מאמרי פרשת האזינו

מאמרי פ' האזינו-י"ג תשרי רחמנות דנשר על כל מה שהוא מציאות, ממדרי' אתעדל"ע הכי נעלה, "תזל כטל אמרתי". רחמנות על הבריאה ממלכות; על צדיק גמור, מעצם מציאות גוף; רחמים על הפחות, מקבל סיוע מעצמות שיהי' מקדש לו ית', ע"י שהוא כלי ריקן, ביטול היש, כריתת ברית מעורר רחמים רבים. הגוף מגיע ליש האמיתי. המקדש לנשמות בגוף דוקא ולא למלאכים. הגוף הוא בכולם שוה. "אמיתית הסיוע הוא מהעצמות וואס ער איז דוחק בגשמיות, הידיעה בעצמה שיודע אשר להעצמות נוגע (רירט עס אן) עניניו הגשמיים, מספקת שיעבוד עבודתו בהעבודה דכלי ריקן". "ישאהו על אברתו". תשובה למעלה מאברין דמלכא. מצות. ע״י הרחמים שמרגיש אשר כל המדריגות הם רק הארה בלבד, ולכן יוצא ממציאותו (גייט ער ארויס פון זיין מציאות) הו״ע התשובה. בענין "יערוף כמטר" מביא מד"ה שיר המעלות ממעמקים (דר"ה) המקיים מצוה בדחילו ורחימו אבל חסר בו תכלית שלימות העבודה, "לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב גו׳", הו״ע עורף. וע"ז שוברים את ערפם, שצריך להיות שבור מזה (אז מען דארף זיין צובראכן פון דעם) הו״ע חרישת הארץ לרככה כדי שתצמיח. לאח"ז נמשך מטר, אתעדל"ע שבא אחרי האתעדל"ת, "והולידה והצמיחה" ועי״ז נעשה "לקחי", אותי אתם לוקחים.

"יצרנהו כאישון עינו", הוא ענין השגחה לישראל שנק' אישון עינו. כיון שהבריאה היא יש מאין ולא בהשתלשלות לכן ישנו השגחה פרטית לכל נברא. אחדות ה' אינה רק לעת"ל, אלא "ראו עתה כי אני אני הוא", כי הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עתה. ע"י התבוננות בצמצומים (שערות) נעשה רעש (אופנים וחיות) ושער רחב להעלאה ולהמשכה. כל זה בעבודת התשובה. "כנשר יעיר קינו", רחמים רבים. "כאישון עינו", שחרות והעלם שדוקא בו הוא כח הראיה ומתמלא כל הפגמים ונמשך אור עליון יותר, זהו מה שאומרים בסיום נעילה "שמע ישראל" ומסיימים "לשנה הבאה בירושלים".

ג' דרגות בלמעלה מהשתלשלות ("שמיני"): א. מילה וקודש הקדשים, ענינם מצוות, ואינו חידוש כי זה היתה מלכתחי' כוונת הבריאה. ב. תשובה, למעלה מתומ"צ, "המצוה הזאת אשר אנכי מצוך", בעל הרצון, אור חדש, מצד התורה יביא אשם, זדונות כשגגות, מצד הקב"ה (שג"כ מתגלה בתורה) יעשה תשובה ונעשים כזכיות. ג. יוכ"פ, עיצומו של יום מכפר, עצמות שלמעלה מבעל הרצון, נמשך ע"י תשובה ומתגלה בכניסת כה"ג לקדה"ק בהזיות אחת למעלה וז' למטה, אחת לפני ז', המשכה מלמעלה מהשתל' בהשתל'. "וכל אדם לא יהיה (גם דמות פני אדם) בבואו לכפר בקודש" אז מתגלה בחי' זו.

ע"י תשובה עולה "על אברתו" למעלה מרמ"ח אברין דמלכא, כי נתעורר ברחמים רבים כנשר גם לעולמות העליונים, (בד"ה אתם נצבים עדר"ת כולל "כל העולמים" גם שמיטה ויובל) ועל צדיקים, מצד העלם שבהם, "בבכי יבואו", תשובה וחרטה מצד ירידת הנשמה בגוף. גם כאו"א מישראל ע"י עבודה ויגיעה מגיעים לפני הוי'. עד לעצמות, ומתנהג עימם כנשר שנושא את בניו ואומר מוטב שיכנס החץ בי, אף שזה קשה אצל הקב"ה, מ"מ מתנהג עם בנ"י באופן שלמעלה מחשבונות. בענין הבכיה והחרטה, מביא מהמשך וככה: כמשל האדם שרוחץ בנהר והתחיל לטבוע כו' שמתחרט למה הלך לרחוץ [וכנראה שזהו המקור לסיפור החסידים אודות גוי מוויטעבסק שהתחיל לטבוע והתחרט למה הלך לרחוץ כו'], דוגמתו בנמשל הו"ע ירידת הנשמה בגוף בעוה"ז במים רבים שהם טרדות הפרנסה כו', וכידוע שהענין דטרדות הפרנסה, שירא פן יחסר לחמו וכו', הוא ההתחלה לכל עניני ירידה כו', ועל זה צ"ל ענין התשובה, חרטה כו', עד לאופן של בכי'.

המאמר עצמו לא הגיע לידינו לע"ע. תוכן המאמר (כפי שנמסר ע"י הרה"ת ר' יוסף הלוי וויינבערג ברדיו): ביאור עמוק מאדמו"ר מהר"ש בגודל מעלת נש"י, ע"פ מאמר הבעש"ט הידוע בפירוש דברי המשנה (אבות רפ"ב) "דע מה למעלה ממך", "דע מה למעלה, ממך עצמך" (ראה גם סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תע) שלכן בכחם ויכלתם לפעול בכל הספירות שבכל העולמות העליונים, והביאור בפעולת התורה בנש"י, ופעולת נש"י בתורה (תורת מנחם).

ענין נשר, רחמים, קו האמצעי, מבריח מן הקצה אל הקצה, כי לוקח מלמעלה מעלה הוא מגיע למטה מטה בלי שינויים. גם בנפילה (נשר, לשון נשירה) הוא בשמים, מעלת התשובה, "ימצאהו בארץ מדבר, יצרנהו כאישון עינו", השחור שבעין שהמאור יוצא ממנו, יתרון האור מתוך החושך.

מעלת הביטול כבהמה, "אדם ובהמה תושיע ה'", בה–מ"ה, משא"כ אדם א–דם, התפעלות והתלהבות היפך הביטול. רק בשמו של משה היה מ"ה בגילוי. בתוהו אורות מרובים באיכות, תכלית הדביקות במאור, שרשם בהתנשאות עצמית מעצמותו. "חלק ה' עמו" הוא הנפה"א, משא"כ יעקב, ל' עקב, חבל נחלתו, הוא נה"ב, שיש בה בהמה בגלוי ויורשת אורות דתהו, באופן של מציאה. "ימצאהו בארץ מדבר", "מצאתי דוד עבדי", עד "הוי' בדד ינחנו" בגדי בד דיוהכ"פ, "ואין עמו אל נכר" גם במלאכים, כי חלקי ה' אמרה נפשי. אנא נסיב מלכא. סיום המאמר: ההמשכה מיום הכיפורים נמשכת בחג הסוכות זמן שמחתנו עד לסיום חג הסוכות שגם אז ישנו ענין ואין עמו אל נכר, וכדאיתא במדרש בענין שמיני עצרת שאז אמר הקב״ה בואו ונגלגל אני ואתה כו׳, אנא ומלכא בלחודוהי, ואח״כ היא עבודת ויעקב הלך לדרכו, שאז פורקים את החבילות (קלייבט מען פאנאנדער די פּעקלאך) דחודש תשרי בכל השנה כולה, ועי״ז באים לקיום היעוד ושמחת עולם על ראשם, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

ישראל, הוא חלק מהעצם, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. יעקב, הגם שנמצא למטה הוא קשור בחבל לעצם, מאן דנפח מתוכו נפח. צלמנו כדמותנו. סובב וממלא. גם כשהנשמה בגוף "ארץ מדבר" ובעוה"ז "תוהו ילל ישימון", נמשך אור הסובב "יסובבנהו" לבנין דירה בתחתונים - "יבוננהו". סיום המאמר: "וזהו שקוראים פרשת האזינו לאחר יום הכיפורים, וכידוע הסיפור שפעם למחרת יום הכיפורים נכנס כ״ק מו״ח אדמו״ר לאביו ושאל אותו מה עכשיו, ואמר לו עתה ביחוד צריך לעשות תשובה (איצטער דארף מען ערשט תשובה טאן). דהיינו בהד׳ ימים שבין יום הכיפורים לסוכות, שהם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ (הגם שהתשובה היא למעלה משם הוי׳). ועד שבא להוי׳ בדד ינחנו, וכדכתיב בפרשת ברכה בטח בדד עין יעקב, שזה יהי׳ לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו".

נשר הוא רחמנות דהשתל', אבל "כנשר" הוא רחמים למעלה מסדהש"ת, על הנשמה, "חלק הוי' עמו", שירדה ל"ארץ מדבר", ונמשך כל זמן שלא חזרה למקום שממנה ירדה. הסדר בזה: "יעיר קינו"; "על גוזליו ירחף"; "ישאהו על אברתו" עד "ה' בדד ינחנו". וישנם בעבודה בתחילת השנה ובכל יום. בסוף המאמר מקשר עם ג׳ הפירושים שב"הוי׳ האמרת והוי׳ האמירך". נת' במאמרי נצבים וער"ה, מדרושי הצ״צ [המיוסדים על דרושי אדה"ז], וכן הובא גם בדרושי אדמו״ר מהר״ש [בעל ההילולא די״ג תשרי] בד״ה את הוי׳ האמרת תר״ל, דב"האמרת והאמירך" ג׳ פירושים, א׳ לשון שבח, ב׳ לשון לבוש וג׳ לשון אמירה, בהדיבור דעשרת הדברות ומהם נמשך בעשרה מאמרות.

באות ה' מביא "מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאדמו"ר מהר"ש הי' נוסע בכל יום מימי החול לטייל, ופעם (מצד סיבה) נסע בדרך אחרת, וכל האנשים מעמי הארץ שהיו שם, כשראו אותו כרעו והשתחוו לפניו. וכששאלו אח"כ את אדמו"ר מהר"ש עד"ז, ענה: אויף וועמען דען שטייט ברוך תהי' מכל העמים". ומבאר "דהטעם על זה שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר מאורע זה וצוה לפרסמו, יש לומר שהוא בכדי להוסיף בהנתינת כח על זה לכאו"א מישראל. דנוסף על הנתינת כח שע"י המאורע עצמו, דכיון שמאורע זה הי' אצל נשיא, דהנשיא הוא הכל, הוא נתינת כח לכאו"א מישראל, הנה עי"ז שנתגלה ונתפרסם ע"י נשיא, ניתוסף עי"ז עוד יותר בהנתינת כח".

קטע מסוף המאמר: "וזהו ימצאהו בארץ מדבר גו׳, דמציאה שייך בדבר שנאבד, היינו שגם אלה שנאבדו בארץ הרי משם יקבצך גו׳, ועד שהיא בחי׳ מציאה, ענין שלא לפי ערך היגיעה, כי הקב״ה לא שיער כביכול בעצמו (האָט זיך ניט געריכט) שימצא את החלק אלוקה בשלימותו במדבר, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיר״ש. ומשום זה הקב״ה הוא בהתפעלות מעבודת ישראל. ועד שזה מביא לידי תענוג גדול, וכפשטות הענין, דאינו דומה התענוג של מי שהרויח לפי ערך עבודתו (כמ״ש עובד אדמתו ישבע לחם) למי שמוצא מציאה שזהו לא לפי ערך היגיעה. וזהו שממשיך ישאהו על אברתו, לפי שע״י עבודת התשובה עולים למעלה מעלה, עד למעלה מבחי׳ אברתו, היינו למעלה מרמ״ח אברין דמלכא. כי ישראל קדמו לתורה ומצוות כדאי׳ בתד״א ואני אומר ישראל קדמו שנאמר (בתורה) דבר אל בנ״י אמור אל בנ״י כו׳. ועד שעולים למקום זה שנאמר עליו הוי׳ בדד ינחנו גו׳, ישראל ומלכא בלחודוהי. שישראל ועצומ״ה ית׳ כולא חד".

בענין התשובה, "ישאהו על אברתו", למעלה מבחי' ז"א, מצד מעלת התשובה. מביא הסיפור הידוע מכ״ק מו״ח אדמו״ר שפעם שאל את אביו למחרת יום הכיפורים מה עושים כעת וענה לו שעתה ביחוד צריך לעשות תשובה (יעצט דארף מען ערשט תשובה טאן), דהכוונה בסיפור זה היתה בפשטות אל כ״ק מו״ח אדמו״ר, דגם לאחר העילוי שלו ביום הכיפורים (שזהו עילוי נעלה ביותר) הי׳ צ״ל אצלו עילוי עוד יותר למחרת יום הכיפורים, ובאופן של תשובה. שזה מורה על מעלת זמן זה. ומכיון שסיפור זה סופר ונתפרסם ע״י נשיא דורנו, מובן שזהו הוראה לכאו״א מישראל. וידוע פתגם רבותינו נשיאינו שד׳ הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם כנגד ד׳ אותיות הוי׳ דלעילא. ועד שנקרא היום שלמחרת יום הכיפורים בשם השם (ג–ט׳ס נאמען), כי למחרת יום הכיפורים מגיעים למעלה מכל שם, לפני הוי׳, ולא נקרא אלא בשם ג–ט׳ס נאמען, שם השם. שמכל זה מובנת מעלת מעמדם ומצבם של ישראל בימים אלו. ולכן יתבאר כאן רק העילוי שבענין התשובה, על אברתו, למעלה מתורה ומצוות. בסופו, מקשר ענין הרחמים עם הפסוק "עוברי בעמק הבכה" (תהילים פ"ד כמספר שנותיו בשנה זו) ומקשר ענין הבכי' למובא בכתבי האריז״ל (הובא בלקו״ת) דמי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה. הגם שהיתה עבודתו בתכלית השלימות בחודש אלול ובימי הסליחות ובר"ה ובימים שעברו מעשי״ת, מ״מ, אם אינו בוכה ביום מסויים הרי זה מורה על חסרון בשלימות נשמתו. וכמבואר בלקו״ת הענין בזה, דהבכי׳ בעשי״ת היא ע״ד מה דאיתא בזהר שכששמע ר׳ עקיבא רזי תורה שבשיר השירים זלגו עיניו דמעות מרוב השמחה שמגילוי סודות התורה, שזהו ענין בכי׳ של שמחה הבא מחמת עוצם הגילוי, ולכן בערך עילוי זה אין נשמתו שלימה. דבכי זה קשור עם ענין הרחמים.