מאמרי שנת תשי"ז

שאלה: איך שייך שיהי' עבודה שלא באמת, ובפרט בעבודה שבלב, שאומר "וטהר לבנו", עבודה שבלב בודאי אינו שייך שתהי' שלא באמת, דאם אינה באמת, הרי אין זו עבודה כלל. בשלמא בעבודה דמעשה, שייך שתהי' ג"כ שלא באמת, שהרי מ"מ ישנו גוף העשי' והפועל עכ"פ, שגם עי"ז נמשכים ענינים של המשכות. אמנם בעבודת הלב, הרי אם אינה באמת, אין זו עבודה כלל. וא"כ אינו מובן מהו תוכן הבקשה "וטהר לבנו לעבדך באמת", דמשמע מזה שאפשר שתהי' עבודה שבלב שאינה באמת, ועל זה היא הבקשה שתהי' עבודה באמת. תשובה: תוכן הבקשה "וטהר לבנו לעבדך באמת", דלהיות שהעבודה שמצד שכל ומדות שייך בה שינויים, לכן מבקשים שיהי' בזה התוקף דבחינת טהורה היא, שזהו וטהר לבנו, היינו שיהי' המשכת התוקף מבחינת 'טהורה היא' בעבודה שמצד שכל ומדות, שאז תהי' עבודתו באמת, ד"שפת אמת תכון לעד". בקטע זה בכה הרבה: מ"ש ביוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו, דיוסף הוא צדיק עליון והוא ממשיך רחמים על הנשמה שירדה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שזוהי ירידה גדולה ביותר, וזהו ענינם של נשיאי הדור, ובדורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבאמצעותם נמשך רחמים מיוסף שהוא צדיק עליון על הנשמה שירדה למטה. ורחמים אלו הו"ע הרחמים דהשתלשלות, שענינם הוא הרחמנות על מי שחסר, ועז"נ "נכמרו רחמיו", דנכמרו הוא מלשון חמימות, כמו מיכמר בישרא, שזהו מפני שמרגיש את החסרון והרחמנות על הנשמה שירדה למטה בגוף ונה"ב.

נשמות שהם בבחי' יש, 'אתה בראת', נר"נ מלובשים בגוף, צריכים לתורה כדי להיות ממוצע בין אוא"ס לעולמות ולהתקשר באלקות. אבל נשמות דבחי' אין, טהורה היא, חי' יחידה, מחברים אוא"ס בתורה גם כפי שהיא באצילות. כי תורה היא חכמה, ונש"י מושרשים בפנימיות וחיצוניות א"ק, טהירו עילאה וטה"ת, עצמות תענוג הפשוט. נקראו "מורשה" מאורסה, "קהילות יעקב", לא רק ישראל, לי ראש, אותיות אשר ותענוג, אלא גם לנשמות למטה, בחי' יעקב, יו"ד עקב, מתגלה מעלתם העצמית ע"י תורה.

בבנ"י ישנה השגחה נעלית יותר (אַ טיפערע השגחה) שאינה ע"י כלים או לבושים, אלא מבחי' כח הראי' עצמו. ע"י "בקשו פני", העבודה מצד הנפש עצמה, ולא מצד ההכנה דהבנה והשגה, כי התבוננות היא רק להסיר הדברים המעלימים ומסתירים, אז נתגלה בנפשו האהבה שמצד עצם הנשמה למעלה מטו"ד, כמו שהעצם קשור עם העצם. וכמו"כ גם בהשגחה מלמעלה למטה היא מצד העצם, והממוצעים הם רק להסיר את ההעלמות והסתרים, אז ההשגחה היא מצד העצם ממש, מה שהעצם (דאלקות) מתקשר בעצם (דנשמות). ונשלמת הכוונה דדירה בתחתונים. "יצרנהו כאישון עינו" שחור שבעין, יתרון האור מן החושך, באים לעצם, מלוכה על עם דוקא, משל בן המלך השב ממרחקים ומעורר תענוג עצמי הפשוט, מזה נעשה השמחה דשמע"צ ושמח"ת.

ג' ענינים בתשובה. "אשריכם ישראל", תענוג העצמות; "לפני מי אתם מטהרים", עבודה מלמטה למעלה; "ומי מטהר אתכם", מלמעלה למטה. טהרת מקווה, שינוי והתחדשות. מארז"ל: "כל העונה איש"ר בכל כחו", הגדלת מלכות (ועתה יגדל נא כח גו') עד לא"ס לפני הצמצום. "קורעין לו גזר דינו", שעושה מציאות ספירות מלמעלה מהשתל' וממשיך שיהיו כולם בקו הימין, כ"ח עיתים לטובה, כ"ח אותיות "אמן יהא שמי' רבה מברך וכו'". "כל המאריך באחד", שכל ענין הגלוי, אותיות שמו, הם אחד, "מאריכין לו ימיו ושנותיו", נמשך בכל מדרגות שבאדם. דיבור; מחשבה; חיצוניות ופנימיות השכל; רצון; תענוג; עד לעצם הנפש. עליית הנפש בכל דרגות אלו למעלה עד לשרשה בעצמות. החל מדרגת "לפני מי אתם מטהרים"; עד "ומי מטהר אתכם"; ולעצם התענוג הפשוט, "אשריכם ישראל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל", בתשובה שעיקרה אינו על עון לבד, אלא "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", הקב"ה מטהר את ישראל, שנעשים בחי' טהורה היא, שהנשמה מתעלית לבחי' סתים דקוב"ה, אז מען נעמט עצמות אליין און מען בויט אים אויף א דירה בתחתונים. (תופסים בעצמות ממש ובונים לו דירה בתחתונים).

קטע מסוף המאמר: "מים רבים" הם ההתבוננות וההשגה וההבנה, לא יוכלו לכבות את האהבה ולרוות את הצמאון דנש"י לאלקות, "ונהרות" שהם הגילוים דג"ע, "לא ישטפוה". וגם כאשר ישראל הם בשפל המצב ד"אחות לנו קטנה", שזכיותיהם מועטים ואומות העולם באים בטענה אשר גם ישראל חוטאים, מ"מ הנה גם אז ע"י עבודתם במצות מעשיות ובעשי' בכוונה פשוטה לשם שמים הם מגיעים בבחי' מרחב העצמי שזהו למעלה מכל הגילויים .. גם "מים רבים" שהם אומות העולם ונהרות שהם מלכי אומות העולם ושריהם לא ישטפוה לאהבת הקב"ה לבני ישראל, כפירוש התרגום והמדרש, דאף שהם חוטאים מ"מ אין מתרעמים עליהם, והטעם הוא לפי ש"בך בחר הוי'" הבחירה בעצם בנש"י, כי הם מושרשים בעצמות ממש שלמעלה גם משרש התומ"צ. וכמו התינוקת שאין עושה רצון אבותי' שאין מתרעמים עלי', שהוא לפי שהתינוקת עצמותה מושרשת בעצמות האב ואם, במקום אשר כל שאר הענינים דאב ואם פארנעמען דארט קיין ארט ניט, וכמו"כ הוא גם בנשמות ישראל שהם מושרשים בהעצמות ממש כביכול, ולכן אין מתרעמים עליהם, ואפילו האומרים נהי' כגוים כמשפחות הארצות הנה כה אמר אד' אלקים היו לא תהי', אם לא ביד חזקה וזרוע נטוי' גו' אמלוך עליכם והבאתי אתכם במסורת הברית וידעתם כי אני הוי'. ויתן להם איש, זה הקב"ה מבחי' מרחב העצמי "את כל הון ביתו", "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", וגם יתן להם כל הביזה והשלל דמלחמת גוג, כי דידן נצח במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

אור וגילוי הוא דבר נוסף על העצם שאינו בגדר גילוי, נוסף גם על האור הכלול בהעצם, שהוא כמו העצם; ע"ד כחות הכלולים בנפש, אינם בגדר גילוי והמשכה כלל. וכן כל המשפיע הוא למעלה לגמרי מגדר שכל המקבל, והשכל הנשפע הוא דבר נוסף על שכל המשפיע. וכן בגילוי השכל לעצמו –השכל הוא דבר נוסף לגבי מקורו. נתגלה ע"י העכבת העצם, ענין הצמצום. ואף שעצם בלתי מתגלה, מ"מ הרצון העצמי הוא שיהי' גילוי, וההעכבה על גילוי זה היא כעין העכבה על העצם. וכן גילוי כחות הנפש הוא ע"י העלם הכלים דוקא. גילוי השכל ע"י העלם כלי המוח. וע"י העבודה בבירור ההעלם וההסתר ממשיכים את כל המדריגות עד להעצם ממש, כי בההעלם נמצאים כל המדריגות. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, צדיקים עבודתם בבחי' גילוי נמשך רק אור, משא"כ לישרי לב שעבודתם בבירור ההעלם, נמשך ענין השמחה למעלה מאור. אמירת יעקב קטנתי שעבודתו היתה בבירור ההעלם, משא"כ אברהם ויצחק היתה בגילוי אור. עי"ז המשיך "מכל החסדים" חיצוניות הקו, "ומכל האמת" פנימיות הקו, שהמשכתו מתפארת הנעלם, "כי במקלי" מקל יו"ד, ראשית הגילוי הקו, עברתי את הירדן, אור לפני הצמצום, ולכן ועתה הייתי לשני מחנות" –שהגיע בת"ת הנעלם, הכולל ב' הקוים דחסד וגבורה.

ע"י הנס מנכין לו מזכיותיו כי נס הוא המשכת סוכ"ע בממכ"ע, שהרי הטבע אינו בטל לגמרי, שהו"ע שכר מצוה, עפ"ז מובן שישנו עילוי בנס המלובש בטבע, שבו הפעולה בטבע היא בתוקף יותר. וכן בעבודה (זכיות) יש מעלה בעבודה הנעשית במצב של העלם והסתר, שבה דוקא ישנו העצם ממש. זהו תיווך ב' הפירושים בקטנתי, נתמעטו זכיותי; ביטול ושפלות: ע"י הביטול והשפלות בא לתנועה של תשובה, ועי"ז מגיע לבחי' העצם. ומסיים ה"בכן" בנוגע לעבודה, שלא צריך לחפש ענינים נעלים דוקא, אלא אפילו ענינים תחתונים, ענינים שיש בהם העלמות והסתרים (ואדרבה, ענינים אלו הם נעלים יותר), צריכים לבררם. ועיקר העבודה עתה היא לא בהמשכת אורות וגילויים, אלא בעבודת הבירורים, ובאופן שכל דבר הבא לידו צריכים לעשותו מיד, ללא חשבונות, שהרי אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים ולכן צריך להיות חטוף ואכול חטוף ושתי.

קרבן תודה, הודאה על נס שלמעלה מהטבע, ההודאה שלמעלה מהבנה והשגה. עבודה זו נמשכת מצד "דעת עליון" למעלה, כי אין בכח האדם להשיגו, שייכותו להענין ד"דעת עליון" היא באופן של הודאה. דעת עליון (שם הוי') מיש לאין (המציאות דלמעלה היא יש האמיתי, והבריאה היא כאין לגבי'), "דעת תחתון" (שם אלקים) מאין ליש (ההתהוות אינה בדרך עילה ועלול, שהוא יש מיש, אלא מענין שאינו בגדר מציאות). ב' דעות אלו הן אמת ("א-ל דעות הוי'"). תכלית הכוונה לפעול גם ביש (שנברא משם אלקים, דעת תחתון) הביטול דשם הוי' (דעת עליון). זהו כללות ענין הנסים שלמעלה מהטבע, שמהם נמשכת העבודה באופן של הודאה, ובעבודת הקרבנות – קרבן תודה. לעתיד לבוא יתבטלו כל קרבנות היחיד, מלבד קרבן תודה, שעיקרו יהי' דוקא לעתיד לבוא – כי אז יהיו כל הענינים בגילוי. וזהו "הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה: הכרעת ההלכה היא מצד שם הוי' שלמעלה מהשתל' (לכן הלכות אינם בטלים לע"ל), והכלי לזה הו"ע הביטול ("נוחין ועלובין"), עבודת ההודאה. ועי"ז נעשה "הריעו" לשון שבירת הישות והמציאות דהעולם, ועי"ז "הריעו" לשון שירה ותרועה.

ישיבה ועמידה ברוחניות. ק"ש ושמו"ע. ביטול היש וביטול במציאות. עבודה דישיבה גורם השפעה בישיבה והתחלקות "יושב ועוסק בתורה, יושב ודן, יושב וזן". עבודת עמידה פועל המשכת אור למעלה מסדהש"ת. מאיר בכל מקום בלי התחלקות. עמדת להם בעת צרתם, מבטל קטרוגים, רבת את ריבם.

בתרגום מפרש: "חברים מקשיבים", תלמידים הנשמעים לקול ראש הישיבה, "ברח דודי", הבריחה מגלות לגאולה, "דמה לך לצבי וגו'" הישן בעין אחת פתוחה, בזמן הגלות משגיח הקב"ה על בנ"י עד בואם "על הרי בשמים", לביהמ"ק לעבודת קטורת. בגמ' מפרש: חברים, הם ת"ח המקשיבים זה-לזה, וכאשר אינם מקשיבים אזי "ברח דודי", ע"י עסק התורה באחדות ממשיכים אור הסוכ"ע. כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע פירש: "גנים", גילויים דג"ע התחתון וג"ע העליון, אור הממלא שבא בהתחלקות. חברים הם המלאכים, "ברח דודי", לגילוי דלעתיד, אור הסובב שלמעלה מהתחלקות. בעבודה: חיבור שמות הוי' דלעילא ודלתתא ע"י אלקינו שביניהם. ד' אותיות הוי' בנפש: יו"ד הנחת עצמותו; ה"א התבוננות במעמדו ומצבו; וא"ו תורה; ה"א מצות. הגילויים דלעתיד ע"ד מעלת המצוות שהם רצון ותענוג פשוט, משא"כ תורה הוא רצון המורכב בחכמה. ע"י המצוות נעשה עילוי בתורה שלמד לפני קיום המצוה. "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", ע"י קיום מצוות לא מצד הטעם אלא רק באמונה פשוטה מגיעים לטוב טעם שבתורה. "על הרי בשמים". [ראה לעיל תשי"ג ].

בתוך הענן ע"ד בתוך הים, שנכנס לענן בתוך שביל. משה, הוא השביעי. ערבות, רקיע הז'. ואמת, תיקון הז' מי"ג תיקונים. אין אמת אלא תורה. מעלת משה על האבות דשמי הוי' לא נודעתי להם במדת אמיתית שלי. לכן ניתנה תורה ע"י משה, המשכת העצם וחיבור גשמי' עם הרוחניות. משא"כ האבות ריחות היו, עבודה בכח עצמם. המשכת העצמות ע"י ישראל, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ע"י אתכפיא ואתהפכא בכל המצוות, עשה ול"ת, ונעשים היכל לשם הוי' ומשלימים הכוונה דירה בתחתונים. גם ממשיכים עצמות בשם הוי', שאו ידיכם קדש (למעלה מקדוש) וברכו את הוי (סובב) כי שייך בו הסתר מצד חטאים. משא"כ בעצמות (קדש) לא שייך בו העלם ואדרבא, מחבר יחודא עילאה ויחו"ת, שאו ידיכם דימין ושמאל. מארז"ל, יבוא זה (משה) ויקבל זאת (תורה) מזה (הקב"ה) משה נתנבא בזה, אצילות שבבריאה, מקבל התורה, גילוי אצילות עצמו, מזה א-לי (עצמות) ואנוהו, כ"ז עכשיו. לעת"ל ב"פ זה לאחר בירור המן הרע הזה, פגע בך מנוול זה נדחה בכח התורה דעכשיו בהעלם ולעתיד יתגלה. בשביל גילוי זה נכנס משה (בדרך העלאה) בתוך ענן ולבוש לקבל התורה להמשיך עצמות למטה ועשה לו שביל להמשיך למטה כמו בקרי"ס, ויבואו בנ"י בתוך הים - העלאה, והמים להם חומה ושביל להמשיך לעלמא דאתגליא.

ע"י "כי תשא את ראש וגו'", נמשך אמונה בפנימיות ונתתקן החיסרון המרומז בתיבת "לפקודיהם" לשון חיסרון, בירור וזיכוך כל הפסולת, גם דקות דדקות. מתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים, כמו כור ומצרף מנקה סיגים הכי דקים, כך עבודת התפילה "מצרף לכסף גו' איש לפי מהללו". כאו״א נתבע רק נתינת עשר כחותיו, כולם שוים במחצה"ש, ואיני מבקש אלא לפי כחן. ונקרא "מחצית" כי ע״י נתינתו למטה מקבלים מלמעלה את המחצית העליונה, ונעשה שקל שלם. יסוד העבודה - שמחה. א' ע״פ טעם ודעת, שרוצה בקירוב ודביקות לאלקות ועוסק בתומ"צ בשמחה מצד יוקר וחשיבות דשכר מצוה מצוה. זה שייך לכאו"א ואם חסר בשמחה חסר העיקר. ב' למעלה מטעם ודעת, מצד עצם הנפש, בלי מבוקש רק "מתחסד עם קונו ליחדא קוב״ה ושכינתי׳ בתחתונים". "שויתי" לשון השתוות שהכל בשוה, כי "הוי׳ לנגדי תמיד". שייך רק לצדיקים. כשעובד ע״פ טעם ודעת נותנים לו מלמעלה את המחצית השני׳, עבודת הצדיקים. מלמטה - יש חילוקים בין עני לעשיר, אבל מלמעלה - אין חילוק בין עני לעשיר, כי למעלה מטעם ודעת הוא עשירות בלבד.

משה מתקשר (פאַרבינדן זיך) עם המטה להמשיך האמונה בפנימיות ועי״ז "לפקודיהם" שיחסרו (אַז עס וועלן פעלן) כל העניינים הבלתי רצויים, גם דקות שבדקות. מחצה"ש לקרבנות, העלאה לצורך המשכה. כף מאזניים. ב׳ פירושים הפכיים בתשא, פי' המדרש, ע"ד כי תשה ברעך, הקב״ה תובע שבנ״י ישלמו לו החוב בהעדר תומ"צ, ואף אני אשלם להם מה שאני חייב להם, שהוא מדרי' פחותה. פי' תו״א, המשכת האמונה, שהוא מדרי' נעלית, ושניהם נעשים ע״י מחצה"ש ומשה רע"מ דוקא. ויובן ע"פ תורת הרב המגיד עשה לך שתי חצוצרות, חצאי צורות, ביטול דאדם א' דם, חצי צורה בלבד, ויתחבר לאדם העליון, תמתי תאומתי, שניהם שוין עד שמתמימים ומשלימים זה לזה. כך עלה ברצונו שיתחבר עם נש"י, חפצי בה, ארץ חפץ, שזורעים בהם תומ"צ. דוגמת גרעין שאין בו טעם וריח ומ"מ נצמח מזה אילן נושא פירות בטעם ריח ומראה, כמו״כ מצוות, נתלבשו בדברים גשמיים, וע״י קיומן נעשה גילוי אור רב, מאי פירי מצוות, אלא שהזריעה צ״ל בארץ דוקא, כאשר אינו-ישראל יקיים מצות לא יפעל מאומה, ישראל נק' ארץ מצד הביטול שבהן, ונפשי כעפר לכל תהי׳ הנה פתח לבי בתורתך ובמצוותיך גו'. כי שרשן הוא מארץ העליונה ולכן גם למטה הם בביטול דארץ. רצון אותיות צינור. האריז״ל כשהי׳ רוצה להשפיע לתלמידיו הי׳ יורד דרך כו"כ צמצומים, למעלה חצי צורה, כי אין לו כביכול שלימות לעצמו (בלי ישראל), שם הוי׳ שחסר בו אות ה׳ אחרונה (כנס"י) שהם מתמימים, ע"ד חתן וכלה שנעשים דבר א' עד שמולידים בדומה לו, ע"י המשכת העצמות. והוא מצד כריתת ברית למעלה מהשכל מטו"ד ועולים לארץ העליונה, קומי לך רעיתי גו'. בגלות חסר בהביטול, הברית הוא בלעו"ז, בארץ אויביהם, אז וזכרתי להם ברית ראשונים דמשה, י"ג מדה"ר, הנה אנכי כורת ברית גו'. ונפלינו גו', ענין התשובה שלמעלה מתומ"צ שנוגע לבעל הרצון. כפירוש המדרש,כי תשא, שישלמו את החוב דתומ"צ. ע"י פי' תשא, הכר"ב של משה, נש"י בעבודתם משלימים ומתמימים כביכול את הקב"ה.

"ובהגיע תור אסתר", עליית הנשמה מהגלות – "לבוא אל המלך", אל הקב"ה – "לא בקשה דבר", שלא בכח עצמה, בתכלית הביטול – "ותשא חן וחסד לפניו", נמשך לה עזר וסיוע יותר. אחשורוש, קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא, אחש-שתיקה, ורוש-מרירות, דווקא משם סומך ה' לכל הנופלים בכח עליון. בגלות "שושן עמק איומה" העביר המלכות מושתי (אחשורוש דלעו"ז) לאסתר שלא ביקשה דבר. אבל מצד היניקה מעיגולים גדל את המן שניסה לגזור על בנ"י בכח הגורל שלמעלה מהרצון דתומ"צ. ובזה היה תוקף הנס דמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר ופעלו "ונהפוך הוא" מהגורל גופא ע"י עבודה דמס"נ למעלה מסדה"ש. ויש להמשיך את הימים האלה לכל הזמנים, נזכרים ונעשים, עד דלא ידע בשמחה שלמעלה מהגבלה אלא שגם אז יאמר ארור המן וברוך מרדכי. "חייב איניש" גם הנקרא בשם איניש ע"ש עקוב הלב מכל ואנוש הוא.

בירור ועליה לניצוץ קדושה דהמן ע"י אמירת ברוך המן באופן דעד דלא ידע דוקא. כי בעבודה בטעם ודעת הרע לא נהפך לטוב וצריך זהירות שלא להתגרות בו, משא"כ למעלה מטו"ד, לא ידע, הוא ע"ד צדיק גמור שמותר לו להתגרות ברשע ובכוחו להמשיך אור בניצוץ הקדושה השורה בתוך הקלי' ולא יומשך מאומה לקלי' עצמה. אמרו ישראל למשה: זכור את יום השבת לקדשו, למעלה מהעולם אין עמלק תופס מקום ולא יתקיים מצות מחיית עמלק. והשיב להם זה כוס וזה כוס, שתענוג המורכב יש לו אחיזה בכלי. ויש להמשיך תענוג שאינו מורכב ע"י העבודה למעלה מטו"ד ועי"ז אמחה זכר עמלק ע"י הקב"ה. גם כשעמלק הוא בכל התוקף, הנה מצד התגברות ותוקף דעמלק דוקא הקב"ה בעצמו מבטלו. ע"ד הגבהת אסתר להמן להשוותו אל המלך בעשיית המשתה לשניהם, עי"ז היתה עיקר מפלת המן, כי הגבהה כזו לא הי' המלך יכול לסבול כו'. אם תגבי' כנשר גו' משם אורידך נאום ה'. שעשתה אותו כחבר למלך, לא יכול המלך לסבול עוד (דאָס קען מען שוין ניט פאַרטראָגן), ואמר הגם לכבוש את המלכה עמי בבית ופני המן חפו, שנבדל הרע מן הטוב כי הפרידן מאחדותו כו', שהוציא ממנו את כל הפנימיות (הטוב), וממילא בטלה מציאות הרע לגמרי. ענינו בעבודה, גם כשחסר תוקף ברוחניות לפעול מחיית עמלק, העצה לעורר את מחיית עמלק (בתקפו) ע"י הקב"ה מצד גודל ההתגברות והתוקף דעמלק גופא. כאשר עניני עולם מתחילים להשתוות עם עניני קדושה אזי לא מתחשבים עוד במעמד ומצב דבנ"י, ונעשה מיד מחה אמחה ע"י הקב"ה, בביאת משיח צדקנו, בגילוי ממש, גילוי המשיח במילואו למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן אמן.

מזכירים יצי"מ (יחודא עילאה) בלילות, בזמן הגלות, (יחודא תתאה). השמחה בתומ"צ מהתבוננות שכל תענוג ושמחה בעוה"ז הוא מאור הממכ"ע, משא"כ תומ"צ ממשיך עצמות. המשכת השמחה מהמוח ללב הוא יצי"מ, היציאה ממיצר הגרון, לכן אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ, ולא נאמר שבראתי שמים וארץ שהם הארה בלבד. בריאת העולם (העלם והסתר) בכ"ה באלול ובחר ה' בעולמו א' בתשרי, הארת עצם אלק' בעולם יחו"ע, לכן בטלה אז עבודה מאבותינו, אתחלתא דגאולה. אמיתית יחו"ע הוא בניסן, קבע להם חודש של גאולה. גילוי מלמעלה למטה. ר"א ס"ל בתשרי, שהגאולה תלוי בתשובה. ור"י ס"ל בניסן, מלמעלה למטה, וגם אז יומשך בפנימיות הנבראים היינו ב' המעלות דניסן ותשרי.

באמירת "החודש הזה לכם" ניתן כח לישראל לפעול חידוש בבריאה לעשות דירה בתחתונים ע"י תומ"צ, העלאה וביטול היש לאין ע"י אהרן, שושבינא דמטרוניתא. והמשכת העצמות ע"י משה, שושבינא דמלכא. קידוש החודש ע"י ראיית העדים, למעלה מטו"ד, המשכה. וע"י חשבון בטו"ד. העלאה.

כאן בציבור כאן ביחיד, עבודה בי' כחות הנפש ועבודה דיחידה שבנפש. ציבור ממשיכים בכל יום אותה הבחינה שנמשך ביחיד בעשי"ת. המשכת יחידה בעשר כוחות הנפש. עבודת התשובה מגיע למעלה מהזמן לתקן העבר, וצ"ל גם קבלה להבא. כך בנפש נמשך יחידה שלמעלה מהזמן והכוונה שתאיר גם בנרנ"ח ע"י תפילה בציבור. "ברבים היו עמדי", צירוף הרבים והיחיד. עי"ז הפדיה היא בשלום כי מבחי' יחיד אין כלל מציאות של מנגד.

"חצי הלילה" חיבור ב' קוין, חסד-חצי הלילה השני. גבורה-חצי הלילה הראשון. "נגוף למצרים ורפוא לישראל" ע"י גילוי אור נעלה ביותר בעילוי אחר עילוי (העכער און העכער און נאך העכער). כדי שתהי' ההמשכה למטה הוצרך להיות הגילוי ע"י ספירת המלכות "ופסח הוי' על הפתח" וכן ע"י כל הספירות שלפנ"ז, "על שתי המזוזות ועל המשקוף". לא בדרך התלבשות אלא בדרך מעבר בלבד ("ופסח", "ועברתי") חיבור ב' הקוים למטה ע"י ג' מצות (חסד) וד' כוסות (גבורה) בהם נמשך האור בדרך התלבשות, להיות העבודה דתומ"צ היא רצונו ית'. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", גילוי העצמות ממש שלמעלה מקוין לגמרי, למעלה מהגילוי שביצי"מ, וגם אור זה יומשך למטה באופן פנימי.

משיח, פנימיות עתיק כמו שהוא במקומו, משה, פנימיות עתיק בפנימיות אבא. קרי"ס, בקיעת מלכות דאצילות, הכנה למ"ת דגליא דתורה, ע"י חיבור ים ויבשה, אצילות ובי"ע בסדהש"ת הם מופסקים וע"י הבקיעה לי"ב גזרים מחבר אצילות בבי"ע בי"ב גבולי אלכסון המחבר י"ב בקר דבי"ע, שהם ד' מחנות שכינה שכל אחד כלול מג' להעלותם באצילות; בקיעת הנהר (בינה) דלעתיד, הכנה לגילוי פנימיות התורה, חיבור אצילות ולמעלה מאצילות לז' נחלים, לגילוי התענוג; בקיעת הירדן לאחר קרי"ס, קרע אחד בלבד לעבור מעבר לעבר. משיח ילמד בדרך ראיה בבת אחת כי ענינו יחידה, לכן כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה, ענין ההודאה שלמעלה מטו"ד, לכן ילמד לאלפי אלפים, ויגלה היחידה שבכל אחד מישראל, לכן הפסוק הולך גם על כל ישראל. לכן מהעבודה דישכיל שהוא בירור עה"ד טו"ר, מתחיל סדר העלי' עד לבחי' מאד שהוא למעלה מאצילות, דהיינו פנימיות עתיק שיתגלה לעתיד ע"י משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

קרי"ס בקע הפרסא שבין ז"א למלכות, בקיעת הנהר לע"ל יבקע הפרסא בין מוחין למדות ובין מוחין ללמעלה מהמוחין, התגלות פנימיות בינה ע"י בקיעת קרומא דחפיא על מוחא ומאיר בפנימיות המדות. קוב"ה בגלותא "א-ל אנכי ולא איש", סילוק והעלם למעלה. הגאולה ע"י "ויקחו להם איש" ומלחמה נגד מדת הדין "הוי' איש מלחמה" ע"י כח המס"נ "שה לבית אבות" ונמשך לתומ"צ "שה לבית". בזמן הגאולה "הוא לי לאב ואני לו לבן" ובזמן הגלות "הוא לי לרועה ואני לו לצאן" עכ"ז מצד המס"נ הדבקות למעלה יותר. גאולת מצרים ולע"ל בחודש ניסן, בקיעת הפרסא ע"י גילוי מלמעלה מהשתלשלות, אלא שלע"ל הגילוי דנפלאות גם לגבי מדרגת "לעושה נפלאות גדולות לבדו" ע"י עבודה דמס"נ דעתה. שגם הניסים שאינם יכולים להתגלות עתה יבוא לידי גילוי.

דגלי המלאכים, ד' חיות המרכבה, התכללות ע"י ביטול ועלייה לשרשם בתוהו שלמעלה מתיקון, ועי"ז נושאים את הכסא. ענין דגלי השבטים בד' מחנות, מרכבה דבריאה, ממשיכים משרשם בז"א דאצילות ומעלים מלכות לשרשו. משם נתינת כח לעבודת האדם בתיקון המדות, ביטול במציאות ועליה לשרשן. נתאוו ישראל לדגלים כדי לעלות בי"ע לאצילות. ג' פירושים בשחר: לשון שחרות וחושך; לשון בקשה וצמאון; לשון עלות השחר. "מי זאת הנשקפה כמו שחר", החושך גורם לצמאון לשחר הגאולה. מי זאת, חיבור דהעלם וגילוי; יפה כלבנה, קיום תומ"צ גם כשיש שינויים מקטנות לגדלות; וברה כחמה, לימוד התורה שאינה בעלת שינויים; איומה כנדגלות, ענין הדגלים למעלה ובישראל שלכן הכל יראין מהם. "איש על דגלו": איש (ולא אדם) תיקון המידות; לבית אבותם (לא אמותם) המשכת מוחין דאבא; מנגד סביב לאוה"מ יחנו, הפעולה במנגד גורם להמשכה מלמעלה.

בשבועות נמשך כתר לז"א ע"י בינה, "בעטרה שעטרה לו אמו", בכח המס"נ, "צאינה". משל למלך שהיתה לו בת יחידה (מלכות), לא זז מחבבה עד שקראה ביתי (כלי שמקבל מז"א) אחותי (ז"א ומלכות שווים בקבלתן מהמוחין) ואמי (שמשפעת בינה לז"א) שם מתגלים עצם המוחין. בחי' "מי שממית עצמו עליה".

ביטול וקב"ע "שמוע תשמעו בקולי", הם הכנה ל"והייתם לי סגולה", אגודה. ע"י ביטול ממשיך אור הכתר (שכנגד נעשה) ונכלל הפכים דחסד וגבורה, "ושמרתם את בריתי", יחוד קוב"ה ושכינתי', הכנה ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", ע"י קיום מצוות, לאחר מ"ת מגיעים למעלה משרש הנבראים, ביטול במציאות דאהרן ממשיך כתר שכנגד נשמע, עצם האור. "והייתם לי", בד"ת ולא בדברים אחרים אפילו המותרים, הכנה לגוי קדוש, קדש עצמך במותר לך, מצד עצם הנפש, יחוד י"ה עד לעצמות, כתר הג' שנטל לעצמו. במ"ת ניתן מצוות פריעה להסיר גם עניני היתר, משא"כ באברהם. תשי’’ח

האבות המשיכו גילוי אלקות בעולם שנברא ע"י צמצום והעלם דחיצוניות המלכות. העלם דעלמא דאתכסיא מעלמא דאתגליא. ומבאר באריכות (אות ב-ו) פרטי מדרגתם ע"פ ג' משלים: א. אותיות מח' (בריאה) ודיבור (יצירה ועשי') ב. אור השמש (אצי' ובי"ע). ג. סגי נהור (באצי' גופא, ג"ע וז"ת). והם המשיכו גילוי אלקות. בעבודה: תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, וכן חלישות הנפש ע"י חסרון העבודה גורם תוקף ברע, "ותראה היבשה", כמו איברים בהעדר השימוש בהם נחלשים. אדם הראשון - החל לחבר ע"י האור שהביט בו מסוף העולם ועד סופו. אבל היה זה רק אחור באחור "עס האט גיפעלט די פנימיות'דיגע איבערגיגעבנקייט" (היה חסר התמסרות פנימית). האבות - הם עיקר הגילוי, "וארא אל אברהם וגו' בא-ל שדי", אור למע' מהגבלה אבל שייך לעולמות, כי "שמי הוי' לא נודעתי להם". מתן תורה - אז נגלה אמיתת המשכת אלקות בעולם. "ויקח קרח" - רצה להפריד הגשמיות מהרוחניות ע"י העלם אורות פנימיים דמלכות. "אתפלג קרח" - רקיע המבדיל בין מים עליונים, תענוג רוחני, למים תחתונים, תענוג גשמי. "קרחה" - גם כשיש קצת חיות מצומצם ודביקות מועטת כבשערות עשה קרחה, שלא יהי' דביקות. התיקון לזה הוא "בן יצהר" - לימוד פנימיות התורה המקשר גשמיות עם רוחניות. יעקב אבינו חשש לייחוסו עם קרח, כי האבות לפני מ"ת המשיכו רק אל–שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, וניתן מקום ע"י השתלשלות לאתפליג קרח, ובקש רחמים להמשיך לאחר מתן תורה, משם אין מקום לקרח. אבל לדוכן נתייחס קרח ליעקב, כי ענינה שירה, ושירה היא על היין, "משמח אלקים", המשכת האור לאחר העלם, "יצא סוד" דבינה, גם בגשמיות, משם אלקים יומשך אור דהוי', "מחצתי (מחיצה והבדלה) ואני ארפא", שיורגש אלקות שלמעלה מעולמות, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".

מוסיף על המבואר בד"ה זה (תשי"ב) בענין התיקון לחטא רוצח מכה נפש על-ידי ערי מקלט, שכולל ב' ענינים, א. עיר, לימוד התורה, מקיף דא"ק, כתר הכולל את כל הכתרים, ב. מקלט, לימוד בבחי' קליטה. שהמקיף דתורה נרגש בפנימיות. החטא הוא חסרון בקו היראה, מלכות, התיקון הוא ע"י תורה קו האמצעי שלמעלה מב' הקוין דאהוי"ר, אך קודם לזה צ"ל הכנה "והקריתם לכם" לימוד התורה בביטול.

איתא במדרש "בני תורעמנין הן, אדם הראשון, אחר כל השבח שעשיתי עמו אמר האשה אשר נתת עימדי, ישראל טענו על המן נפשנו קצה בלחם הקלוקל בזמן שהיה לחם מן השמים, אף ציון כן היא, ותאמר ציון עזבני הוי' ואד' שכחני", משמע שיש בזה טובה, מלמעלה מאנט מען פארואס איז מען ניט תופס דעם פנימיות הענין (תובעים מלמעלה מדוע לא תופסים את פנימיות הענין) שעזיבה ושכחה זו לשעה קלה יש בה מעלה, כי באה לכלות את המלכות הרביעית גלות האחרון. ענין עזיבה ושכחה דלמעלה היא תוצאה מעזיבה ושכחה בעבודת האדם, עזיבה היא העדר הזכרון, עס פעלט דער זכרון, שאינו זוכר על אלקות. שכחה שנוספים עניינים המשכיחים, ע"ד "ישתה וישכח רישו" שהשכחה היא מהיין המשכח. הנהגה זו גורם שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, "ואנכי אסתר אסתיר פני", עד למעלה מעלה. ביוסף נאמר "ולא זכר שר המשקים וישכחהו", תמורת זה שיוסף הוא המשביר תענוג דקדושה, הנה שר המשקים, מים מצמיח כל מיני תענוג, מנגד לזה וממשיכו לעניני עוה"ז ונעשה העדר הזכרון, "ולא זכר" ער גידיינקט ניט און ליגט ניט אין עניני אלקות וכו' [אינו זוכר ואינו מונח בעניני אלקות] "וישכחהו", שמכניס כוחותיו בעניינים אחרים שמושקע בתענוגים גשמיים, דבר המשכח, ומזה נעשה למעלה עזבני ושכחני. התכלית מהעלם הוא כדי שבנ"י יהיו "בן חכם יחפש אב", כמשל האב שמסתתר מבנו כדי לנסות את חכמת הבן, כוונת ההעלם היא בשביל החיפוש שיחפשנו, ועי"ז יתגלה אליו אביו ביתר שאת כמשל שווינדעל טרעפּ, שאחר הקירוב נסתר ואז מתראה פנים בפנים בקירוב יותר. וכמו"כ בגלות, שדוקא ע"י העזיבה והשכחה לפי שעה, נעשה תכלית הגילוי. לכן כשראה יעקב שרו של אדום עולה ואינו יורד, וירא יעקב מאוד, אמר לו הקב"ה אל תירא עבדי יעקב, כל אריכות הגלות לבטל מלכות הרביעית, מצד ריבוי העלמות והסתרים כו' נעשה התעוררות כחות העצמיים שבנשמה שלמעלה מכחות הגלויים, ופועלים הבירור גם בקליפה זו. ונעשה גם למעלה עלי' בבחי' שלמעלה מהגילויים.

"אשר תשמעו", מעלת השמיעה קב"ע, שומע לכל דברי האדון ומקיימם, הוא יסוד העבודה, כי ע"פ טו"ד אפשר לטעות כמו שאול שחמל על צאן עמלק בשביל מעלת הקרבנות, אבל מצד הביטול לא שייך לטעות ועבודתו בשלימות, "שמוע מזבח טוב", "כי לי בנ"י עבדים" שאין שייך הפסק ושינוי כלל, לזה צריך עבודה בנפש למעלה מטו"ד או שלא ע"פ טו"ד, או ביטול דקב"ע שלא ע"פ טו"ד, שאז אין התחלקות ונמשך אור הסוכ"ע שבכולהו עלמין בשוה. מ"מ עשיה לעילא, מעלה בביטול ד"נעשה" שהוא לבעל הרצון משא"כ "נשמע" הוא לרצון שכבר בגילוי, שיש כבר טעם ועונג כמוס לרצון. ביטול דנעשה, הוא מוכן שכאשר יהיה איזה רצון יקיים הכל, בכל מאודך, יחידה, עושין רצונו של מקום, פרשה ראשונה דק"ש, משא"כ פרשה שניה "והיה אם שמוע", קב"ע, אך אינו בכל מאודך ביטול עצם הנשמה לבעל הרצון. ב' דרגות ביראה וביטול: נשמע, יראה תתאה, בתחילת העבודה, אם אין יראה אין חכמה, קבלו גזרותי; נעשה, יראה עילאה, תכלית העבודה, אם אין חכ' אין יראה, קבלו מלכותי. הוא העבודה דר"ה להמשיך רצון למלוכה מבעל הרצון. אלא שצריך להקדים ביטול דיראה תתאה, עבודה כל השנה וחודש אלול ואז מגיעים בר"ה לנעשה, המשכת רצון עצמי למלוכה, עשיה לעילא. "ראה אנכי גו' אשר תשמעו", עכשיו תובעים הזהרו ב"נשמע", אמנם התכלית הוא הביטול ד"נעשה" עז"נ "את הברכה אשר תשמעו" שיגיעו לבחי' נעשה ולבחי' "ראה אנכי גו' לפניכם", לפנימיות הנפש, אשר, לשון ודאי תשמעון ותגיעו לנעשה בלי ספק בדרך ברכה, שבודאי יקויים, כי ההמשכה היא מאנכי, עצמות שמעלה ומטה שווין לפניו, ויהי' הביטול לבעל הרצון, בנין המלכות משרשה העצמי לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.

אדה"ז מבאר דברי הזהר "מאן פני האדון ה' דא רשב"י", דכתיב "למען אחי ורעי", נשמות דאצילות כרשב"י נקראו אחים ורעים לז"א, "אדברה נא שלום בך", ממשיכים שפע יסוד ז"א למלכות ונעשה גילוי אצילות אלקות ממש בבי"ע, ואין בו תערובת רע ח"ו. רק יחידי סגולה כרשב"י ואדמו"ר הזקן שנשמתם מאצילות יכולים לומר כן על עצמן ואין בזה התפארות, כי אין זה הגבהת עצמו אלא הגבהת האלקות שהיא כל מציאותו, כל הנהגתו למטה היו נעשים מאליהם כמו למעלה ופעל גילוי אלקות לכל ונעשה על ידו הפצת המעיינות חוצה, דבר שהבעש"ט התיירא מזה נפעל דוקא ע"י אדה"ז בהתגלות תורת החסידות בהבנה והשגה בשכל אנושי, וגם למי שאינו שייך ללימוד והשגה הנה אמירת ברכה ופסוק שלו היא באופן נעלה, יותר מאשר ע"י חסידות הכללית, עד"מ אדם בעל שכל גם חג"ת ונהי"ם שלו נעלים יותר. תורת הבעש"ט על כי תבוא, כאשר מגיעים לרצון ומרוצה צ"ל "וישבת בה", חידוש תורת חב"ד שכל הענינים צ"ל ע"י עבודה דוקא, ואז מגיעים לדרגא נעלית יותר מכפי שניתן בדרך ירושה ומתנה. וזהו החידוש בתורה השניה שחזר הבעש"ט על התורה הראשונה, מעלת העבודה בכח עצמו שנתחדש ע"י רבינו הזקן בהתגלות תורת חסידות חב"ד דוקא.

בענין "בקשו פני", ב' הפכיים, דמזה שצריך לבקש ולחפש בחי' "פני", מוכח, שעכשיו אין לו עדיין ענין זה והוא רחוק ממנו, שלכן צריך לבקשו ולחפשו, אמנם לאידך גיסא מובן שברור הדבר שע"י הבקשה והחיפוש ימצא זאת. ויש להוסיף, דהנה, פסוק זה הוא ב"מזמור לדוד הוי' אורי" שאומרים בחודש אלול, ומובן מזה שכל הפסוקים הנאמרים במזמור זה, גם הפסוק "לך אמר לבי בקשו פני", הם מעניני העבודה דחודש אלול, והיינו, שהעבודה דחודש אלול היא בקשת וחיפוש בחי' פני. וכיון שמזמור זה אומרים כל ימי חודש אלול, גם ביום האחרון של החודש, הרי מובן, שגם לאחרי כללות העבודה במשך כל ימי חודש אלול, אשר כל יומא ויומא עביד עבידתי', לא הגיע עדיין לבחי' פנים, שלכן הנה גם ביום האחרון דחודש אלול צריך לבקש ולחפש בחי' הפנים. ויתרה מזה, כיון שפסוק זה אומרים גם לאחרי ר"ה ועשי"ת עד הושענא רבה (ועד בכלל), הרי מובן, שגם לאחרי העבודה דעשי"ת לא הגיע עדיין לבחי' פנים, עד לשמע"צ ושמח"ת, שאז דוקא נמשך בחי' הפנים, אבל קודם זמן זה צריך עדיין לבקש ולחפש בחי' הפנים. ויש בזה ב' ההפכים, מחד גיסא הרי זה מורה שעד שמח"ת רחוק הוא עדיין ויש בזה ב' ההפכים, מחד גיסא הרי זה מורה שעד שמח"ת רחוק הוא עדיין מבחי' זו, ולאידך גיסא, ברור הדבר שע"י עבודתו בבחי' "בקשו פני" בטוח הוא שבשמע"צ ושמח"ת יגיע לבחי' זו. "פני", ענין התשובה מעומק ופנימיות הנפש, תשובה עילאה, בחי' נעשה, הביטול שמצד עצם הנשמה, עי"ז מגיע בבחי' "פניך הוי'", בחי' בעל הרצון, להיות המשכת רצון חדש. אבל ענין זה הוא רק בדרך בקשה וחיפוש בלבד, שהרי עבודתו היא רק בענין תשובה תתאה, אלא שעי"ז מגיע לבחי' תשובה עילאה. וענין זה נעשה בחודש אלול, שהוא הזמן דתשובה תתאה, ועי"ז באים בר"ה ועשי"ת לבחי' תשובה עילאה. אמנם, גם בר"ה ועשי"ת, שעז"נ "בהמצאו ובהיותו קרוב", קירוב המאור אל הניצוץ, הנה גם אז אומרים "בקשו פני", דהגם שאין זה דומה לחודש אלול, שהרי בחודש אלול נמצאים בשדה, אבל בר"ה ועשי"ת נעשה קירוב המאור אל הניצוץ, וא"כ הרי זה המשכת בחי' פנים, מ"מ, הנה גם אחרי עשי"ת אומרים בקשו פני גו', והיינו, לפי שאין זה עדיין בחי' הפנים בשלימות, דתכלית הכוונה היא שבחי' הפנים יומשך באופן של קליטה, וענין הקליטה נעשה בשמע"צ ושמח"ת, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי, באופן ד"ישמח הוי' במעשיו", ו"ישמח ישראל בעושיו".