יהי ה"א עמנו – תשכ"ד (ב)

"אבותינו" היינו פנימיות חו"ב שמצד עצם הנשמה שהיא קשורה תמיד בעצמות א"ס, הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שיתגלה אלקות לא רק בכוחות העצמיים אלא גם בכוחות הגלויים, לא רק 'עם אבותינו' אלא גם 'עמנו'. ענין טלית שכולה תכלת שחייבת בתכלת, ענין הכליון והביטול (תכלת) צריך שיומשך ולחדור גם בכל כנף ובכל פינה (ציצית). לכאורה מנין הכח להדמות לאבותינו בזמן שהפסוק עצמו מדגיש את החילוק ביננו. אלא שע"י תפילה פועל המשכה חדשה מלמעלה מהמקור. ומסיים הכתוב "אל יעזבנו ואל יטשנו", בזה הוא שולל ב' אופני טעות בדרכי עבודה, א. "אל יעזבנו", שלא יטעה ללכת בדרכי הפלא מאתו, שטעות זו היא מפני שנקודת האמת נעזבה ממנו. ב. "אל יטשנו", שלא יפול רוחו עליו ויתרחק מדגיש העבודה עי"ז, כפירוש התרגום "ולא ירחיקננא".

"וכל זה נמשך ומתגלה אלינו, בדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שזהו גם הטעם לגילוי פנימיות התורה ע"י תורת החסידות בדורות האחרונים דוקא, שהרי בדורות שהיו לפנים היתה תורת החסידות בהעלם, ותחילת התגלותה הי' ע"י הבעש"ט, ואח"כ ע"י רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד, בהבנה והשגה דוקא, וע"י רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר שעל ידו נתגלתה תורת החסידות גם בע' לשון, כדי שגם אלה שאינם מבינים לשון הקודש, בהיותם במעמדם ומצבם עוד לפני שמתעלים לדרגא נעלית יותר, יוכלו ללמוד תורת החסידות, רזין ורזין דרזין שבתורה.

והיינו, דאף שאכשור דרא בתמי', מ"מ, להיותו דור האחרון לגלות, ודור הראשון שיזכה בקרוב לאתחלתא דגאולה ותיכף לאח"ז לגאולה השלימה, בודאי צריכה להתקיים בו ההבטחה דיהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו .. לשון בקשה וגם לשון הבטחה".