סיכום מאמרי י"א - י"ג ניסן - שבת הגדול
50 מאמרים
פתיחה
בפרוס עלינו חודש הגאולה, חודש ניסן ויום הבהיר י"א בניסן "נשיא לשבט אשר .. בו יתן מעדני מלך" נפרסם בזה גליון מיוחד ובו רשימת סיכום נו"ן מאמרי רבינו לימי האור הבעל"ט, ככל מאמרי רבינו בכלל הנה מאמרי חודש ניסן מאירים בגוון מיוחד של חירות וגאולה, מעוררי תשוקה צפייה ותקוה ש"בניסן עתידין להגאל", "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
החל במאמרי פ' פרה ופ' החודש, אף שזמנם עוד בימי אדר, כבר מכניס אותנו לאווירת חודש האביב וזמן חירותנו. הדברים הולכים מוסיפים ומאירים במאמרי שבת הגדול, י"א ניסן, י"ג ניסן, חג הפסח, ובולטים בהרחבה וברייכקייט מיוחדים במאמרי אחרון של פסח בסעודת המשיח.
מאמרי שבת הגדול:
בהגיע ימי הגאולה, נדמה, שפסוקי הפרשה דימים אלו מניחים את מקומם הקבוע באמירת מאמרים עליהם ומפנים מקום למאמרים בתוכן דימי הגאולה, לעניני יצי"מ, שבת הגדול, קרבן-פסח, עניני הסדר אכילת מצה וכיו"ב. ועל כולם, פסוקי המזמור החדש של הרבי.
היות שבת הגדול משתנה קביעות הפרשה שלה בין השנים, נמצא בתוך המאמרים שינוי ביחס להם, בכמה יזכיר עניני הפרשה בתוך המאמר. לפעמים יבאר בהם ענין מפסוקי מזמור תהילים השייך לאותה שנה. ולפעמים אם יחול בקירוב לי"ג ניסן יום ההילולא דאדמו"ר הצ"צ יזכיר ויבאר מתורתו וכו'.
מאמרי י"א ניסן:
בשנת תשנ"ח יצא-לאור בשני כרכים ערוכים ומסודרים "ספר המאמרים - י"א ניסן" ע"י מערכת "ועד כתבי קודש" בהם ליקטו את כל מאמרי יום הבהיר הזה לאורך שנות הנשיאות. וכן ליקוט מיוחד מכל ביאורי רבינו המפוזרים בכמה מאמרי השנה המייחדים את הדיבור על פסוקי המזמור המתאים לשנותיו. בראש הספר "פתח דבר" בו סקירה מקיפה ומתומצתת, חלקים ממנו נעתיק להלן.
ב"היום יום" (כ' מר"ח) כותב הרבי: "בכל שנה ביום הולדתו הי' אאמו"ר (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע) אומר דא"ח .. כשסיים אמר לי: ביום ההולדת צריך לומר חסידות, יתן השי"ת לך מתנה שתאמר חסידות ביום ההולדת שלך, אלא שיהיה בחסד וברחמים". ואכן נמצאים כמה מאמרים ממנו (בסה"מ פר"ת) המבארים פסוקי מזמור ס' דמספר שנותיו.
המאמר הראשון שאמר הרבי ברבים ביום הולדתו הי' ד"ה אד' שפתי תפתח די"א ניסן תשי"ב, שהוא על פסוק במזמור נ"א השייך למלאות חמישים שנה. מאמר זה נאמר בפני קהל מצומצם שנקבו בשמות ונקראו להכנס לחדרו הק'. בו ביום גם מסר רבינו לדפוס את המאמר דקבלת הנשיאות - באתי לגני תשי"א - מוגה. כפי המסופר, קרא אותו לפנ"ז על האוהל ביום י"א ניסן דאותה שנה. לשנה הבאה, בליל י"א ניסן תשי"ג נכנסו כמה מזקני אנ"ש לבקש מאמר דא"ח, ואמר להם שלא התכונן, ושיאמר דא"ח באחרון של פסח "און וועט אריינפירן לענין זה".
בי"א ניסן תשכ"ב, במלאות ששים שנה - ערך רבינו לראשונה התוועדות פומבית לרגל יום ההולדת, והיה מאמר ד"ה "גדול העונה אמן יותר מן המברך" בקשר לברכות החסידים. בו גם ביאר את הפסוק "מקצה הארץ אליך אקרא גו'" דקאפיטל ס"א שהחל לומר באותו יום.
בשנים שלאחר מכן, עד שנת תשל"א, לא אמר מאמרים ביום י"א ניסן עצמו, אך בהשנים תשי"ז ותשכ"ד אמר בשבת לפני י"א ניסן מאמרים על פסוק ממזמור שלו. בשבת הגדול תשכ"ה ביאר את המזמור החדש בשיחה, כמו כן נהג להזכיר ולבארו במאמר דאחרון של פסח. כל ביאורי הפסוקים במאמרי נלקטו ונדפס בסה"מ י"א ניסן (ב חלקים, קה"ת תשנ"ח).
החל משנת תשל"א עד תשמ"ז התוועד בי"א ניסן בכל שנה ואף אמר מאמר בכל התוועדות, ובד"כ ביאר בו פסוק מהמזמור דאותה שנה.
משנת תשמ"ז הואיל כ"ק אדמו"ר להגי' מידי שנה מאמר שאמרו בי"א ניסן בשנים שלפנ"ז להוציאו לאור ב"קונטרס י"א ניסן".
לקראת י"א ניסן תנש"א, תחילת שנת התשעים הגי' את המאמר ד"ה תפלה למשה שאמרו בי"ב תמוז תשכ"ט.
מאמרי י"ג ניסן:
יום זה הוא הילולא דכ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע. בכמה שנים, בפרט בשנים האחרונות, זכינו להתוועדות ואף למאמר. יוצא מן הכלל היא שנת תשכ"ו "מאה שנה" להסתלקות-הילולא שלו שישנם ריבוי מאמרים בקשר ליום הילולא זה.
בגיליון זה השתדלנו להביא ולסכם את המאמרים הנזכרים כפי סדר השנים בהם נאמרו. גם מפני היותם ברוב המקרים כמו המשך ענינים ביניהם, ועוד. כדי שהבוחר ללמוד לעצמו סדרת מאמרים לימים אלו יתאימו המאמרים משנה אחת.
תפילה אריכתא, המשכה למטה בלי עיכוב
י"א ניסן בחדרו הק'. "ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א, נכנסו לחדרו כב' מנינים מזקני אנ"ש והתמימים, הנקובים בשמות, ואמר לפניהם מאמר ד"ה אדנ' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. אמר את המאמר בהתרגשות גדולה, ובכה הרבה. לאחר סיום המאמר, פנה א' מזקני החסידים ואיחל לכ"ק אדמו"ר שליט"א בלשון הכתוב בקאַפּיטל תהלים דשנה זו (שעליו נאמר המאמר) "תשמיעיני ששון ושמחה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א נענה והוסיף (בבת שחוק): "תגלנה עצמות דכית". מאמר זה "מיוסד על המאמר אדנ' אשר במאמרי מוהר"ש תרכ"ז" (לשון רבינו באג"ק ח"ט ע' רלח). המאמר דתרכ"ז נדפס בסה"מ תרכ"ו. תרכ"ז. וראה גם ד"ה ויגש תרנ"ח.
תורה, מלמעלה למטה, אינה תלוי' בעבודת התחתון; תפלה, מלמטה למעלה, המשכה לפ"ע העבודה. שניהם בתורה ובתפלה: בתורה שלא לשמה מרגיש שלומד ומחדש, מלמטלמ"ע. לשמה, כעונה אחר הקורא, מלמעלמ"ט; תפלה מלמטלמ"ע ותפלה אריכתא שהמשכה היא מלמעלמ"ט כתורה.
הבקשה "אדנ' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" שתפילתו תהא "תפלה אריכתא", שהקב"ה יפתח את שפתיו "ויגיד תהלתך" ימשיך מלמעלמ"ט תהלתו של הקב"ה, ולא של המתפלל. אמירת פסוק זה לפני שמו"ע, כי י"ב ברכות אמצעיות מבקש המשכה בגשמיות, וכדי שתהי' בלי עיכוב צ"ל תפילה אריכתא.
"ברבים היו עמדי", המשכת יחידה בנרנ"ח
ש"פ טהרה, ה' ניסן. (כן נקראת פרשה זו בכמה ספרים. וראה בשיחה שנאמרה בהתוועדות (וראה לקו"ש ח"א ע' 239) שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הי' משתמט בכלל להזכיר שם פרשה זו, וברוב הפעמים קשור לקאַפּיטל שסיימו אמירתו בי"א ניסן. וראה גם לקו"ש ח"ז ע' 100 הערה 5. לכללות המאמר ראה אוה"ת (יהל אור) לתהלים עה"פ (ע' רד ואילך).
כאן בציבור כאן ביחיד, עבודה בי' כחות הנפש ועבודה דיחידה שבנפש. ציבור ממשיכים בכל יום אותה הבחינה שנמשך ביחיד בעשי"ת. המשכת יחידה בעשר כוחות הנפש. עבודת התשובה מגיע למעלה מהזמן לתקן העבר, וצ"ל גם קבלה להבא. כך בנפש נמשך יחידה שלמעלה מהזמן והכוונה שתאיר גם בנרנ"ח ע"י תפילה בציבור. "ברבים היו עמדי", צירוף הרבים והיחיד. עי"ז הפדיה היא בשלום כי מבחי' יחיד אין כלל מציאות של מנגד.
הרצוא הכי נעלה שיש בו שוב
מוצאי י"א ניסן. (מאמר א׳ בהתוועדות). לכללות המאמר ראה רד"ה וידבר גו' אחרי מות תרמ"ט (יצא לאור בקונטרס בפ"ע י"א ניסן תשכ"ב. ולאח"ז בסה"מ תרמ"ט). רד"ה הנ"ל תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב). בסופו מקשר עם כמה פסוקים מפרק דמנין שנותיו (ס"א). לקו"ש ח"ג ע' 987 פ' אחרי הוא מאמר זה ושיחה מהתוועדות זו.
הרצוא צ"ל באופן שיש בו גם שוב, התפשטות הגשמיות ואעפ"כ חוזרת נפשו אליו כי נשאר קסטא דחיותא, הרצוא אינו מצד הרצון שלו, אלא מצד רצון העליון. נכנס בשלום ויצא בשלום. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" בהתעוררות רצון האדם מעורר רצון העליון, כפנים המסתכלים במים פשוטים בלי גוון וציור שכל ענינו מים.
דברי רבי עקיבא "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים", בפרסא בין המאציל לנאצלים אין ב' מיני מים אלא כמים הפנים לפנים, כך נעשה הרצוא באופן שיש בו שוב, כרצון העליון שאינו מציאות לעצמו אלא כמים הפנים לפנים. "מקצה הארץ אליך אקרא", רצוא הכי נעלה "ימים על ימי מלך תוסיף" הוספה למעלה ממזל וזכות "לפני אלקים" מבחי' כמים הפנים לפנים.
המשכה למעלה מהשתל' פותח וחותם בברוך
י"א ניסן. מאמר ב. כנראה בקשר לברכות שברכו לרגל מלאות ששים שנה. "ויובן בהקדם המבואר בארוכה בהמשך חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שהוא הרחב הביאור במאמרו של אדמו"ר הזקן ד"ה להבין ענין הברכות", תו"א בראשית (וראה גם אוה"ת בראשית כרך ג). סיכום קצר.
מעלת העונה אמן, שנמשך עי"ז למעלה מהשתל', ובלי יניקה לחיצונים, לא מהמקיף ולא ע"י ריבוי צמצומים. הן המעלה ד"פותח בברוך" והן המעלה ד"חותם בברוך".
הצמאון בתחילת עבודת היום
ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, מאמר ב. מבואר בזה במאמר של הצמח צדק בביכל שנפדה מהשבי' בימים אלה (שרובו מכת"י מעתיק, ויש בו גם איזה דפים מגוף כתי"ק הצמח צדק) .. ויש לקשר זה עם עוד מאמר בביכל הנ"ל מגוף כתי"ק הצ"צ בפירוש הכתוב טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך".
ירידת המלכות (יהודה) ליצירה ועשיה (במדבר) גורמת תשוקה וצמאון ("צמאה לך נפשי") שלא בערך למעמדה ומצבה בהיותה בבריאה ואצילות. מעלת התשובה שמגיע לכתר שלמעלה מהתורה. "כן בקודש חזיתיך", שגם בבחי' קודש תהיה ההתלהבות שיש לה ביצירה ועשיה. ביאור המדרש "מדינה פלונית חרבה והיא שלך, גזור שתבנה" בבנין עדי עד, דוקא מצד שהיא חריבה נעשה תשוקה וצמאון שתבנה בנין עדי עד.
בעבודת האדם, מודה אני, הודאה מצד היחידה בתחילת העבודה כשהאדם במצב שהנשמה באפו, כמ"ש בצוואת הריב"ש: יחשוב קודם התפילה שהוא מוכן למות באותה תפילה כו'. בתחילת היום יכול להגיע לכלות הנפש ממש. מאחר שנתגלה דבר זה ע"י רבותינו נשיאינו תובעים זה מכל אחד.
שמחה מצד הביטול לאלקות
ש"פ מצורע, שבת הגדול, ח' ניסן. מפ' ויקהל מעורר אודות לימוד הלקו"ת, בהמשך לזה אמר שבתקופת חג הפסח ילמדו דרושי "שיר השירים", שגם אותם צריכים ללמוד כדי לסיים את כל הלקו"ת במשך השנה. המאמר הוא ע"פ "מ"ש אדמו"ר הזקן בלקו"ת דרושי שה"ש שיין קשור עם ענין השמחה .. ויש לקשר זה עם ענינו של חג הפסח. כידוע ששה"ש שייך לחג הפסח, ובכמה דרושי שה"ש מדובר אודות יצי"מ .. ויש לקשר זה עם מזמור ס"ד בתהלים שסיומו וחותמו ישמח צדיק בהוי' גו'".
יין, ענין השמחה, יציאה מהעלם אל הגילוי. שייך לפסח, ר"ה לרגלים, מועדים לשמחה, שהיא ביין, ובפרט בפסח ד' כוסות. ושייך גם לגאולה העתידה, שאז יהי' שלימות הגילוי דפנימיות התורה-יין.
מעלת השמחה גם לגבי עונג מצד ההתרחבות וההתפשטות, מעלת הבינה, מרחב העצמי, לגבי חכמה. ע"ד מעלת דברי סופרים (בינה) לגבי דברי תורה (חכמה) שגם השגת השלילה נמשך בפנימיות ע"י ד"ס בכלים. ויתירה מזה בפנימיות התורה, המשכת האור היא לא רק בעשי', אלא בהבנה והשגה אף שהתפיסא באור אלקי שבאין ערוך היא ע"י ביטול בתכלית, ושמחה הוא הרגש המציאות, זהו גם החסרון בענין הנגעים שנסתלק מוחין דאבא ונשאר רק מוחין דאמא, הרי מבואר בענין "ויספו ענוים בהוי' שמחה" שאמיתית השמחה היא מצד הענוה, העדר הרגשת עצמו, מצד הביטול לאלקות, ומצד זה הוא בהתרחבות וההתפשטות, כי כל מציאותו היא המציאות דלמעלה. קשור למזמור ס"ד, סיומו "ישמח צדיק בהוי'"; קשור עם מ"ש לעיל מיני' "ישמח צדיק כי חזה נקם" שמחה על פרעון הרשעים שגם היא השמחה דלמע'.
כמה מעלות טובות, מניסן עד תשרי
ש"פ צו, שבת הגדול, י"ב ניסן. "מבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ במאמרו ד"ה זה שאמרו בימים שלפני הסתלקותו לפני מאה שנה .. ויובן ע"פ מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר ד"ה החודש הזה לכם ה'ש"ת (שאמרו בבואו למדינה זו)" מאמר הצ"צ באוה"ת בא ע' רסד ואילך, ובקונטרס בפ"ע (ב' ניסן תשכ"ו) בתוספת איזה הערות ומ"מ מהרבי שנדפסו בהתחלת הקונטרס. וראה גם השיחה שלאחר המאמר.
ב' נוני"ן דניסן מרמזים על משה רבינו שהוא "ניסן של ישראל" ו"הוי' נסי", נמשך מהם בהנהגת הטבע, לחדשי השנה. ג' סיבות למעלת הגאולה בניסן על תשרי: מעלת חסד על גבורה; אתעדל"ע מצד עצמה; גם תשרי הוא שביעי לראשון; ניסן כולל בו גם מעלת תשרי וגם ענין הבריאה דתשרי, אבל באופן שלמעלה ממיצרים והגבלות, הבריאה כפי שהיא מצד "חפץ חסד הוא".
צמיחה דלעתיד מהזריעה דעכשיו
מוצש"ק פ' צו, אור לי"ג ניסן. מאמר ראשון בהתוועדות זו. כ"ק אדמו"ר התחיל המאמר בשעה 12:37 אחרי חצות, זמן ההסתלקות. "מביא הצ"צ (בעל ההילולא) במאמרו ד"ה החודש (שנדפס מחדש זה עתה) מארז"ל במד"ר על הפסוק החודש הזה לכם .. והענין בזה, כפי שמבאר הצ"צ בא' המאמרים (שנמצאים עתה בדפוס) בפירוש הכתוב והי' אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת גו'" נדפס באוה"ת שבועות. ד"ה בחג הקציר תרמ"א.
"והיה אמונת עתיך", זרעים ומועד, קביעות המועדים תלוי בזמן בישול התבואה. אז מאיר הארה מהצמיחה דלעת"ל תוצאה מזריעה דתומ"צ עתה. לכן ניסן הוא חודש האביב, תחילת בישול התבואה, גאולה דלעתיד לאחר העבודה (זריעה) דתומ"צ בזמן הגלות. אביב א"ב כסדרן מלמעלה למטה, משא"כ תשרי תשר"ק מלמטה למעלה.
מאה שנה, שלימות העבודה ולמעלה מזה
מוצש"ק פ' צו (שבת הגדול), אור לי"ג ניסן (מאמר ב) במהלך התוועדות בקשר עם "מאה שנה" להסתלקות-הילולא של אדמו"ר ה"צמח-צדק". אמר ב' מאמרים זה אחר זה, הא' ד"ה החודש הזה לכם בקשר למאמר שנדפס אז מהצ"צ. לאחריו אמר מאמר זה בקשר עם הענין המיוחד ביום ההילולא דשנה זו שנת המאה. מיוסד על ד"ה בזהר כו' ע"פ ויהיו חיי שרה אוה"ת ר"פ חיי שרה (קו, ב ואילך).
איתא בזהר על הפסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה גו', מאה שנה כללא דכולא כו' מאתר עילאה סתימא דכל סתימין כו'. מאה זהו בחי' חיצוניות הכתר, שורש הנאצלים, שלימות הספירות, כל אחד כלול מעשר. אבל פנימיות הכתר, בחי' תחתונה שבמאציל, חד ולא בחושבן. בן מאה כאילו מת וכו' גמר שלימות העבודה בבירור העולם ומתחיל עבודה אחרת. שייכותו להסתלקות-הילולא של הצ"צ, נשיא ומנהיג ישראל, הליכתו ועלייתו היא באופן שבתר רישא גופא אזיל, והולכים ומתעלים עמו כל החסידים והמקושרים, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה, אם הוא רק רוצה לפנות (זיך א קער טאן) ולילך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו.
ענינו של הצ"צ, דעת. זה סדר טהרות, סיום הבירור גם של בחי' מקיפים דקליפה, את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ולאח"ז אין צורך בענין של מלחמה, כי אם פדה בשלום נפשי, כפי שהי' בזמן שבו התחיל הענין דהפצת המעיינות, ונמשך עתה באופן שמגיע גם חוצה, ועי"ז קא אתי מר דא מלכא.
"אני לו לצאן" מס"נ בזמן הגלות
ש״פ אחרי, שבת הגדול, י״ב ניסן. לכללות המאמר, ראה סה״מ תרכ״ז. ד״ה כימי צאתך תשי״ז. וראה גם אוה״ת פ׳ ראה. שה״ש עה״פ. ד״ה כי ישאלך בנך תש״מ. בענין "ההפרש בין יחיד לאחד", ראה (נוסף למצוין לעיל) תו״א וארא נה, ב ואילך (צויין בסה״מ תרכ״ז שם). וראה גם לקו״ת תזריע כג, ג. בלק ע, א. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח. שרש מצות התפלה פי״ח. סה״מ תרנ״ד ע׳ נו. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רצא. דברים ח״א ע׳ לו. לענין ד' עולמות אבי"ע, ראה המשך תער"ב ע' א'שצב ואילך.
בחי' יחיד למעלה מהשתלשלות. בחי' אחד, שיש מציאות עולם אבל בטל. כתר, קדוש ומובדל מהשתל'. אצילות, ברוך בכלל השתל' ושייך בו ברכה והמשכה. כדי להמשיך מבחי' קדוש צ"ל מקודש העליון, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי" ע"י העבודה. "ידיכם" ב' ידיים, ב' פסוקים דק"ש, יחודא עילאה ויחודא תתאה. אמנם, בהעדר עבודה לא נמשך מקודש העליון ונשאר למעלה. ענין הגלות, קוב"ה סליק לעילא ולעילא לבחי' יחיד, שם כחשכה כאורה, לכן יכול להיות ענין הגלות. כדי לבטל זה צ"ל ההמשכה מיחיד לאחד ע"י מס"נ.
וזהו ענין שבת הגדול שנצטוו "ויקחו להם איש שה לבית אבות" עבודת המס"נ שהיא ירושה מהאבות עי"ז המשיכו יחיד באחד. "ויקחו להם איש" המשכה מבחי' "א-ל אנכי ולא איש" לבחי' "הוי' איש מלחמה", עי"ז היתה הגאולה ממצרים. בגלות "הוא לי לרועה, ואני לו לצאן", צאן מורה על עבודת המס"נ, שיש בה מעלה גם לגבי אב ובן "הוא לי לאב ואני לו לבן", וכשם שביצי"מ הי' מס"נ עוד בהיותם במצרים, כן הוא עתה, גם בזמן הגלות ישנו ענין המס"נ, ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה.
"אראנו נפלאות" השגת המהות
ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן. "מבאר אדמו"ר מהר"ש במאמרו ד"ה זה שנאמר לפני מאה שנה ונדפס בסה"מ שלו". תורת שמואל - תרכ"ח.
גלות מצרים, מוחין דאו"א מאירים בז"א ע"י מיצר הגרון. יציאת מצרים, יציאת המוחין דאו"א ממיצר הגרון להאיר בז"א ללא צמצום, ומ"מ, גם לאחר התגלות המוחין ביצי"מ זה רק ידיעת המציאות בלבד ולא השגת המהות. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שגם לעתיד יהי' גילוי מוחין דאו"א שלא ע"י מיצר הגרון, אלא באופן דראי' והשגת המהות ממש "אראנו נפלאות". ועוד גילוי והמשכה מלמעלה ממוחין בהמוחין, בקיעת הנהר, בינה, למעלה מקריעת ים סוף, מלכות.
"ויוציאנו ה"א" מחיצונית הרצון לפנימיות הרצון
ש״פ צו, שבת הגדול, יו״ד ניסן. "מקשה ע״ז בסידור (שבו דרושים מאדמו״ר הזקן עם ביאורים מאדמו״ר האמצעי והערות מאדמו״ר הצ״צ), איך יכולה להיות המציאות של עבדים היינו לפרעה .. ויובן ביתר ביאור ע״פ המבואר במאמר כ״ק אדמו״ר מהר״ש לפני מאה שנה עה״פ וזאת תורת זבח השלמים" וראה ד״ה שה תמים זכר תרכ״ט. לקו״ת אחרי ועוד.
קרבן עולה יש בו רק העלאה, הקרבה ע"ג המזבח, ההמשכה בא לאח"ז. קרבן חטאת, יש בו גם המשכה באצילות, אכילת כהנים. קרבן שלמים, יש בו גם ההמשכה למטה ביותר, בבי"ע. אכילת בעלים הוא חלק מהקרבן "לפני ה"' ולא הנאה גשמית. לכן נאמר "וזאת תורת זבח השלמים" חיבור ז"א (וא"ו) ומלכות (זאת) ונמשך בבי"ע. ההמשכה למטה ע"י שלמים הוא מפנימיות הרצון, שאין ממנו יניקה לחיצונים, משא"כ חטאת מחיצוניות הרצון, יכול להיות יניקה לחיצונים. זהו "עבדים היינו לפרעה במצרים", שהעבודה היא בבחי' מצרים וגבולים ולא בהקרבת חלב ודם, אז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד "פרעה" אותיות "הערף", "פנו אלי עורף ולא פנים". "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" היציאה מזה ע"י הוי' כחנו וחיותנו, "ביד חזקה ובזרוע נטוי"' המשכה למטה בחסד וגבורה באופן של התלבשות.
"בעשור לחודש" שלימות כל הג' קוין
ש"פ מצורע, שבת הגדול, י"ב ניסן. המאמר שונה מרוב מאמרי החודש, שייך יותר לפסוק בעשור לחודש הזה (וראה גם ד"ה החודש תשמ"ו בקביעות דומה) והוא "ע"פ מ"ש הצ"צ (שיום ההילולא שלו הוא י"ג ניסן) באוה"ת בביאור דברי הזהר על הפסוק". בס"ג מקשר עם הפסוק שמתחיל ע"פ שנותיו "ואני תפילתי וגו'" (תהילים סט) ראה יהל אור להצ"צ. ועוד מאמרי רבותינו נשיאינו.
"בעשור לחודש", שלימות ספירת המלכות (כנס"י) בכל עשר ספירות, שה לבית אבות שה לבית, שלימות בכל הג' קוין. שייך לפסוק "ואני תפילתי וגו' עת רצון" שם נזכר כל הג' קוין. עת רצון, חיבור יסוד ומלכות או כתר שלמעלה מהשתל'. חילוק אברהם ודוד. ב' דרגות בעת רצון: אית רצון ע"פ שכל, בכל לבבך; ואית רצון למעלה מהשכל בכל מאדך.
מדרגת שבת "הגדול" יאיר בפנימיות
ש״פ צו, שבת הגדול, ח׳ ניסן. "וי"ל בהקדים מ״ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו׳, ומבואר בזה (ע״י הנשיאים לדורותם עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר) ראה מאמרי חג הפסח ה׳ש״ת ותש״א (שיחות קודש תשל״א). וראה לקו״ת צו. ד״ה מצה זו תרצ״ד. תש״ד. תשמ״ט (מוגה). ד״ה ויוציאנו הוי׳ אלקינו תשכ״ט.
כו"כ טעמים בשם שבת הגדול, שנעשה בו נס גדול ועוד. בתורה משתמשים בלשון 'גדול', ובחז"ל 'רבה' 'קידושא רבה', 'הושענא רבה', וכו'. לכאורה צ"ל 'שבת רבה'. בציווי לאכול מצה קודם 'חצות' כתיב 'מצת' חסר וא"ו, ובאכילה בפועל לאחר חצות כתיב 'מצות' עם וא"ו. אות וא"ו מחבר מן הקצה אל הקצה מפנימיות הכתר עד מלכות. לאחר חצות יש ו' כי היה אז הגילוי דמורא גדול (יר"ע) משא"כ קודם חצות היו בדרגת יר"ת. לאחר מ"ת מאיר קודם חצות הגילוי דלאחר חצות ומתחברים יחד, מורא גדול יחדור בפנימיות מבחי' הגדולה שלמעלה מסדר השתלשלות. לכן נק' 'שבת הגדול' דווקא מפני שמאיר גילוי זה.
"חלקי הוי' אמרה נפשי"
המאמר דלקמן נאמר ע"י רבינו לרגל יום הולדתו עם הכנסו לשנת השבעים בהתוועדות י"א ניסן תשל"א. המאמר נערך ויצא-לאור מוגה לרגל י"א בניסן תשמ"ט יום הולדת השמונים ושבע. המאמר התקבל אצל החסידים ביותר, ואצל רבים נחשב מאמר זה למאמר העיקרי הנלמד לקראת יום הבהיר י"א ניסן. למאמר ישנה תפוצה רבה ומידי שנה מודפסים ממנה עותקים רבים ונכתבו עליה ביאורים שונים. מאמר עם ד''ה זה נאמר גם בשנת תשל"ב. השנה נערך ביאור המאמר ע"י המכון.
הפקח בוחר במלך ולא בשרים - היינו לא בכו"מ ואפי' לא בגילויים דג"ע ועוה"ב. כי ע"י הבחירה בהם, בריבוי השתלשלות שייך שיבחר גם בכו"מ; הבחירה דישראל בקב"ה הוא מצד נשמתם, אלא שזה נמשך גם בשכל.
"הרועה אינו נזכר"
ש״פ צו, שבת הגדול, יו״ד ניסן. מאמר א. "יובן זה על פי תורת הבעש"ט הידועה מז' התורות שאמר בגן עדן בשנת תרנ"ב ונמסר ע"י כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע על הפסוק קומי אורי כי בא אורך, אתם נשיאי ישראל וואס איר לייגט אוועק אייער תורה ועבודה בשביל טובת הרבים, וואס וועט זיין מיט אייך". בי"א ניסן שנה זו (תשל"ב) למחרת אמירת מאמר זה. מלאו לרבינו שבעים שנה. ביום זה נסתיים אמירת מזמור זה.
נשיאי ישראל הם רועי צאן ישראל, והנשיא דאג רק לצאנו כינוס הצאן (הפיכת הבהמה והשטות לקדושה) ובניית הדיר (גם מעלת דירה אדם), והוא לא נזכר. לכן "לנצח לדוד להזכיר". לרועה תכונות מיוחדות, התנשאות עצמית משרש ספי' המלכות למע' מעל' עד אין קץ. ישראל "שה פזורה" בכל דרכיך ומעשיך בעסק הפרנסה, עבודתם לאסוף הכוחות ולעשות כלים לאלקות, דירה בתחתונים. עד ישראל וקוב"ה כולא חד, למעלה מענין "תפארת אדם לשבת בית", "איך ויל מער ניט אז דיך אליין" ומתקיים המשך המזמור "ה' לעזרתי חושה" במהירות.
בן מאה, שלימות הביטול והבירורים
ש״פ צו, שבת הגדול, יו״ד ניסן. מאמר ב' בהתוועדות זו. לכמה ענינים של המאמר, ראה מאמר לאחרי זה, וראה ד"ה זה תשכ"ד. תשמ"ב.
לקיחת השה "בעשור לחודש" מברר ק"נ, ד' ימי ביקור להסיר גקה"ט. עבודת האדם להשלים בירור ק"נ "בין מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" שנגאל מהגבלות העולם. לתקן ק"נ דנה"ב ולהעלותה לנה"א, זקוקים לנפש השכלית. נפה"א ענינה ביטול לאלקות. נפה"ב עניינה מידות, דווקא ע"י נפש השכלית שהיא מציאות בפ"ע, אך שכלית, על ידה מתקן את נפה"ב. עד"ז הוא בישראל שנמשלו לאותיות, אור השייך לכלים, ומחברים האור עם הכלים ומתקנים את הנה"ב. החיבור הוא שהכלי יהיה בביטול יותר מאור השייך לכלי. וכך גם בענין שם ב"ן שמבורר ע"י שם מ"ה, לעת"ל יתעלה למעלה משם מ"ה לשם ס"ג.
נפש השכלית מחבר נה"א עם נה"ב
י"א ניסן "שנת השבעים". המשך למאמר דלעיל. לכללות המאמר ראה ד"ה חביבין ישראל תרע"ו.
נפש השכלית מחבר את הנה"א (הקשורה באלקות וחפצה בטבעה להידבק בשרשה) עם הנה"ב, שעניינה הוא גשמיות. כי כולל את שניהם. שורשה באצילות, רק ירדה ע"י שבירה להיות בערך נה"ב, (ולא כמו הנה"א שהיא חלק אלוקה גם אחר ירדתה למטה) ועוד שביהודי יש אמונה גם מצד נה"ב, ע"כ בכוחה לקיים תומ"צ. ביטול הנה"א הוא ביטול הכלים או אורות שבערך הכלים, וע"י העבודה ביגיעה דנה"ב פועל ביטול למעלה ממדוה"ג אף בנה"א. ע"י העבודה בעולם, עולה תיקון ותוהו לשורשם, ונמשכים אורות שלמעלה מכלים בכלים. 'שבעים שנה' שלימות העבודה דנה"ב, למעלה מהמידות, הכח לכך ע"י משה.
תורה מחברת עבודת קרבנות, העלאה, עם גמ"ח שענינה השפעה למטה; ומקשר האדם דמטה עם האדם דמעלה. ענין זה מתגלה "ביום עשתי עשר יום" ונעשה תיקון העולם "ואשרו אתכם כל הגויים" שמתגלה בחירת הקב"ה בישראל, וישראל בהקב"ה ע"י תומ"צ.
חיבור לאלקות עם גשמיות בהקדם "עבדים היינו"
ליל שישי, י"א ניסן. לכללות המאמר ראה ד"ה זה וד"ה ויקם עדות ה'ש"ת.
תומ"צ מחבר לאלקות. אורייתא וקוב"ה כולא חד. ומצוה לשון צוותא וחיבור. שאלת החכם, לכאו' צ"ל עבודה רוחנית, מס"נ וכיו"ב. איך נפעל החיבור ע"י עדות חוקים משפטים בגשמיות. "אשר צווה אתכם", כי לאבות היה ברוחניות, ורק לאחר מ"ת קיומם בגשמיות. יראה תתאה, "יראו מהוי", מציאות שבטילה. יראה עילאה, "יראו את הוי'", שבטל לגמרי ואינו מציאות בפ"ע, ביטול במציאות, שגם קיום המשפטים הם חוקה חקקתי.
ע"י "עבדים היינו" מלשון 'עיבוד עורות', יכלו להמשיך אלקות בגשמיות ולהגיע ליראה עילאה. משא"כ בזמן האבות לא היה העולם מוכשר לכך.
"צוה ה"א אותנו" בגשמיות דוקא
ש"פ מצורע, שבת הגדול, י"ב ניסן. מאמר זה הוא המשך לד"ה כי ישאלך בנך. ראה מאמרי ניסן ה'ש"ת.
"עבדים היינו" הוא תשובה על שאלת הבן חכם "מה העדות חוקים ומשפטים", איך גם בגשמיות נפעל חיבור "ציווה ה"א אתכם" להקב"ה. ("ענין המשפטים, אע"פ שהוא שכל דקדושה, הרי בשכל קשה יותר לפעול ענין המס"נ, דכאשר האדם שקוע בתאוות גשמיות ובעניני העולם, הרי קל יותר לבוא למס"נ, ווייל ער האט ניט וואס צו פארבייטן, משא"כ בשכל דקדושה, שהוא לבוש הראשון דשלשת הלבושים דנפש האלקית, האט ער דאך מיט וואס צו פארבייטן. קשה אצלו יותר לבוא לענין המס"נ").
פרעה שורשו מעולם התהו וכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, ולכן ישראל פעלו ע"י "עבודה" מלשון עיבוד עורות, בירור והעלאת ר"ב ניצוצות. "אשר צווה ה' אלוקינו אותנו" דווקא ע"י העבודה בגשמיות, מפני ציווי הקב"ה נפעל חיבור זה עם הקב"ה.
היציאה מכל מדידה והגבלה גם בקדושה
מוצאי י"א ניסן. מאמר זה מפורסם, עקב תוכנו המיוחד, ורבים לומדים אותו בימים אלו. מבאר ענין יצי"מ ברוחניות בעבודת האדם. מאמר אדה"ז בדביקותו "מי לי בשמים וגו'". פרק השייך לשנה זו.
הטעם שיש כמה דרגות בזכירת יצי"מ, עד לימות המשיח, כי העבודה דיצי"מ (אתכפיא) בכח מס"נ בק"ש, שאינו מתפעל מתאוות, עד לאהבה "מי לי בשמים גו' בארץ כלה שארי ולבבי" הגוף והנפש הם אצלו באופן ד"כלה", אז זיי שטייען אין אן אויסגעלוסט און אן אויסגאנג להוי'. גם כלה מלשון תענוג. און פארוואס איז "כלה שארי ולבבי", מפני ש"צור לבבי וחלקי אלקים", וייל וואס איז זיין הארץ און וואס איז די שטארקייט פון זיין הארץ, און וואס איז זיין חלק בעולם הוא אלקים. וכל זה הוא באופן ד"לעולם", היינו למעלה מכל שינוי "איך וויל נאר דיך אליין" עי"ז מבטל המדוה"ג 'מצרים' שיש לו בתורה ותפילה.
מעלה בזה גם לגבי ימות המשיח, אתהפכא.
הגדה, גילוי מדרגת 'זה' ב'הוא'
ש"פ צו. שבת הגדול, יו"ד ניסן. מאמר קצר. "ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר הצ"צ בעל ההילולא די"ג ניסן" (אוה"ת ויקרא). וראה מאמר י"א ניסן דלקמן.
בסיפור יציאת מצרים ב' ענינים, א. לאמרה בפה דווקא. ב. כתשובה על שאלה. גאולה הוא ענין הדיבור, "ונגלה כבוד ה' גו' כי פי הוי' דיבר". משא"כ בגלות כתיב "כרחל לפני גוזזי' נאלמה" שלילת דיבור והגדה. לשון "והגדת" ולא "ואמרת" רמז חיבור ג' וד', משפיע ומקבל, ז"א ומלכות. החיבור ביניהם הוא ע"י חכמה, ע"ד ההמשכה בר"ח, ובמן. בחי' זו נמשכת "לבנך". ובפרטיות לבן הרביעי התחתון בד' הבנים שבזה ב' מעלות, גילוי שורשו הגבוה כמשל הליווער; מעלת התשובה. וזהו "והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה" שגם במצב של "הוא", העלם וחושך, ממשיכים "זה", אור וגילוי. ונמשך גם לשאינו יודע לשאול מבחי' החכמה, עד הגילוי דלעת"ל.
"והגדת" גם לדרגה התחתונה ביותר
מוצאי י"א ניסן בהתוועדות. יבאר הפסוק דפרק ע"ד "ואלקים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ".
"והגדת" בעיקר לבן שאינו יודע לשאול, החידוש ביצי"מ לגבי שאר הגאולות, כי ביררו את כל הניצוצות שבמצרים, לכן אסור לשוב לשם. וכן הוא ב"והגדת" לבן שאינו יודע לשאול שהוא הדרגה התחתונה ביותר שגם אותו גואלים ממצרים. וזהו גם המענה לבן חכם "בעבור זה" בקיום מצוות בגשמיות, מצה ומרור, נעשה יצי"מ.
קשר בין עשירי בניסן לעשירי בתשרי
ש"פ מצורע, שבת הגדול, יו"ד ניסן. לכמה עניני המאמר ראה ב' מאמרים שלאחריו (ד"ה קול דודי; ונחה עליו) ונמשך הענין לעוד ג' מאמרים אח"כ (בראשי חדשיכם; השמים כסאי; וספרתם לכם). ראה ד"ה קול דודי בלקו"ת שה"ש יד, סע"ב. מאמרי אדה"ז תקס"ט. אוה"ת שה"ש בד"ה זה.
פסוק זה מדבר על גאולת מצרים. גלות מצרים היה צ"ל ד' מאות שנה, והקב"ה דילג על הקץ, כי היתה ירידה גדולה "ואת עירם ועריה" שגרם גילוי למעלה מהשתל' ויצאו לאחר רד"ו שנה. בפרטיות, מדלג על ההרים החל בי' ניסן, שנצטוו על לקיחת הפסח ועבדו במס"נ, דילוג וקפיצה. עשירי בניסן קשור ליו"כ עשירי בתשרי.
לכאו' הם ב' סוגי עבודה שונים. תשרי בע"ת; ניסן צדיקים. ב' פי' במדלג גו' בזכות האבות ואמהות או כפשוטו. החילוק בין פסח, לשבועות וסוכות: שבועות וסוכות באים לאחרי עבודה, משא"כ פסח בא בלי הכנה, כי היו במצב של ערם ועריה. ולכן הגילוי מלמעלה בדרך דילוג שלא באופן רגיל כדי להוציאם ממצבם. והוא ע"י הגילוי דהוא ושמו בלבד. ונמשך ע"י המס"נ "משכו וקחו לכם". הכח לזה ע"י מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. המשכה למעלה מהאבות והאמהות. הוא הקשר דיוה"כ לעשירי בניסן, שניהם למעלה ממדידה והגבלה.
דילוג בכח המסירות נפש
י"א ניסן. המשך למאמר שלפניו. וראה הנסמן שם.
הטעם לעניין הדילוג בפסח דוקא, מצד גודל הירידה בגלות מצרים, ולכן הוצרך גילוי ממ"ה הקב"ה בכבודו ובעצמו דוקא, שההמשכה ממנו בדרך דילוג, וכן בנ"י מסרו נפשם (דילוג) בלקיחת השה. בעבודה, מס"נ אינו רק אמצעי, אלא העבודה עצמה. עי"ז הנשמה נעשית 'מהלך' באי"ע. וזהו שע"י העבודה דהאבות והאמהות (הרים וגבעות) באופן של מס"נ, הקב"ה "מדלג על ההרים"; השייכות לקאפיטל ע"ה.
החיפזון ליצי"מ וההכנות לזה בעבודה
מוצאי י"א ניסן. לכמה עניני המאמר ראה מאמר שלאח"ז ד"ה כימי צאתך. לכללות המאמר ראה המשך וככה תרל"ז פ"א ופקכ"ט. סה"מ תש"ח.
ענין החפזון ביצי"מ: בישראל, הבריחה מהרע שלא ישאר. גורם חפזון שכינה שמדלג לסייע. שגורם חפזון מצרים, הם ניצוצות קדושה הנחפזים להתברר בקלות; ביאור פרטי העבודה "מתניכם חגורים (חיזוק אמונה ע"י תושב"פ) נעליכם ברגליכם (הפיכת עור הנה"ב לסייע לרגל הנה"א) ומקלכם בידכם" (הכאת הרע במקל). לע"ל לא בחפזון תצאו, כי במצב של אור ויום יכול לעבוד בעצמו בלי הסיוע וחפזון דלמעלה, ומתגלה לו הקב"ה עצמו. ופועל זה כבר בסוף הגלות.
מ"ת נתן כח להעצמות שיהיה בגלוי
מוצאי י"א ניסן. יצא לאור "לקראת יום הבהיר י"א ניסן, יום הולדת השמונים ושמונה של כ"ק אדמו"ר שליט"א .. יו"ד ניסן, שנת ה'תש"נ". לכללות המאמר ראה ד"ה זה תרנ"ד. עטר"ת. ה'ש"ת. המאמר הודפס במהדורה מיוחדת ובכריכה צבעונית (תכלת), ובליל י"א ניסן לאחר תפילת ערבית ומעמד ברכת אנ"ש, שהתקיימו בבית הרבי, חילק לכל אחד ואחת את הקונטרס בצירוף שטר של דולר לצדקה.
ג' מדרגות בגילוי אלקות ע"י מצות: עדות, חוקים ומשפטים, ממלא, סובב ועצמות. מעלה בעדות שאינו שייך לשכל כלל משא"כ משפטים. וחוקים שייכים בדרך שלילה. על ידם נעשית ההמשכה בגילוי. שאלת הבן חכם: מה שייך חלוקה (עניין הגילוי) למצוות הגשמיות שאחרי מ"ת, והתשובה, שע"י יצי"מ ניתן הכח שהעצמות יהי' בגילוי; שאלתו היא מצד שבכל יום תומ"צ חדשים בעיניו.
ב' בחינות "אין" בישראל
אור ליום ה' י"ג ניסן. לכמה עניני המאמר ראה ד"ה אור לארבעה עשר ה'ש"ת. בענין שם אין ראה גם ד"ה כבוד מלכותך תרס"א ועוד.
יצי"מ מכל המיצרים וגבולים גם ברוחניות. מצרים, מיצר מ"י, שמעלים על בחי' "מי ברא אלה" המחי' את העולם, וצריך להתבונן "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", כדי שיורגש אצל האדם. לשון בריאה יש מאין, הרי הבריאה היא ממהותו ועצמותו ית' הוא "היש האמיתי", הטעם שנק' אין: כי הוא למעלה מגדר השגה ושכל לגמרי. ע"ד ב' הבחינות שבכתר: עתיק, ממנו אמיתת ההתהוות, אך מופלא ומובדל ממנה; אריך, יש לו שייכות אל הנבראים, נק' לכן "יש מאין".
ב' בחי' אלו קיימים גם בישראל: כפי שהם מאוחדים ממש עם העצמות, חלק אלוקה ממעל ממש, בלי קשר לבריאה; וכפי שקשורים להשתלשלות, ישראל ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, אותיות קשורים לבריאה. לכן ביקש משה "ונפלינו אני ועמך"; שהבחינה העליונה הנפלאת תהיה בגילוי לעיני כל. העצה לצאת מהמיצרים, ע"י התבוננות בניסים שאירעו בעבר, ופעלו על כללות הטבע "חלות היא שנות ימין עליון אזכור גו' מקדם פלאך".
כט) לכן אמור – תשל"ט
ד' לשונות של גאולה ד' אופני עבודה ותשובה
מוצאי שבת הגדול, אור לי"א ניסן. לכמה עניני המאמר ראה ד"ה מצה זו תרל"ד ובהנסמן שם. וראה ד"ה זה עטר"ת ומאמר דש"פ וארא תשח"י.
מטרת ותכלית הגלות, ירידת הנשמה למטה, מצרים והגלויות שלאח"ז, הוא, מ"ת וגילוי פנימיות התורה לע"ל. ונעשה ע"י הקדמת השיעבוד בפשטות בלימוד תורה "בחומר דא ק"ו" באופן שמשנה את טבעו, עבודת פרך, ולצורך הלימוד זקוקים לענין החינוך הן ע"י זולתו והן ע"י עצמו.
אך כ"ז אינו מספיק, כי "עיר פרא אדם יולד", וצריך להקדים לזה העבודה דתומ"צ ותשובה; ד' מדריגות בתשובה כנגד ד' לשונות של גאולה; והוצאתי, סו"מ חרטה ושינוי הטבע; והצלתי, ועשה טוב, קבלה על העתיד, קיום מצוות שהם כצל המקיף; וגאלתי, שיוצא מההגבלה שבמצוות ולומד נגלה שבתורה שאינה מוגבלת; ולקחתי, לימוד פנימיות התורה שמתקשר בקשר נצחי, ותורתו מתאחדת עמו, מתגלה סתים דישראל ע"י סתים דקוב"ה ותורתו נעשית לו סם החיים. גם במצב של חטא כפשוטו ישראל יודעים שהם למעלה ממנו; ומזכירים יצי"מ כל יום כי הוא ענין נצחי שקיום המצוות יהיו בהידור ומס"נ עד שחיזו דהאי עלמא אין מבלבל אותו כלל. עד נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.
לאחר מ"ת, גם בגלות, המצה אינה יכולה להחמיץ
אור ליום ג' י"ג ניסן. "מביא כ"ק אדמו"ר הצמח צדק במאמרו ד"ה זה" באוה"ת פסח (כרך ב) ע' תנג.
ב' טעמי אכילת מצה בליל הסדר: א' "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ב' "משום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ". אינם סותרים כי הם ב' זמנים, לפני חצות ולאחר חצות. החילוק ביניהם: לפני חצות היו עדיין בגלות מצרים, בחי' אתכפיא, וצריכה שימור; לאחר חצות כבר יצאו ממצרים ונגלה עליהם ממה"מ, עצמות ומהות, לגביו אין שום מציאות אחרת, ואינה יכולה להחמיץ ואינה צריכה שימור.
זהו מה שכתוב: "סור מרע" אתכפיא. "עשה טוב", אתהפכא. "בקש שלום" נגלה דתורה, אתכפיא. "ורדפהו" פנימיות התורה, אתהפכא. אמנם לאחר מ"ת מאיר גילוי זה גם לפני חצות. כי נתבטלה הגזירה דעליונים ותחתונים. ולכן בתחילת העבודה שנמצא עדיין בגלות פרטית, מיד "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" וגאלם. ביצי"מ היה הגילוי העליון למטה לפי שעה.
לכן אומרים עתה "הא לחמא עניא כו' בארעא דמצרים" מצב של גלות, לפני חצות, וגם "מצה זו כו' עד שנגלה עליהם", כי לאחר מ"ת גם כשנמצאים "בארעא דמצרים" ישנה גם העבודה של מצה שאינה יכולה להחמיץ, כי עבודתו מלכתחילה היא במס"נ.
גילוי מלך מלכי המלכים הקב"ה ביטל הגזירה לגלות א"ס בעולם
אור ליום ועש"ק ליל י"א ניסן בהתוועדות. לכללות המאמר ראה ד"ה זה תרנ"ד. עטר"ת. ה'ש"ת. לעיל תשל"ג. תשל"ח. ולקמן תשד"מ. תשמ"ו.
שאלת הבן חכם מצד שייכות הג' סוגים דמצוות עדות חוקים ומשפטים לעולם הזה התחתון דווקא, איך אפשר להמשיך אוא"ס שלמע' מעולמות. והתשובה, ביצי"מ היה גילוי ממהקב"ה, ועי"ז נתבטלה הגזירה דעליונים ותחתונים, ולכן בכוחם של המצוות לגלות אוא"ס בעולם. והכלי לזה הוא ע"י הביטול.
גאולת הנשמה בכל שורה ושורה
אור ליום ג' י"א בניסן. פירוש "דור" שורה, ראה ד"ה זה בסה"מ (אידיש) תש"ד. סה"מ תש"א ע' 55.
בגלות מצרים כמה שלבים. תחילה ירידת יוסף כעבד; בבית האסורים; ירידת האחים ויעקב; פטירת יוסף; תחילת השיעבוד בפה-רך עד לעבדות כפשוטה. עד"ז ירידת הנשמה בגוף ישנם דרגות בירידה; עד"ז ישנם דרגות ביציאה הן ביצי"מ, והן בגאולת הנשמה ממאסר הגוף. וצ"ל יצי"מ בכל שורה ושורה שהאדם נמצא בה.
בקומו משנתו אומר מודה אני; באמירת הודו להוי' הודאה בלבד. ועולה ב"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". עבודת האדם למטה היא באופן של מלחמה אתכפיא עד לניצחון גמור באופן של שלום, אתהפכא. הכח לעבודה זו ע"י סיוע מלמעלה, כי אין חבוש מתיר עצמו. "ה' אלוקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה" תומ"י ממש.
אתכפיא ואתהפכא בב' סוגי מצה
אור ליום ה' י"ג ניסן. "וידוע מה שמדייק כ"ק אדמו"ר הצ"צ בעל ההילולא" באוה"ת פסח (כרך ב) ע' תנג. כנ"ל תשל"ט. יש עליו כמה הגהות מהרבי.
ביצי"מ היו ב' סוגי מצות: א' במצרים וב' ביצי"מ; ב' סוגים אלו בעבודה רוחנית בנפש האדם: ג' סוגי אהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". הנה תחילת העבודה היא "בכל נפשך" בעשר כוחות הנפש. אחמ"כ מגיע "בכל לבבך" בשני יצריך, העבודה גם עם היצה"ר. ואח"כ מגיע "בכל מאדך" למעלה ממדידה והגבלה. אתכפיא ואתהפכא.
במצה יש ג"כ ב' סוגי עבודה הנ"ל: אתכפיא, מצה אין בה טעם, וההכנה שלה בהשתדלות שלא יהיה אפי' שמץ של התנשאות (חמץ) גאווה; אתהפכא "שבעת ימים תאכל מצות" שנעשה דם ובשר כבשרו. אח"כ מתחיל עבודה פרטית "תספרו חמישים יום" עד שמגיע ליום החמישים בתכלית השלימות "חמץ תאפינה" בחי' אתהפכא.
"כימי עולם וכשנים קדמוניות", נס גדול בטבע
ש״פ אחרי, שבת הגדול, י״ד ניסן, ערב פסח. "ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ באור התורה (פינחס) דימי עולם קאי על סדר ההשתלשלות .. ושנים קדמוניות הם הספירות דאריך אנפין, ולמעלה יותר בחי׳ עתיק יומין ולמעלה מזה. ויש לקשר זה עם ענין שבת הגדול, וכמו שכתב כ״ק אדמו״ר הצ״צ שם ״כמ״ש בד״ה עבדים היינו לפרעה [בסידור] ויוציאנו הוי׳ אלקינו או״א שהלבישו לזרועות דא״א כו'".
כפילות הלשון בפסוק "כימי עולם, וכשנים קדמוניות" במדרש מבאר: 'כימי עולם' קאי על משה; 'כשנים קדמוניות' קאי על שלמה ונח. מבאר הצ"צ: 'כימי עולם', סדהש"ת, ו'שנים קדמוניות' למעלה מסדהש"ת, אריך ועתיק ולמעלה מזה. 'יהודה וירושלים', קאי על עבודת הקרבנות, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, בבחינת ערבות. היינו שנים קדמוניות. פועל גם בבחי' 'כימי עולם' המשכה בתיקון. שבת היא העלאה דימות החול. 'שנים קדמוניות'. בשבת הגדול ישנו עילוי שנעשה בה נס גדול, מכה מצרים בבכוריהם. שחודר בטבע שהמצרים עצמם מכים זה בזה "כימי עולם". וזה נעשה ע"י "יהודה וירושלים", בנ"י ששרשם בעצמות.
סדר קרבן פסח, אתכפיא, אתהפכא ומסירות נפש
ש״פ צו, שבת הגדול, יו״ד ניסן. "מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ. שבי״ג ניסן המתברך משבת זו (דמיני׳ מתברכין כולי׳ יומי) הוא יום ההילולא שלו. באוה״ת על הכתוב ויקחו להם איש שה". וראה לעיל תשל"ב.
טעם ציווי לקיחת השה ד' ימים קודם יצי"מ, מבאר הצ"צ, נטילת השה ענינה בירור קליפת נגה ונעשה דווקא ביום העשירי, שלימות י' כוחות, אח"כ ג' ימים בירור גקה"ט. אח"כ יום י"ד הוא העלאה לקדושה. השחיטה לאחר חצות יום י"ד, שייך לטוב שבנוגה. מבאר ענין ד' הקליפות, וחלוקתן לד' סוגים ואכילת הפסח מוצאי י"ד, אתהפכא, נעשית הגאולה בשלימות.
בעבודת ה': כשעובד עבודתו עם עשר כוחותיו, ענין לקיחת השה, יש להתחיל מהעבודה דאתכפיא, ולאחמ"כ באה העבודה דאתהפכא שהיא תכלית העבודה. יסוד ושורש עבודה זו הוא מס"נ, הן בפשטות, לקיחת ע"ז של מצרים. והן בפנימיות, קשירתו לרגלי המיטה (מלכות, שרגלי' יורדות).
יצי"מ פתיחת הצנור לכל הגאולות
יצא לאור מוגה "לקראת יום הבהיר י"א ניסן, יום הולדת השמונים וחמש לכ"ק אדמו"ר שליט"א, לאורך ימים ושנים טובות, ולקראת חג הפסח הבעל"ט .. יוד ניסן, תהא זו שנת משיח". לכללות המאמר ראה אוה"ת נ"ך עה"פ. ד"ה כימי צאתך תש"ח בתחלתו.
"כימי צאתך גו'" ב' פירושים: שהגאולה דלע"ל כמו הגאולה דיצי"מ, והנפלאות דלע"ל יהיו למעלה מנפלאות דיצי"מ, אז נמשכו נ' שערי בינה, ולע"ל יומשכו כמו שהם בכתר ועד לפנימיות עתיק. ומה שהפסוק משווה ביניהם זהו מפני שביצי"מ נפתח הצינור על כל הגאולות, וזהו "כימי" ל' רבים כנגד שאר הגאולות. ובעבודת האדם: יצי"מ, אתכפיא, ולע"ל, גם אתהפכא.
חידוש נפלא שהעיקר הוא אתכפיא
ליל י"ג ניסן. מביא מהצ"צ בעל ההילולא, באוה"ת כרך ב ע' תנג. ראה לעיל תשל"ט. תשמ"א.
אף שאכלו מצות ביצי"מ, כמוכח מהכתובים שהיו ב' מצות: מצה לפני חצות שאכלו לפני מכת בכורות, ומצה לאחר חצות שאכלו למחר ביציאה בפועל. לאחר מתן תורה אוכלים מצות רק לפני חצות; ב' סוגי המצות קיימים כיום בעבודת האדם ונרמז בתיבות 'מצת' ו'מצות'. מצה לפני חצות, עבודה דאתכפיא, כי באפיית המצה צריכים ללחוץ ולדקור שלא יבוא לידי חימוץ; וכן הבינוני (ולמטה ממנו) צריך לשמור עצמו מרע; והמצה לאחר חצות, היא העבודה דאתהפכא.
במאמר הצ"צ (עליו מיוסד מאמר זה) מבאר חידוש נפלא, שהעיקר הוא עבודה דאתכפיא (שלא כמבואר בכ"מ שהוא אתהפכא) והוא עיקר הא לחמא כו', כי העבודה אתכפיא היא היא הפועלת יצי"מ. מעלת בע"ת על צדיקים שמוציא וסוחב ניצוצות גם מגקה"ט.
לאחר מ"ת כשאוכלים מצות לפני חצות, ב' האופנים הם לפני האפיה, שצריכה שמור לפני ואחרי. בז' ימי הפסח, נזהרים ממצה שרויה, ויום שמיני נוהגים לאכול שרויה, מעין דלעתיד, ואפשר להעלות גם שרויה.
"אלקים אתם", הכח לצאת ממצרים
ליל י"א ניסן. "ידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה, מדוע מזכירים ענין יצי"מ גבי הגאולה העתידה". ראה לעיל מאמרים בד"ה זה ובהנסמן שם.
לע"ל נזכיר יצי"מ בגשמיות שמשתלשל מיצי"מ ברוחניות, שהיא כללות ענין הגלויות: מיצר הגרון מפסיק בין השכל האלוקי למידות למעשה בפועל, גם אם עבודתו אינה בשלימות ניתן לו הכח ע"י שהקב"ה קרא לבנ"י "אלוקים אתם", וברא אותם בצלמו, לכן ניתן כח בכל מצב להתגבר על המונעים ולהלחם באופן של "כי תצא למלחמה על אויבך".
"אלקים נצב בעדת א-ל", שכינתא אזלא וקיימא, ועבודתו 'לכתחילה אריבער' כי אין העולם מעלים ומסתיר, אלא אלקים נצב, "אלקים אתם ובני עליון כולכם", וכל מקום שהולך הקב"ה הולך לפניו להנחותם הדרך. וכל אחד יכול בכל יום לעשות לו ית' דירה ראויה שבה תתגלה עצמותו ומהותו.
מעלת המלכות, באלה חפצתי, ביטול
ש"פ צו, י"ב ניסן, שבת הגדול. לכללות המאמר ראה ד"ה זה ה'ש"ת "ויובן זה בהקדים מאמר כ"ק אדמו"ר הזקן ד"ה אל יתהלל חכם בחכמתו, שזהו פסוק בהפטרה פ' צו דשנת תקס"ח, נדפס עם הגהות הצ"צ באוה"ת לספר ירמי'".
מבואר בשל"ה שכל חודש ניסן הוא כמו ר"ח כל השנה. ביאור אדמו"ר הזקן עה"פ "אל יתהלל חכם בחכמתו", בעצם כח חכמתו משם יכול להלביש ולהתפשט למטה בבי"ע. "כי אם בזאת" בחכ' תתאה, "יתהלל המתהלל", שע"י כך דוקא, "השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד גו' בארץ" דוקא, "באלה חפצתי נאום ה'", כי סוף מעשה עלה במח' תחילה, כדעת ב"ה ארץ קדמה.
מעלת ספי' המלכות קשור לפסח, על הפתח, ועל שם פה-סח, דיבור והגדת לבנך, ושרשה למעלה מעלה. האמונה שבזכותה יצי"מ, "חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר", ענווה וביטול עם אמונה אף שנמוך, הם שרש הכל. זה כל ענין חודש ניסן שכל יום הוא נקודת ר"ח ונמשך הנס בטבע ובאו למ"ת שנתבטל הגזירה דעליונים ותחתונים ו"אלקים נצב בעדת א-ל" ואני המתחיל.
לחנך שדוקא בתחתון נמצא העצמות
ליל י"א ניסן. "ענין זה הוא התחלת המאמר הראשון במאמרי פסח לכ"ק מו"ח אדמו"ר בשנת ה'ש"ת כשהגיע למדינה זו ואותה שנה היתה גם שנת העיבור כשנה זו וגם קביעותה היתה כקביעת שנה זו ובשנה זו הוא התחלת שנת המ"ה מאז".
שאלת הבן הוא ענין עיקרי בפסח, כי יצי"מ הוא זמן לידת ישראל, שאז מתאים שיודגש עניין החינוך. שאלת הבן חכם מדוע צריך שקיום מצוות יהי' בגשמיות שהרי בזמן יצי"מ (קודם מ"ת) הגשמי היה טפל, והמענה שדווקא בגשמיות בתחתון שאין למטה ממנו נמצא העצמות, שהוא למעלה מחילוקי דרגות דתחתון ועליון.
פעולת התורה בעולם
ש"פ אחרי, שבת הגדול, י"ב ניסן. "מדייק בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמרו לפני מ"ד שנה, ועתה היא התחלת שנת המ"ה מאז, שהוא המשך למאמר שלפניו ד"ה כי ישאלך בנך (בסה"מ ה'ש"ת).
כמה מעלות בקיום מצוות בגשמיות דווקא: שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר; שהן "רצונו" ולא רק "חכמתו"; כי "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". דווקא בתחתון מתגלה הכח הכי עליון, בדוגמת בן המתחטא לפני אביו, ובפרט ע"י פעולת התשובה. "אסף בן קרח" עשה תשובה וכמו נדב ואביהוא שהקטירו אש זרה וקטורת עניינה תשובה ע"ד קטורת יוהכ"פ. מקשר כל הנ"ל עם הפסוק "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל" התורה פועלת חידוש במציאות העולם ומביא סיפור מכ"ק אדמו"ר הצ"צ.
מב) כגוונא – תשמ"ה
"אחד באחד" ע"י כתר, אגודת אזו"ב
ש״פ צו, שבת הגדול, ח׳ ניסן. "ידוע מאמר כ״ק אדה"ז משבת הגדול דשנת תקס״ח הנדפס בספר המאמרים תקס״ח, דשם רשום לפני המאמר שנאמר בשבת שלפני חג הפסח, אבל באוה"ת פ׳ בא כותב כ״ק אדמו״ר הצ״צ על מאמר זה שהוא בכתבי מו״ח ז״ל מאדמו״ר נ״ע בתקס״ח שבת הגדול (וכוונתו לד״ה זה הנדפס בסידור עם דא״ח שהוא הנחת ורשימת כ״ק אדמו״ר האמצעי). ונמצא שענין זה נתבאר במאמרי אדה"ז ואדמו״ר האמצעי ואדמו״ר הצ״צ הנקראים שלשת האבות (בלשון החסידים)".
עיקר מהותו של האדם הוא מידותיו, ועיקר עבודתו בתיקונם. לכל מידה מציאות בפ"ע. משא"כ מוחין עניינם אחדות. ויש מדות שבשכל ומאוחדות בתכלית. "אדם, אדמה לעליון". כשם שיש מדות ומוחין למטה כמו"כ למעלה; בי"ע, מידות; אצילות עולם האחדות, מוחין. ע"י המלכות נעשה עליית העולמות לאצילות בשבת, חיבור ואיחוד מדות במוחין "אוף הכי איהי אתייחדת לתתא", עומק הכוונה שיהיה התכללות המלכות במידות, חיבור ז"א ומלכות, "למהוי עמהון חד לקבל חד". כדי לחברם צריך כח שלישי נעלה מהם, בחי' הכתר "ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא".
המשכה זו נעשית בקבלת השבת, תוספת שבת, שממשיכים ברכה (המשכה) במלכות "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא .. ולומר ברכו את ה' המבורך". עבודה זו (יחוד זו"נ ע"י כתר) קשור ליצי"מ ושבת הגדול, שנצטוו "ולקחתם לכם אגודת אזוב". אגודה, התאגדות והתאחדות, שנעשה ע"י האזוב, אור עליון שמחברם. א' - רזא עילאה. ז' - שבע מידות. ו' -המשכה באות ב' - בעולם (בראשית ברא) והכח לעבודה זו, ע"י ביטול, האזוב קטן מכל הצומח "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא".
היציאה מכל המיצרים ע"י דילוג וקפיצה
ליל י"א ניסן בהתוועדות. "מביא ע"ז כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו במאמרו הידוע ד"ה זה" (סה"מ תש"ח) דאיתא בזהר כימי, כיום מיבעי לי' דהא בחד זמנא נפקו". יש בו הגהה אחת.
אף שהגאולה היתה ביום אחד מ"מ נאמר "כימי" לשון רבים, הזמן ומקום דיצי"מ הוא תמיד ובכל מקום עד הגאולה (כימי, מסעי, ל' רבים) אף שהיציאה היא באי"ע, במיצרים וגבולים למעלה יש ריבוי דרגות, כך יצי"מ בנפש (תפילה) ריבוי דרגות; הטעם שמזכירים יצי"מ לע"ל מצד העילוי שבאתכפיא, שהיא בדרך דילוג ובריחה, שלזה מבזבזים מלמעלה אוצרות בדילוג ובאי"ע.
וכן משום ש"למעשה ידיך (במשך הגלות) תכסוף". וע"י העבודה באופן זה, לא רק ילכו מחיל אל חיל, בבחי' הליכה. אלא יתר על כן באופן של דילוג וקפיצה, באים בקרוב ממש אל הקפיצה והדילוג דלעתיד, מתוך רעש והתלהבות און שטורעם דיציאה ממיצרים וגבולים ויציאה ממצרים כפשוטו, וקופצים מלמעלה (מ'שפרינגט אריבער), ומכינים עצמם אל הקפיצה לתוך הארץ טובה ורחבה.
מעלת העבודה עתה הסיבה לגאולה
אור ליום ה' יג ניסן. המשך ב' למאמר די"א ניסן ד"ה כימי צאתך. "ומביא בזה כ"ק אדמו"ר הצ"צ בד"ה להבין ענין נפש האלקית, והוא דרוש אדמו"ר הזקן שכתבו הצ"צ בתוספת הערות משלו". אוה"ת בראשית כרך ו (בתחלתו) וראה הערה שם. מאמרי אדמו"ר הזקן לש"ס ע' יז ואילך ובמ"מ שם. וראה גם מאמרי אדה"ז פרשיות ח"ב ע' תשמז ואילך.
בכל דור ודור ומוסיף אדה"ז "בכל יום ויום" חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והיא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף. לכאו' הגוף מעלים ומסתיר על הנפש וקדם לנפש, ובקומו משנתו מאירה הנשמה רק באפו ולאחמ"כ מתפשטת, משא"כ הגוף קם בריא ושלם. א"כ איך שייך עבודה זו בכל יום.
מעלת עבודה דיצי"מ, שגם לעת"ל שיאיר אור נעלה יותר, בכל זאת יזכירו עבודה זו. אף שהגאולה דלעתיד נמשל לאור יום שאינו כבה, גאולה נצחית. וגאולת מצרים, לאור נר שכבה. גאולה שאינה נצחית. אך יש מעלה באור הנר, שנדלק ע"י עבודת האדם. ויש בנר ארבעה דברים: פתילה; שמן; ב' סוגי אור; האור הקרוב לפתילה, והיוצא ממנו. ובעבודת ה': פתילה קאי על יר"ת, ה' אחרונה דשם הוי'. שמן קאי על יר"ע, י' דשם הוי'. ב' סוגי אור נמשל לב' סוגי אהבה: ע"פ טו"ד, ולמעלה מטו"ד. אות ה' ואות ו' דשם הוי'.
הכח באדם להגיע לדרגה זו, כי "נר ה' נשמת אדם". בכוחו להתגבר על הגוף המעלים ומסתיר על אלוקות, כי שורש הנשמה נעלה יותר. וכאשר מאיר הנר, דוחה וכופה את החושך שבאדם ומסביבו בחלקו בעולם. זהו ענין יצי"מ. שיוצא מרגילותו ומדליק נר נשמתו ומביא לגאולה השלימה. ומכיוון שע"י עבודתו גרם להבאתה יזכירו עבודה זו לעת"ל.
"בעשור לחודש" כולל כל המדריגות מכתר למלכות
ש"פ מצורע, שבת הגדול. מבאר המשך הפסוק אך בעשור וגו'. ראה ד"ה החודש תש"ל (ב). וד"ה זה תשמ"ח. תשמ"א (פ' בא).
"בעשור לחודש" ולא בעשרה, כי כל עשר ענינים בו, המשכת כתר במלכות, "ויקחו שה לבית אבות", המשיכו מדות שבכתר לבית, חב"ד שבנפש, ומשם עד לברית עולם, קרבן-פסח באכילה נעשה דם ובשר כבשרו, עד שנעשה "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו". כל שאר הפרטים: "מתניכם חגורים (אמונה) נעליכם ברגליכם (בחלק התחתון) ומקלכם בידכם", לרדות במקל גם למה שמחוץ הימנו ואינו יכול להגיע לשם. כל זה הקדמה ל"פסח הוי' על הפתח", מלכות, ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. לכן פתח "בעשור לחודש".
ע"י עבודת פרך פעלו זיכוך העול וביטול הגזירה
ליל י"ג ניסן. "ידוע בזה מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שאמרו בחודש ניסן בבואו למדינה זו בפעם השני' (ה'ש"ת) התחלת עשר השנים אחרונות דחיים חיותו בעלמא דין. ואותה שנה היתה ג"כ שנה מעוברת, שנה שלימה ותמימה כשנה זו. ומכיון שנאמר המאמר בחודש ניסן, מוכן שבעת אמירתו כבר עברו ב' חדשי אדר עם כל העילויים שבדבד".
תיבת "אתכם" בשאלת הבן החכם דומה לכאורה לשאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם". גם שאלתו בעדות חוקים ומשפטים, הרי נקרא חכם. אלא שאלת החכם היא על עבודת בנ"י לאחר מ"ת איך ניתן להמשיך המשכה אלוקית ע"י מצוות מעשיות דווקא. והרי האבות המשיכו ע"י קיום המצוות ברוחניות. ועל כך משיבים לו: דווקא ע"י גלות מצרים שבנ"י הזדככו בעבודה הגשמית בפרך, ופעלו ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים. המשיכו המשכה נעלית יותר אפילו מהאבות. ב' ענינים אלו ישנם ג"כ בעבודת האדם, ובכללות: חודש תשרי, הנהגה טבעית שבאדם, עבודה שע"פ טבע, זיכוך הגשמיות. חודש ניסן, הנהגה למעלה ממדידה והגבלה ביטול הגזירה. הנהגה זו היא בעיקר ע"י קיום תומ"צ ביגיעה.
"שמח נפש עבדך" שם אלקים דוקא
ש"פ צו, שבת הגדול, י"ב ניסן. מאמר ב. "מביא אדמו"ר הצ"צ ברשימותיו לתהלים מאמר הזהר עה"פ יחד לבבי מאן לבבי כד"א צור לבבי וחלקי. מפרש פסוקי פרק פ"ו. המתאים לשנותיו.
"יחד לבבי" קאי על לב האדם. פי' הצ"צ "לבבי" קאי על הקב"ה, "יחד לבבי" שע"י יחוד לב האדם למטה נעשה יחוד הוי' ואלקים. ע"י "והשבות אל לבבך" בשני יצרך, שגם היצה"ר ישוב לעבודת ה' אזי "הוי' הוא האלקים". עילוי בשם אלקים שיתגלה בו שם הוי'. התגלות עתיק בז"א. ב. עילוי גם בהוי' ל' מהווה. ב' היצרים הם דוגמת ושרש ב' השמות הוי' ואלקים, גילוי והעלם, זה שנפה"ב מעלמת ומסתרת על נפה"א משתלשל מההעלם דשם אלקים על שם הוי'. ע"י יחוד פנימיות וחיצונית הלב נעשה יחוד ז"א ועתיקא. הוי' ואלקים שבאור.
"כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך (יחוד הוי' ואלקים, עי"ז) הורני הוי' דרכך גו' יחד לבבי גו'". "ויתן לך האלקים", ויתן לך את אלקותו. שם אלקים דוקא. שרש ישראל בהעצמות שלמעלה מגדרים דגילוי וצמצום. "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". שרש הנשמות בעצמותו ית'. מזמור פ"ו, בגימטריא אלקים, לכן מודגש בו שרש ההעלם דשם אלקים שהוא הוי' אלקים לבדך, העלם העצמי. סיום וחותם המזמור "כי אתה הוי' עזרתני ונחמתני", גילוי שם הוי' בשם אלקים, לא רק עוזר ומושיע מהענינים הבלתי רצויים שנעשו מהעלם דאלקים, אלא גם "נחמתני", אמיתית ושלימות הנחמה "אודך הוי' כי אנפת בי תשוב אפך ותנחמני" שנתגלה הטוב דענינים שנעשו מההעלם דשם אלקים עצמם. כי שרשו בהעלם העצמי שלמעלה מגילוי, "שמח נפש עבדך גו'" השמחה מגלה הפנימיות וההעלם של הדבר שמשמחים אותו, גילוי פנימיות שם אלקים גופא, ששרשו בהעלם העצמי. השמחה דישראל, גילוי הפנימיות והשרש שלהם, הוא בנפש דוקא. "שמח נפש עבדך".
זהו הטעם על מ"ש בזהר שאומרים בעת השתטחות על קברי הצדיקים דנפש אית בכולהו בני נשא, נפש שייכת להעצם שבכולם בשוה. וזהו גם מה שהתחלת המזמור היא "תפלה לדוד" נעים זמירות ישראל, ובפרט ע"פ נוסח ה"יהי רצון" שאחרי אמירת התהלים, "שתהא נחשבת לנו אמירת מזמורי תהלים אלו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו". ובפרט ע"פ המבואר בארוכה בסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד הפלאת אמירת תהלים. וכן הוא בנוגע להבקשה "שמח נפש עבדך", שתתגלה הפנימיות והשרש דהנפש, "האלקים אשר נתנה", ובלשון המזמור, "אלקים לבדך", העלם העצמי. ובפשטות, שכאו"א מישראל יהי' בשמחה גדולה, ועד לשמחה שהיתה בדוד המלך, וכפירוש הפשוט בשמח נפש עבדך שקאי על דוד דכחיב בי' "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'", עד שבאים לשמחה שתהי' בגאולה העתידה.
לידה ביצי"מ וצמיחה בספירת העומר
ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן. "ידוע הדרוש ע"ז בסידור עם דא"ח לאדמו"ר האמצעי, והוא דרוש אדה"ז שנכתב ע"י אדמו"ר האמצעי (כמבואר בהקדמת הסידור) ויש עליו גם ביאורים והערות מאדמו"ר הצ"צ שכבר נדפס בספרו הנקרא בשם אוה"ת, ונמצא שדרוש זה נאמר ע"י שלש אבות החסידות.. ועד"ז בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז.. שכל אחד הוסיף משלו".
יצי"מ משול ללידה. "משועבדים לפרעה" 'הערף' והעדר חיות, שייך רק בחיצוניות הרצון. אבל ביצי"מ האיר פנימיות הרצון, ענין הלידה מחיצונ' הרצון למקום נעלה יותר שחיצונ' ופנימי' שווים. לכן היציאה בכח העצמות דווקא. לאחר הלידה צ"ל צמיחה, מ"ט ימי 'ספירת העומר' עד שמגיעים למ"ת.
בעבודת האדם, בכל דור ודור כו' יצי"מ, 'לידה', קאי על עבודה דמס"נ, ובספירת העומר, 'צמיחה', עבודת המדות, עבודה פנימית בסדר מסודר. וצ"ל בתכלית הזריזות "כי בחיפזון יצאת ממצרים". אין זה בסתירה לעבודה ד"בשובה ונחת", כי לעת"ל יהיה ב' בחי' אלו. ואע"פ שכלו כל הקיצין וסיימו לצחצח את הכפתורים וכו', מדוע דורשים עבודה זו. והתמיה גדולה יותר שאין איש שם לב לשאול שאלה זו. הנה בכל זאת נדרשות ב' סוגי עבודות: א. סדר והגבלה, חג הפורים, אכתי עבדי אחשורוש אנן. ב. עבודה למעלה מסדר והגבלה, חג הפסח.
פרטי העבודה ד"משכו וקחו" עד "צלי אש וגו'"
אור ליום ה' י"ג ניסן, הילולא דאדמו"ר הצ"צ. "ידועים הדיוקים בדרושי רבותינו נשיאנו למה נאמר מצות יאכל את שבעת הימים ולא בשבעת הימים .. הביאור בכל ענינים אלו כמבואר בדרושי אדה"ז, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ והנשיאים שלאח"ז עד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשי"ד".
בפרטי פרשת יצי"מ וקרבן-פסח יש בהם הוראות לכללות עבודת האדם. ציווי למשה ואהרן (רועי ישראל) כח לעבודה דתומ"צ. חסד ואמת. צדקה ותפילה. ר"ח, עתידין להתחדש כמותה, נקודת המולד עד לט"ו, בעצם היום הזה הוציא גו' על צבאותם. כולל עבודת נשי ובנות ישראל שר"ח הוא היו"ט שלהם.
משכו (ידכם מכל עבודה שהיא זרה לתומ"צ) וקחו לכם (תומ"צ תחדור בכל חלקי האדם) ראשו (תורה) על כרעיו (מעשה) ועל קרבו (לבו) צלי אש (נכלל לגמרי באש דקדושה עד שיהיה כולו לה') אל תאכלו ממנו נא (שכל התלהבות שלו לה') בעשור לחודש הזה (בעשר כוחות הנפש) ובאים לגאולה בי"ד ונעשה בדרך ממילא לא יראה לך חמץ בכל גבוליך, כי ירחיב ה"א את גבולך למעלה ממדוה"ג בתוך גבולך. כי נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו. זמן הולדת עם ישראל מזלו גובר והקב"ה מתעסק "גיט זיך אפ" כרחם אב ואם על בנים שאינה חוסכת כל טרחה ואדרבא זהו תענוג הכי גדול לעסוק עם ילדיה.
"מצה זו שאנו אוכלים" לאחר עבודה כל השנה
י"ג ניסן, אור לי"ד לאחר מעריב. ציוה לנגן והחל אמירתו בניגון של מאמר (לאחר שלא זכינו לשמוע מאמרים בניגון של מאמר משבת בראשית תשמ"ו) וכבר למחר יצא מוגה, "עחה"פ תשמ"ט".
החילוק בין מצה קודם חצות ("מצת" חסר וא"ו) למצה שלאחר חצות ("מצות" מלא וא"ו) היה רק בפסח הראשון. אבל לאחרי מ"ת גם המצות שקודם חצות הם מלא וא"ו. ויתרה מזו, כיון שהגילוי במצות אלו הוא ע"י קדימת עבודת תומ"צ במשך כל השנה, וגם אכילת המצה היא מצוה, ה"ה נעלה יותר גם מהגילוי דמצה שלאחר חצות בפסח הראשון. ואעפ"כ אנו אומרים "מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", כי מצות סיפור יציאת מצרים הוא לספר את הענין כמו שהי' אז, וגם עתה ישנו המעמד ומצב שהי' אז.
ויהי רצון, כשם שמסיימים בהפטרה דאחרון של פסח "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה .. ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו" אשר ישאר מז' מקומות של גלות, ויביאם למצב של שמיני המצב דגאולה האמיתית והשלימה ויקויים הייעוד בפשטות ובכל הפרטים וגם בפנימיות מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.
גליון זה מוקדש
לכבוד יום הבהיר י"א ניסן
מאה עשרים ושלוש שנה להולדת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו