סיכום מאמרי מאמרי פרשת קרח

טענת קרח: אין צורך לאור פנימי שיבוא בהתלבשות וגילוי, די במקיפים (טלית, בית) והפנימי כפי שכלול בהעלם (כולה תכלת, מלא ספרים). תשובת משה: עיקר הכוונה שיאיר הפנימי בגילוי והתלבשות דוקא. ועל–ידה יגיע לאור מקיף. מעלת הסדר הזה בכל דבר: בקבלת השפעה - ארבעים שנין ואח"כ שנת הארבעים. בהשפעה עצמה - פסקא פסקא ואח"כ עליה שלא בהדרגה. בעבודה - אהבה ע"פ טו"ד (לבבך, נפשך) אח"כ לאהבה בכל מאודך. בלימוד התורה - לא מספיק השגה בלבד, צ"ל יר"ש (ציצית) וקב"ע (מזוזה) קב חומטין. תורה ויראה. בגילוי דלעתיד - רק ע"י הקו (ז"א) יתגלה שרש המלכות, "אשת חיל עטרת בעלה".

האבות המשיכו גילוי אלקות בעולם שנברא ע"י צמצום והעלם דחיצוניות המלכות. העלם דעלמא דאתכסיא מעלמא דאתגליא. ומבאר באריכות (אות ב-ו) פרטי מדרגתם ע"פ ג' משלים: א. אותיות מח' (בריאה) ודיבור (יצירה ועשי') ב. אור השמש (אצי' ובי"ע). ג. סגי נהור (באצי' גופא, ג"ע וז"ת). והם המשיכו גילוי אלקות. בעבודה: תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, וכן חלישות הנפש ע"י חסרון העבודה גורם תוקף ברע, "ותראה היבשה", כמו איברים בהעדר השימוש בהם נחלשים. אדם הראשון - החל לחבר ע"י האור שהביט בו מסוף העולם ועד סופו. אבל היה זה רק אחור באחור "עס האט גיפעלט די פנימיות'דיגע איבערגיגעבנקייט" (היה חסר התמסרות פנימית). האבות - הם עיקר הגילוי, "וארא אל אברהם וגו' בא-ל שדי", אור למע' מהגבלה אבל שייך לעולמות, כי "שמי הוי' לא נודעתי להם". מתן תורה - אז נגלה אמיתת המשכת אלקות בעולם. "ויקח קרח" - רצה להפריד הגשמיות מהרוחניות ע"י העלם אורות פנימיים דמלכות. "אתפלג קרח" - רקיע המבדיל בין מים עליונים, תענוג רוחני, למים תחתונים, תענוג גשמי. "קרחה" - גם כשיש קצת חיות מצומצם ודביקות מועטת כבשערות עשה קרחה, שלא יהי' דביקות. התיקון לזה הוא "בן יצהר" - לימוד פנימיות התורה המקשר גשמיות עם רוחניות. יעקב אבינו חשש לייחוסו עם קרח, כי האבות לפני מ"ת המשיכו רק אל–שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, וניתן מקום ע"י השתלשלות לאתפליג קרח, ובקש רחמים להמשיך לאחר מתן תורה, משם אין מקום לקרח. אבל לדוכן נתייחס קרח ליעקב, כי ענינה שירה, ושירה היא על היין, "משמח אלקים", המשכת האור לאחר העלם, "יצא סוד" דבינה, גם בגשמיות, משם אלקים יומשך אור דהוי', "מחצתי (מחיצה והבדלה) ואני ארפא", שיורגש אלקות שלמעלה מעולמות, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".

חיי הנפש מוגבלים, והחיים שבהם "שם נפשנו" הם למעלה מהטבע, ובכח זה "לא נתן למוט רגלנו". ויובן ע"פ המבואר בענין "אתפלג קרח" שהוא ע"ד רקיע המבדיל בין מים למים, מחלוקת קרח ואהרן, שמאל וימין, גבורה וחסד. ענינו של קרח מחלוקת, ורצה לעשות הגבורות עיקר ולעשות חיזוק למחלוקת. גם שמו של קרח ענינו הבדלה "רקיע כעין הקרח", ונוסף ע"ז "ואתפלג קרח". הבדלה דיום השני בין מים למים, בין תענוגים רוחניים לתענוגי עוה"ז, כדי שיתעלו יותר מקודם ירידתם. קרח רצה במחלוקת כי חשב שתכלית ההבדלה היא התענוגים הגשמיים עצמם, כי שרשם למעלה משרש הרוחניות. אך טעה, כי לגילוי זה (שיהי' לע"ל) צ"ל תחילה הרגש ומעלת הגילויים. לכן לא נאמר 'כי טוב' עד ליום שלישי. וכן הוא בעבודת האדם, על-אף מעלת העבודה דבכל דרכיך דעהו, הנה כדי שעניני העולם לא יפעלו בו ירידה ויוכל לראות בהם השגחה פרטית, צ"ל בכוונה שע"י יוכל לעסוק בתומ"צ. וזהו אין מחזיקין במחלוקת, וקרח רצה שתתקיים ההבדלה. הכוונה העליונה במחלוקת קרח היתה שיבואו אח"כ לשלום נעלה יותר ע"י משה, ע"ד יום שלישי מתקן ההבדלה דיום שני. שם קרח שייך למחלוקת בטבעו, "ואתפלג" נעשה בבחירתו, דוגמת רקיע המבדיל כדי להגיע לעילוי. אך קורח שלא הי' בביטול לא הבין זאת. עד"ז בעבודה דכל מעשיך לשם שמים, מחמת הביטול, כל רצונו הוא קיום רצון הקב"ה. וזהו "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו", כדי שהעסק בעניני העולם (רגלנו) לא יהי' למוט, יש לעסוק בדברי הרשות לשם שמים, ע"י החיים שלמעלה מהטבע, להיותם למעלה מהגבלה, יכולים לחבר ב' הפכים דחו"ג. קשור לי"ב תמוז שהיה בדרך נס בלי שידוד הטבע, ונכללו בו ב' הפכים של חסד וגבורה. נס וטבע, לאכללא שמאלא בימינא.

חוט התכלת, התנשאות בקדושה גופא. בלקו"ת על הפסוק כותב: קרח רצה לעשות מהגבורות עיקר לכן חלק על אהרן שהוא מחסד, אך שגה ברואה, כי זה יהיה רק לעת"ל שהרע יתהפך לטוב, אבל עכשיו צריך גם לחסדים. מדוע חלק גם על משה שהיה מלך שעניינו גבורות. טענת קרח היתה: טלית שכולה תכלת (גבורות) מדוע חייבת בציצית, אם חוט אחד תכלת פוטרה. בדבריו "מדוע תתנשאו", היתה טענתו מה הצורך להתנשא בענייני קדושה. אכן התנשאות בכלל ראויה היא, כפי שגם הם עצמם היו נשיאי העדה, אבל מדוע תתנשאו בקדושה גופא. התכלת גופא היא התנשאות, א. כי יקרה היא בערך הלבן (ואפשר לזייפו בקלא אילן) ב. מעלת קדושתה שהיו מכסים בה כלי המשכן. גם אין תכלת בזמן הזה מגודל קדושתה שאין העולם ראוי לזה. ואם כל העדה קדושים. כולה תכלת. יש בהם קדושה. מדוע צריכה להתנשאות עוד בחוט של תכלת. וחלק גם על משה שהיה מלך, כי נמשך בשמן המשחה שענינה חסדים.

"יהי ה' אלקינו עמנו" לשון בקשה והבטחה, לכאורה הם שני ענינים שונים. ביראת ה' בד"כ העיקר הוא עבודת האדם, ומלמעלה רק מסייעים לו. כי היראה היא ביטול בתכלית ואם תבוא מלמעלה היא כדבר נוסף עליו ואינה ביטול בתכלית. לכן תוכן דברי בעל הגאולה היה בענין המס"נ, ביטול בתכלית, שעיקרה היא עבודת האדם. הלשון "עם אבותינו" מראה על דמיון בין שני דברים, כשם שעבודתם בשלימות היתה בכח עצמם, אעפ"כ היו בתכלית הביטול לה' ולא מפני רצונם לעבוד. ומה שאמר בשיחה: ״מיר זיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו״ אף שגם היה אצלו אז ענין המס"נ, כי בביטול יש כו״כ דרגות, לכן שייך שיאמר על עצמו (מצד ענוה) שחסר לו במס״נ. ולכן גם מבאר שהלשון יהי הוי' גו' הוא גם בקשה וגם הבטחה, כי כשעבודת הצדיק הוא באופן שגם העבודה שלו בכח עצמו (שהיא לכאורה ״מציאות״) היא בתכלית הביטול, אזי גם בהתפלה (בקשה) שלו יש גם ענין ההבטחה. ומעין זה (מציאות בביטול) המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. ע״י שהשריש בהם מס״נ גם על ענינים שע״פ דין אין מחוייב למסור נפשו עליהם ושגם המס״נ על ענינים אלו תהי׳ באופן שאין שייך כלל באופן אחר. ולכן זה שבהבקשה דבעל הגאולה כלול גם ענין ההבטחה הוא גם מצד המקבלים. ותקויים ההבטחה "יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", ולכל בני ישראל יהי׳ אור ברוחניות ובגשמיות.

"אבותינו" היינו פנימיות חו"ב שמצד עצם הנשמה שהיא קשורה תמיד בעצמות א"ס, הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שיתגלה אלקות לא רק בכוחות העצמיים אלא גם בכוחות הגלויים, לא רק 'עם אבותינו' אלא גם 'עמנו'. ענין טלית שכולה תכלת שחייבת בתכלת, ענין הכליון והביטול (תכלת) צריך שיומשך ולחדור גם בכל כנף ובכל פינה (ציצית). לכאורה מנין הכח להדמות לאבותינו בזמן שהפסוק עצמו מדגיש את החילוק ביננו. אלא שע"י תפילה פועל המשכה חדשה מלמעלה מהמקור. ומסיים הכתוב "אל יעזבנו ואל יטשנו", בזה הוא שולל ב' אופני טעות בדרכי עבודה, א. "אל יעזבנו", שלא יטעה ללכת בדרכי הפלא מאתו, שטעות זו היא מפני שנקודת האמת נעזבה ממנו. ב. "אל יטשנו", שלא יפול רוחו עליו ויתרחק מדגיש העבודה עי"ז, כפירוש התרגום "ולא ירחיקננא". "וכל זה נמשך ומתגלה אלינו, בדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שזהו גם הטעם לגילוי פנימיות התורה ע"י תורת החסידות בדורות האחרונים דוקא, שהרי בדורות שהיו לפנים היתה תורת החסידות בהעלם, ותחילת התגלותה הי' ע"י הבעש"ט, ואח"כ ע"י רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד, בהבנה והשגה דוקא, וע"י רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר שעל ידו נתגלתה תורת החסידות גם בע' לשון, כדי שגם אלה שאינם מבינים לשון הקודש, בהיותם במעמדם ומצבם עוד לפני שמתעלים לדרגא נעלית יותר, יוכלו ללמוד תורת החסידות, רזין ורזין דרזין שבתורה. והיינו, דאף שאכשור דרא בתמי', מ"מ, להיותו דור האחרון לגלות, ודור הראשון שיזכה בקרוב לאתחלתא דגאולה ותיכף לאח"ז לגאולה השלימה, בודאי צריכה להתקיים בו ההבטחה דיהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו .. לשון בקשה וגם לשון הבטחה".

קרח רצה שהגבורות יהיו עיקר, וחלק על כהונת אהרן שהוא בחי' החסד. טענתו: טלית שכולה תכלת (גבורה) פטורה מציצית (בחי' חסד). והטעם שחלק על משה דוקא שהיה מלך, שעיקרו גבורות, ואינה סתם התנשאות אלא התנשאות דקדושה ולכן מצד ענין הקדושה היא שייכת לחסדים. לכן טענתו היתה בענין טלית שכולה תכלת דוקא ולא של לבן, כי לבן הוא ענין התנשאות סתם, משא"כ תכלת הוא ענין ההתנשאות בקדושה דוקא. שתכלת הוא דבר יקר ערך ויש בו גם קדושה מיוחדת, שהיו מכסים את כלי המשכן. [בסיום המאמר דובר אודות דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בג' תמוז (שחל ביום הש"ק זה) תרפ"ז יהי ה' אלקינו עמנו גו' אל יעזבנו ואל יטשנו, השי"ת זאָל זיין מיט אונז און וועט זיין מיט אונז, היינו, שזהו גם לשון בקשה וגם לשון הבטחה כו'". וראה להלן ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו תשכ"ח].

רקיע המבדיל בין מים למים, הכוונה בזה שיהיו נבראים במציאות יש ויהיו כלים לאלקות. ביטול הגזירה במ"ת. חיבור רוחניות וגשמיות על ידי תומ"צ. מוח גשמי מתאחד עם אלקות ע"י תורה. שלום בעולם, חיבור בורא ונברא. מחלוקת לשם (מלכות, ארץ, הארה) שמים (רוחניות, ז"א) סופה להתקיים - בחיבורם. כי התכלית הוא חיבור גשמיות ורוחניות במדרי' הכי נעלים. מחלוקת הלל - עניינו גילוי מלמעלמ"ט, שמים, בהילו נרו, חסד, כלה נאה וחסודה. ושמאי - עניינו העלאה מלמטלמ"ע, השם ארחותיו, גבורות, כלה כמו שהיא, המשכה כפי העלאה. צריך לכלול את ב' הקוין יחד, משה - מדקדק, גבורות, אבל עניינו תורה מלמעלה למטה. ואהרן - אוהב שלום, אבל גם תפילה, מלמטה למעלה. סופה להתקיים - כי לעת"ל יהיו שניהם יחד, ושמתי כדכד, כדין וכדין, שהם וישפה, מעלת הזיכוך בעליית התחתון, קב שלו, פנימי. וכמו כן מעלת ההמשכה ממקום גבוה שמתגלה למטה יותר. אבל מחלוקת שאינה לשם שמים – קרח ועדתו: כי לא רצו בחיבור של שם לשמים, דור הפלגה, אנשי שם, עבודה זרה, יש נפרד, גבורה בלי חסדים, להחשיב לבוש הטבע וכו' אין סופה להתקיים - יש בזה ברכה, שלא ישאר בהבדלה ופירוד כי יתברר היש, תכלית הכוונה בפירוד, תשובה, "מוריד שאול ויעל", ונוסף מעלה בכהונה, כ"ד מתנות כהונה.

קרח רצה להפריד הגבורות מהחסדים כי ראה את מעלת הגבורות בשרשם שהם למעלה מהחסדים, הצמצום קדם לגילוי. אבל טעה ברואה, כי קדימת הצמצום אל הגילוי הוא רק בנוגע לגילוי שבעולמות בפועל, אבל באמת קדם הגילוי אל הצמצום, כי כל כוונת הצמצום הוא בשביל הגילוי עד שיוכל סוכ"ס להיות גילוי אוא"ס שלפני הצמצום. כמו–כן בעבודה, כדי שיוכל להאיר אור המוחין בהמדות צ"ל קודם העלם במיצר הגרון, אמנם הכוונה בהעלם זה הוא בשביל שסוכ"ס יומשך ויאיר בהמדות מאור השכל כפי שהוא מאיר בהמוחין ממש. וזהו "יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו", הגם שמוחין ומדות אינם בערך זל"ז ומיצר הגרון מפסיק ביניהם, מ״מ מבקשים (תפילה) שיהי׳ כן ע״פ הטבע, כי כוונת הצמצום בשביל הגילוי, לכן גם פנימיות המוחין יאיר בלב כמו במוח, וכמו למעלה שע״י הצמצום יכול להיות גילוי האור .. וע״י הזיכוך מגיע לאור שלמע' מהקו, ולהאור שלפנה"צ, כי כוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, כמו״כ במוחין ומדות, מאחר שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, יכול להיות המשכת אור המוחין במדות "כאשר הי׳ עם אבותינו" כמו שהם במוחין, ועד שיהי׳ כפשוטו "יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", ו"לכל בני ישראל יהי׳ אור במושבותם".

טענת קרח: איתא בזהר שקרח רצה להפריד ולאחליף שמאלא בימינא, שקו השמאל יהי' למעלה מקו הימין, כי יש מעלה בצמצום על הגילוי שאחריו, כי בלעדו אין מקום לעמידת עולמות, למ"ת, למשכן ולעבודת המשכן. גם בעבודה: דעת רבי יוחנן בברכות, הלואי ויתפלל אדם כל היום, כי מחד גיסא עליה והתכללות זיכוך התחתון עדיף, שניתק מחומריות ואף מגשמיות, משא"כ בתומ"צ, קו הימין, נשאר התחתון במציאותו. לכן רצה שלויים שהם העלאה דשמאל יהיו למעלה מכהנים שהם המשכה דימין. תשובת משה: "בוקר ויודע", אור למעלה מחשך, ואדרבא כל כוונת החשך והצמצום הוא בשביל הבוקר והגילוי. את כל זה הבין אסף בן קרח באמרו (תהילים נ) "א-ל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ", הגם שאלקים (צמצום) קודם להוי' (גילוי) אך תחילת ושרש הכל הוא א-ל, חסד וגילוי, קודם לגבורה. כוונת הצמצום (אלקים) שיתוסף אור בהקו (הוי') למעלה גם מבחי' אל. לכן הלוים "ילוו אליך וישרתוך", טפלים לכהנים, כוונת הצמצום בשביל הגילוי, כוונת הרצוא בשביל השוב, וזה מתבטא בכ"ד מתנות כהונה, דברים תחתונים גשמים, דירה בתחתונים.

שקדים ממהרים להגמר, עד"ז ברכת הכהנים במהירות גדולה. שורש כל ההשפעות הוא מחסד דאצילות, כדי שיומשך שפע גשמי יורד ומשתלשל בכל המדרגות. הדין בר"ה ויו"כ הוא שיומשך חסד במלכות דאצילות, ואדם נידון בכל יום הוא אם יומשך לעוה"ז בגשמיות; ובאיזה ענין יומשך החסד. מצד הדין ומשפט החסד מצומצם, וצריך תפילת צדיק כדי לשנות ההשפעה מענין לענין. אך גם כשהחסד מספיק יש דין ומשפט על כל השפעה וצריך תפילה. הטעם שלא מספיק הדין דר"ה גם על הפרטים, ההמשכה למטה היא ע"ד אדם שמחליט לעשות דבר מה ואעפ"כ לא יגיע לידי פועל. כי כדי שיומשך מהנפש למעשה צ"ל סדר דמחדו"מ, ובכל א' יתכן עיכוב. החלטה אינה מכרחת ירידה. ועוד צריך לדון בזה עוד פעם. אצילות היא ע"ד שכל ומידות, ובי"ע הם ע"ד מדו"מ. לכן, הגם שנקצב לאדם בר"ה ויוה"כ, יתכן, שישאר ברוחניות, כי גם ענינים גשמיים שדנים עליהם כלולים ברוחניות. ועוד, שבכל יום יש דין באיזה ענין יומשך החסד, כי למעלה ההשפעה מופשטת מציור גשמי. אמנם עיכובים אלו הם כשהרצון הוא מצד השכל, אך כשיש לאדם תענוג אז כל ההמשכות הן במהירות ובדרך ממילא ואין צריך לדון על זה שוב. עד"ז ברוחניות, בהמשכות שלמעלה מהשתלשלות, כמו ברכת כהנים. והיות שההמשכה היא מלמעלה ביותר עד למטה ביותר ובמהירות, לכן נמשכת בריבוי גדול. לאחר "פרח מטה אהרן" ניתוסף בברכת כהנים מעלת אתהפכא, ע"ד שטר שיצא עליו ערעור והוחזק בבית דין. ענין אתהפכא מרומז אף הוא בשקדים, שכן ענין המהירות כולל גם שהשפעה נמשכת למטה בריבוי, וצריך שהמטה יהי' כלי לזה, וזהו גם ענין "שלום" דברכת כהנים. תכלית השלימות דשלום זה (שגם האויב נהפך לאוהב) יהי׳ בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, שאז יהי׳ שלום בריבוי וברכה בריבוי, ריבוי בלתי מוגבל, כמ״ש פרזות תשב ירושלים, בלי מדידות והגבלות.

קרח רצה שהלויים יהיו בדרגת הכהנים וההמשכה תהי׳ מהגבורות. אלא שהכהנים (חסד) הם העיקר, והלויים (שיר, גבורה ורצוא) טפלים לכהנים, "וילוו עליך וישרתוך", על–ידם ההמשכה מהכהנים במהירות בלי מונע ומעכב כלל. וזה נתחדש לאחר מחלוקת קרח בסימן דמטה אהרן, דהעיקר היא ההמשכה במהירות, באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו" בכל התוקף, ואינו מתחשב עם מונעים ומעכבים ומעלימים ומסתירים, וכפתגם הידוע שכשהולכים למלחמה לכתחילה במאַרש של נצחון, אז מובטחים בנצחון. נתינת כח לזה מנשיא הדור, במאמר ד״ה מן המיצר קראתי י–ה (ר״ח תמוז תרפ״ז) מבאר ענין שם י–ה דוקא וצ"ל בטחו בהוי׳ עדי עד, בגלל אותיות י–ה. ב' פירושים "עדי עד", א. נצחיות, גדר זמן, מלכות, ביטול ותוקף, שבטוח שיתמלא מבוקשו, ע"י יסוד לשון תוקף וחוזק. בי-ה לבד אי אפשר שיהי׳ הבטחון כי הוא למעלה מעבודת הנבראים. רק ז״א נקרא חסיון. ב. עדי עד, כתר, למעלה מסדהש"ת. דוקא למעלה מהשתל' יכול להיות בטחון. "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל", מקיף שלמעלה מז״א, דוקא בבחינה זו אפ"ל תכלית הבטחון. ב׳ בחינות עד, עד ועד בכלל, ולא עד בכלל, אריך ועתיק, פנימיות וחיצוניות הכתר. מחיצוניות הכתר אפ"ל יניקה לחיצונים, א"א להיות הבטחון, רק בבחי׳ עד ולא עד בכלל, אבל פנימיות הכתר נמשך רק לישראל, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". לפי זה פירוש הכתוב "בטחו בהוי׳ עדי עד כי בי–ה הוי׳ צור עולמים" הוא באופן אחר, דאדרבה, זה שיכול להיות הבטחון בבחי׳ עד, פנימיות הכתר, הוא כי בי–ה הוי׳, כי ההמשכה היא מחו"ב. מניעות ועיכובים מצד ממכ״ע, אבל מצד סוכ״ע, בחי׳ י–ה שבשם הוי׳, אפ"ל בטחון שיתגברו על כל המניעות ועיכובים. וזהו "מן המיצר קראתי י–ה", דבעת המיצר והלחץ כשהאדם הוא ביסורים גדולים עד אשר כשל כח הסבל, אזי הקריאה היא לי–ה שלמעלה מכל סדר ההשתל', לפי שהולך בבטחון מוחלט ונפלא, שהולך בדרך הישר ואינו מתפעל מפני המלעיגים, וגם אינו מתפעל מעמלק בגימט' ספק המטיל ספיקות, ואדרבה, הוא שובר את כל המונעים והמעכבים, ולא עוד אלא שמהפכם לטובה בכחה של תורה, שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם ומברר את הניצוצות שבכל דבר.

בקשת בעל הגאולה לכל בנ״י שהיו באותו מעמד ומצב, ולכל בנ״י שהיו באותה המדינה, ועד לכל ישראל שבכל העולם כולו, ועד לכל ישראל עד סוף כל הדורות "יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳" שיהיה זה בגלוי ממש. לכאורה מאי קמ"ל הרי במ"ת נאמר "אנכי הוי' אלקיך" כחך וחיותך, אלא הבקשה היא בכדי שעבודה זו תהי׳ בנקל יותר, שיומשך בגלוי בעבודה בפועל. דהנה תחילה ישנו את הענין דחלק הוי' עמו, חלקי הוי' אמרה נפשי, כמשל הפיקח שאמר אנא נסיב מלכא, שאפילו בעניני קדושה אין סומכין ואין מסתפקים בעניני המשכות באורות וגילויים, אלא "לפני הוי' ישפוך שיחו". שייכותו לפרשה "אני חלקך ונחלתך" שזהו מה שהקב״ה אמר לשבט לוי, אבל שייך לכאו״א מישראל כפסק הרמב"ם כל מי שנדבה רוחו, וגם ע״י כל מצוה שמקיים, שזהו ענין של מס"נ, וע״י כל פעם שלומד עוד הפעם תורה או מקיים עוד הפעם מצוה, הרי עבודתו לאח"ז היא בקלות יותר מכיון שנתעלה. ולאח"ז באה הבקשה יהי הוי' אלקינו, כחנו וחיותנו, שיבוא בגלוי ובאופן של שלימות המוחין, אבותינו, ויומשך גם כן בשבע המדות, עמנו, וגם בעבודה במעשה בפועל שלזה הבקשה אל יעזבנו, שלא יטעה ללכת בדרכי ההפלאה, ואל יטשנו, שלא יפול רוחו עליו, גם כשעסוקים לברר את הפכים קטנים בזמן דעקבתא דמשיחא. וכן תהי׳ העבודה באופן כזה אצל כל ישראל, מתכלית העילוי שבהם עד לאשר בשם ישראל רק יכונה, שתקויים בהם ברכת צדיק נשיא דורנו שיהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ונמשך למטה בגלוי. ובזה ישנו עוד פירוש שהוא לשון עתיד והבטחה.

הדיוק בפסוק זה דוקא, הרי דיברה תורה בלשון בני אדם? כי מדובר כאן בתורה ומצוות ותפילה השייכים להעצמות, לכן מדייקים, הרי אין לו דמות הגוף ולא גוף, שהעצמות אינו בערך לבי"ע ואצילות. אלא שההמשכה והשפלה היא הכנה לאתעדל"ת, שהעבודה תמשיך עצמות, מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח וגו'. שלשה נק' ארץ, כנס"י, תורה שבע"פ ומצוות. שלשתם מושרשים בהעצמות. ונרמזין במקרא א' "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'", כי ע"י שלשתם מגלים אותם כפי שהם בעצמות. וממשיך הכתוב "שמעי דבר ה'" שנמשך בשמים וארץ כפשוטם עד לשמים וארץ חדשים והכל בשלימות ובאופן דמנוחה וקביעות ונחת רוח, "איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי". לעת"ל יהיו כל ג' ענינים אלו כמצוות רצונך, "השמים חדשים וארץ חדשה אשר אני עושה כן יעמוד זרעכם ושמכם", העבודה בזמן הגלות ממנו באים לגילוי העצמות דלע"ל. ויהיו "עומדים לפני" בפנימיות עתיק עד עצומ"ה.

מעלת ברכה על תפילה, מהירות, כי נמצאת כבר במקורו רק ממשיך משם, מ"מ מעלה בתפילה שממשיך למעלה מברכה גם כשאינו במקור. בברכת כהנים יש גם מעלת התפילה. כי אהרן איש החסד ממשיך מרב חסד שלמעלה מהשתלשלות ובריבוי ואז מתבטלים כל המונעים ומעכבים, עד״מ תגבורת נהר גדול שנמשכת בריבוי ובמהירות, עד מהרה ירוץ דברו, ואין שום דבר יכול לעכב בעדה. אבל אינו מדלג את סדר השתלשלות, אלא נמשך דרך סדהש"ת במהירות בלי העכבה עד לעוה"ז הגשמי. ענין זה יש גם בתומ"צ שיש מעלה בכל אחד ובשניהם יחד. הגם שברכת כהנים כפשוטה היא להכהנים גם בזמן הזה, מ״מ, ענין המשכת הברכות במהירות נפעל ע״י כאו״א מישראל ע״י עבודת התפילה שלו, ומבית הכנסת לבית המדרש, ואח״כ הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ע״י ג׳ הקוים דעבודה תורה וגמ"ח.

הלויים פעלו שלימות בעבודת קו השמאל, שעל ידם נשלמה בריאת גופות החיצונים. כהנים ענינם הוא המשכה מלמעלה למטה חסד והאהבה. ופועלים בלויים שעבודת העלאה שלהם תביא לידי המשכה. כי שלימות העלאה היא רק כשיש המשכה על ידה. וזה נפעל בעבודת התפילה ע״י הקדמת בחי׳ עבודת הכהנים. וכדי שתהי׳ כדבעי ובת קיימא צריך שיהיו כלים לקבל את ההמשכה. דאורות בלא כלים אין לזה קיום וא"א להמשיך הגילוי שע״י ההעלאה דגבורה למטה בשלימות, עד״ז לא הי׳ כח להפך את הלעו״ז לקדושה, ואילו היתה בריאת החיצונים עם הגופים שלהם, לא הי׳ אפשר לתקנם ולהעלותם לקדושה. אמנם לאחרי מ"ת בטלה הגזירה דעליונים כו', נתחדש ענין זה שההמשכה שע״י גבורות יש לה כלים, ועוד זאת ויתר על כן, שאפשר להפך ולתקן גם בחי׳ הלעו״ז, ויש בזה המעלה והעילוי ד"יתרון האור מתוך החושך ויתרון החכמה מן הסכלות". וזהו החידוש בעבודת הלויים, שעבודת ההעלאה שלהם היא באופן שממשיכים אח״כ למטה באופן של קיום, דירה בתחתונים, ועד שמהפכים גם דברים דלעו״ז. בכחם להמשיך ולגלות בחי׳ הוא, לשון נסתר, עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא בגילוי ובכלים. לכן עבודתם בשירה ובזמרה, ענין השמחה, שזה מורה גם על ענין הגילוי.

מעלה בברכת כהנים על שאר הברכות שבהם יתכן שיתעכב, משא״כ ברכת כהנים המשכתה היא במהירות וזריזות. דאפשר שההשפעה תהי׳ ברוחניות בלבד, ע"ד עובדי ה' בנשמתם, ואפשר שההמשכה תהי׳ למטה בגשמיות בגוף כפשוטו, בבני חיי ומזוני ובכולם רויחי בגשמיות ממש. ברכת כהנים, המשכתה במהירות וזריזות, כמו שהיא בשרשה ומקורה הכי עליון, עד למהותו ועצמותו ית׳, כך נמשך למטה מטה, במקום הכי תחתון. כי החסד הנמשך ע״י אהרן הוא בחי׳ רב חסד, למעלה ממדוה"ג. ונמשך למטה כמו שהוא למעלה בבני חיי ומזוני רויחי בגשמיות ממש, יברכך בממון, וישמרך מן המזיקים, שגם במקום שיש מזיקים, פועל הברכה שמירה, כי ברכת כהנים היא בלי שום הגבלות והפסקים, ונמשך למטה כמו שהוא למעלה. לכן הסימן דמטה אהרן שגמל שקדים, שכבר בתחילת כהונת אהרן הי׳ בו סימן לענין השקידה ומהירות וזריזות. ונתגלה דוקא אחרי מחלוקת קרח. יתרון האור מן החושך. ויש לקשר לימי בין המצרים, כ״א יום זמן גידול השקד, והתכלית היא להפוך לטוב. ובפרט כשעומדים ביום ג׳ תמוז, שהוא אתחלתא דגאולה דגאולת י״ב וי״ג תמוז. שתכלית המיצר אינו אלא כדי שתהי׳ הקריאה מן המיצר, וקריאה זו תביא אל המרחב האמיתי.

"ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'", ג' פעמים ארץ נגד ג' עולמות בי"ע, ושמים קאי על אצילות, כולל כל סדר ההשתלשלות. ובכללות יותר כל ההשתלשלות הוא במספר ג' והבחי' הד' היא עצומ"ה ית'. במ"א משמע דהג' בחי' הם אצילות בריאה יצירה, והד' הוא עולם העשי'. ג' הוא בחי' משפיע, גומל, וד' הוא בחי' מקבל, דלים. עד"ז ג' שליבות המנורה (משפיע) וד' שליבות בסולם יעקב "עולים ויורדים בו". ב"מענה לשון" שאומרים בהשתטחות נאמר שדוד זכה להיות רגל הד' של המרכבה. ויש לקשר זה גם עם סיום ההפטרה, והי' מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יחוד שימשא וסיהרא, ג' נמשך לד', המשפיע נמשך אל המקבל. ויש לקשר גם עם הפטרת "מחר חודש", שאומרים פסוק ראשון ואחרון של הפטרה. "ונפקדת כי יפקד מושבך", ע"י יפקד מושבך, שמיעטה את עצמה, פועלים ענין "ונפקדת", הזכירה ממקום הכי נעלה, עד מעצומ"ה ית', כי כל הדברים שמחוץ לעצומ"ה ית' צ"ל עליהם זכירה אצל עצומ"ה, כי לגבי העצמות אין שום מציאות כלל, וע"י "יפקד מושבך" מקבלים הזכירה ממקום האמיתי שהוא עצומ"ה ית'. וגם בזה נרמז מעלת המקבל, "יפקד מושבך", של דוד.

טענת קרח: המדבר הוא כמו לעתיד לבוא, שאז יתגלה מעלת הגבורות, לכן הלוים למעלה מהכהנים שהם מחסד. הגילוים דלעתיד כבר נמצאים עתה במעשינו ועבודתינו. השכר דלעתיד הוא כמונח בקופסה וגם המפתח ניתן לנו. גם הטלית שהוא מקיף, קבלת עול מלכות שמים, וגם התכלת שדומה לכסא דעצמות א"ס ישנם כבר בגילוי, אין צורך בחוטים ושערות הנמשכים מהצמצום. אלא שטעה, כי עדיין לא הגיע הזמן לזה. אמנם מדוע נתקנא גם בזקן אהרן (כך הפשט במדרש שקרח רצה גם הוא לגדל זקן ולא לגלח בתער כפי שנצטוו הלוים במדבר) הרי לשיטתו א"צ לשערות וצמצומים כלל. [במאמר אינו מתרץ]. הוראה נצחית מכל זה: שלא להסתפק במקיפים, צריך עבודה בפנימיות. טלית עם ציצית. בית מלא ספרים עם מזוזה. ובפרט בזה"ז שאין תכלת גם קרח מודה שלא יתכן טלית בלי ציצית. ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לתכלת ולקיים מצוות ציצית בשלימות שכנגד כל המצוות. ויקוים הכתוב אני חלקך ונחלתך, שזה כולל כל ישראל כפסק הרמב"ם שכל איש שנדבה רוחו שייך לשבט לוי, וגם עכשיו יש טעימה מעין זה. וחלקם של הלוים הוא בכל הארצות שכובש מלך ישראל ושער לוי אחד ככל השבטים, ויהי רצון שיהי' זה בקרוב ממש והיתה לה' המלוכה.