ויקח קרח – תשי"ז

האבות המשיכו גילוי אלקות בעולם שנברא ע"י צמצום והעלם דחיצוניות המלכות. העלם דעלמא דאתכסיא מעלמא דאתגליא. ומבאר באריכות (אות ב-ו) פרטי מדרגתם ע"פ ג' משלים: א. אותיות מח' (בריאה) ודיבור (יצירה ועשי') ב. אור השמש (אצי' ובי"ע). ג. סגי נהור (באצי' גופא, ג"ע וז"ת). והם המשיכו גילוי אלקות.

בעבודה: תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, וכן חלישות הנפש ע"י חסרון העבודה גורם תוקף ברע, "ותראה היבשה", כמו איברים בהעדר השימוש בהם נחלשים. אדם הראשון - החל לחבר ע"י האור שהביט בו מסוף העולם ועד סופו. אבל היה זה רק אחור באחור "עס האט גיפעלט די פנימיות'דיגע איבערגיגעבנקייט" (היה חסר התמסרות פנימית). האבות - הם עיקר הגילוי, "וארא אל אברהם וגו' בא-ל שדי", אור למע' מהגבלה אבל שייך לעולמות, כי "שמי הוי' לא נודעתי להם". מתן תורה - אז נגלה אמיתת המשכת אלקות בעולם.

"ויקח קרח" - רצה להפריד הגשמיות מהרוחניות ע"י העלם אורות פנימיים דמלכות. "אתפלג קרח" - רקיע המבדיל בין מים עליונים, תענוג רוחני, למים תחתונים, תענוג גשמי. "קרחה" - גם כשיש קצת חיות מצומצם ודביקות מועטת כבשערות עשה קרחה, שלא יהי' דביקות. התיקון לזה הוא "בן יצהר" - לימוד פנימיות התורה המקשר גשמיות עם רוחניות. יעקב אבינו חשש לייחוסו עם קרח, כי האבות לפני מ"ת המשיכו רק אל–שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, וניתן מקום ע"י השתלשלות לאתפליג קרח, ובקש רחמים להמשיך לאחר מתן תורה, משם אין מקום לקרח. אבל לדוכן נתייחס קרח ליעקב, כי ענינה שירה, ושירה היא על היין, "משמח אלקים", המשכת האור לאחר העלם, "יצא סוד" דבינה, גם בגשמיות, משם אלקים יומשך אור דהוי', "מחצתי (מחיצה והבדלה) ואני ארפא", שיורגש אלקות שלמעלה מעולמות, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".