הא לחמא עניא – תשל"ט

ב' טעמי אכילת מצה בליל הסדר: א' "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ב' "משום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ". אינם סותרים כי הם ב' זמנים, לפני חצות ולאחר חצות. החילוק ביניהם: לפני חצות היו עדיין בגלות מצרים, בחי' אתכפיא, וצריכה שימור; לאחר חצות כבר יצאו ממצרים ונגלה עליהם ממה"מ, עצמות ומהות, לגביו אין שום מציאות אחרת, ואינה יכולה להחמיץ ואינה צריכה שימור.

זהו מה שכתוב: "סור מרע" אתכפיא. "עשה טוב", אתהפכא. "בקש שלום" נגלה דתורה, אתכפיא. "ורדפהו" פנימיות התורה, אתהפכא. אמנם לאחר מ"ת מאיר גילוי זה גם לפני חצות. כי נתבטלה הגזירה דעליונים ותחתונים. ולכן בתחילת העבודה שנמצא עדיין בגלות פרטית, מיד "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" וגאלם. ביצי"מ היה הגילוי העליון למטה לפי שעה.

לכן אומרים עתה "הא לחמא עניא כו' בארעא דמצרים" מצב של גלות, לפני חצות, וגם "מצה זו כו' עד שנגלה עליהם", כי לאחר מ"ת גם כשנמצאים "בארעא דמצרים" ישנה גם העבודה של מצה שאינה יכולה להחמיץ, כי עבודתו מלכתחילה היא במס"נ.