם הבטחה, כי כשעבודת הצדיק הוא באופן שגם העבודה שלו בכח עצמו (שהיא לכאורה ״מציאות״) היא בתכלית הביטול, אזי גם בהתפלה (בקשה) שלו יש גם ענין ההבטחה.

ומעין זה (מציאות בביטול) המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע״י שהשריש בהם מס״נ גם על ענינים שע״פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם ושגם המס״נ על ענינים אלו תהי׳ באופן שאין שייך כלל באופן אחר. ולכן זה שבהבקשה דבעל הגאולה כלול גם ענין ההבטחה הוא גם מצד המקבלים. ותקויים ההבטחה "יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", ולכל בני ישראל יהי׳ אור ברוחניות ובגשמיות.