מאמרי י"ט כסלו

בירור הגוף ונה"ב בדרך מלחמה ובדרך שלום ומנוחה בג' קוין. תורה, לימוד פנימיות התורה אינו מביא ישות וגאוה. גמ"ח, גם לעשירים, למעלה מצדקה שהוא רק מילוי חיסרון. תפילה, מתפלל עם הציבור, ע"ד עשי"ת, קירוב המאור אל הניצוץ אין מציאות מנגד. כולם ע"י פנימיות התורה, י"ט כסלו. קטע במאמר: במדרש "תפלה למשה", א"ל הקב"ה למשה מה אתה מבקש, אמר משה, איני מבקש בשבילי, אלא מדינה פלונית היא חרבה, והיא שלך, גזור שתיבנה, כך משה לא ביקש לעצמו אלא בשביל ישראל. וזוהי גם כללות ההנהגה אצל כל נשיאי ישראל, שאף שמצד עצמם לא חסר להם מאומה, הרי אין מבקשים לעצמם אלא בשביל ישראל. וכמו ביעקב, שמצד עצמו הי' מוכן כבר לביאת המשיח, "אבוא אל אדוני שעירה", אלא ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי", היינו, שלא מוכנים עדיין מצד צעירי הצאן (די קליינע שעפעלעך) כו', אשר, אם ימהרו אותם עם העבודה דהוי' אחד ושמו אחד, ודפקום יום אחד (אזי) ומתו כל הצאן, שיהי' אצלם ענין של כליון כו', ולא העבודה דרצוא ושוב שהיא תכלית הכוונה. ובגלל שהצאן גו' עלות עלי, נשאר גם יעקב בגלות, אע"פ שמצד עצמו לא חסר לו מאומה. וכמו"כ גם במשה, שמצד עצמו הוא עשיר, שלא הי' חסר מאומה, כפי שמעיד עליו הקב"ה בשאלו אותו מה אתה מבקש. ועל זה עונה משה, איני מבקש בשבילי, אלא מדינה פלונית היא חרבה.. אע"פ שהוא עשיר, והוא בעצמו כבר שלם בכל הענינים, אעפ"כ, מעמיד את עצמו בסכנה (ער שטעלט זיך אַיין), ומניח את עצמו הצדה לגמרי (ער לייגט זיך אַוועק אינגאַנצן אָן אַ זייט), ותובע בדרך מתנת חינם, ומהי תביעתו שישנם הצאן שהן עלות עלי, וישנה מדינה פלונית שהיא חרבה כו', ולכן גזור שתיבנה.

גלות, חורבן, שינה, שמיעה, חלום, ולמטה מזה, עיבור. גאולה, זמן ביהמ"ק, יקיצה, ראיה באלקות, ולמעלה מזה, לידה. מקום המקדש התעצם באלקות, מקום הארון אינו מן המדה. ע"ד נבואה. בקרבנות נמשך אורות דתהו. עת העלאת נה"ב בתפילה. בגמ"ח המשכה. תורה הוא ממוצע המחבר. קטע במאמר: "כאשר יהיה אצלו כל הג' קוין אז אפשר להיות בטוח שלא יפול הנופל ממנו. כי נעשה חיבור נה"א ונה"ב, רצוא ושוב, ואז ילך לבטח דרכו. אך כשלא זכה, שלא עשה זיכוך בנפשו, אז נעשית לו כו', לזאת צ"ל גם לימוד פנימיות התורה. (המאמר חסר המשך וסיום).

ע"י הפיזור דישראל בין האומות ישנו קיום התומ"צ בתמידות, ובתוקף גדול יותר, מצד ההעלם וההסתר והגזירות מתעורר כח המס"נ. כמודגש בהימים טובים שבזמן הגלות, חנוכה ופורים, שהגזירה וההצלה קשורים עם ענינים שלמעלה מהשכל דוקא. מענה אבנימוס הגרדי לאומות העולם על רצונם "להזדווג באומה זו", לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות תינוקות מצפצפים בקולם, לימוד התורה צ"ל קשור עם הקב"ה (תפלה), למעלה מהשכל. וזוהי העצה להנצל משליטת אוה"ע באופן של חיבור וזיווג. "מקול מחצצים" המחיצה בין טמא לטהור כו' שבהלכות התורה, עי"ז "הוי' עמו", למעלה מהשכל. "בין משאבים" ששואבים מהמעיין והמקור דתורה. לך ה' הגדולה וכו' והנצח זו ירושלים, מעלת מדת הנצחון (שמתעוררת ע"י המנגד) מגעת בעצם הנפש, ובשבילה מבזבזים כל האוצרות: אוצר של יראת שמים, לא רק יראה תתאה, אלא גם יראה עילאה, ובתורה, גילוי פנימיות התורה באופן המובן גם לנה"ב. "צדקת פרזונו", לשון "פרזות תשב ירושלים", גילוי למעלה ממדידה והגבלה, שבא ע"י העבודה דמס"נ ע"י ה"צדקה בישראל שפיזרן לבין האומות".

שורש הטבע משם אלקים, דעת תחתון; ושורש הנסים – משם הוי', דעת עליון. וע"י הנסים הנמשכים בעולם – המשכת הגילוי שלמעלה מהטבע בטבע – נעשה החיבור דדעת תחתון ודעת עליון. הטעם שיש צורך בחיבור זה (דלכאורה הרי גם דעת תחתון הוא אמת): א' מג' הפירושים ב"טבע" הוא לשון מטבע, וקאי על הצורה והחיות האלקי שבעולם, הקשורה גם עם צורת החומר. והנה, התהוות חומר הנבראים היא מבחי' הדיבור (שעי"ז נעשים במציאות יש, להיותו לבוש הנפרד), והתהוות הצורה היא מבחי' הרצון (שעי"ז נעשים שייכים לענין הביטול, להיותו רק גילוי העצם). ונמצא, שגם הנהגה טבעית (השייכת לענין הצורה) היא מבחי' הרצון (אלא שבהנהגה טבעית הרצון הוא להנהיג את העולם באופן שהוא מציאות, ובהנהגה נסית – באופן שהוא כלא חשיב). והיינו, שישנם שני אופנים בדעת תחתון: שהמטה מצ"ע הוא מציאות (ועפ"ז דעת תחתון ודעת עליון הם הפכיים); ושמציאות המטה היא כדי לגלות הענין ד"למעלה מעלה עד אין קץ" (ועפ"ז בעצם מהותם דעת תחתון ודעת עליון הם ענין אחד – גילוי הענינים שבא"ס). וענין האמת שבדעת תחתון (ש"שניהם אמת") הוא באופן הב', ולכן גילויו הוא דוקא ע"י חיבורו עם דעת עליון. והיינו, שהשלימות דהנהגת הטבע היא דוקא כשנמשך בו הגילוי שלמעלה מהטבע. אמנם בפרטיות, גם הענינים ד"למעלה מעלה עד אין קץ" ו"למטה מטה עד אין תכלית" הם שני ענינים, וחיבורם (וכן החיבור דדעת תחתון ודעת עליון, טבע ולמעלה מהטבע) הוא ע"י ענין שלמעלה משניהם – ההמשכה מבחי' "אנת הוא חד".

מ"ם פתוחה – ירידת מלכות לצורך בירורים. העלם אלקות להוות יש ומציאות. מ"ם סתומה – נבראים ממחשבה דבינה, מרגיש מקורו, בירור בשלום. "לםרבה המשרה", להמשיך מ"ם סתומה במלכות, ע"י שרים ("משרה") המגלים רצון המלך במרחק. "ולשלום אין קץ", גם בחיצוניות העולם ע"י מוחין דגדלות, פני' בינה פני' עתיק, תענוג. "מעתה ועד עולם", ללא שינויים. הכנה לזה בעבודה דשלום בין נה"א ונה"ב, יצ"ט ויצה"ר, התבוננות נה"א מעניני נה"ב עד שתהא שייכת להשגה בטוב אלקי. שבמשרה יומשך מ"ם סתומה.

לימודי הוי' נעשים כביכול מלמדי הוי', לפעול רצון חדש. מאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד בלקו"ת בענין מזון לבוש ובית, פנימי, מקיף הקרוב (בינה, דיבור) מצוות, ומקיף הרחוק (כתר) תורה בהקדם הביטול, בית אבנים, שויתי ודוממתי, שומר גם על לבושי עשו החמודות שיהיו נקיים וטהורים, בגדיו בוגדיו, בע"ת שצריכים שמירה יתירה. גם לבושי המצוות צריך שמירה מפניות ורצונות ומח' הפכיות. ת"ח עושים שלום בפשמ"ט בלימוד התורה בקב"ע. קטע במאמר: "פתח ליבי בתורתך, כחודה של מחט מגיע לפתחו של אולם להיות גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בית נאמן, אני חומה זו תורה, בפרט תושבע"פ, גדרים וסייגים בתורה, 'רב' נעשה 'שלום', ברבים היו עמדי".

צדקה מסיר הערלה ומוציא האהבה מפנימיות הלב להיות "אחזה פניך". תפילה, מס"נ למעלה מטו"ד, רצון חדש, נמשך עתיק בדרך מעביר. משא"כ ברכה גילוי מעולם עד עולם מראשית השתלשלות לסופו. נמשך אריך בדרך התלבשות. עבודת התפילה, גילוי יחידה בנפש ופועל גאולה הכללית. אמנם לאו כל מוחא סביל דא, צריך סייעתא דשמיא, אתעדל"ע ע"י נתינת צדקה, "צדק לפניו יהלך", שמוליך פנימיות הלב להוי', ללא הגבלה, ענין הבע"ת שיוצא ממציאותו הקודמת, מצד עצם נפשו הקשורה בה', בכל מאודך בכל ממונך. וצ"ל גם ענין קרבנות ותפילה לעלות הגשמי לרוחני ע"י עבודה דיחידה "בקשו פני". ועי"ז גם בתורה, עד שנעשית היציאה מהמיצר אל המרחב מן הגשם אל הרוח וגם מן הגיהנם.

עבודה בדרך מלחמה, התאבקות נה"א עם הנה"ב עד שההשגה תפעל עליו (זיי פלעכטן זיך ארום זה עם זה). "פדה בשלום", לא יתכן אחרת מציווי התורה. מסירת עצם נה"ב לקדושה. הארת היחידה. אינו מרגיש שצריך מס"נ וצער אלא רק תענוג ועונג. זה שייך לכל ישראל. ג' פירושים משביעין אותו: שובע, מבחי' טהורה היא. שבועה, "בי נשבעתי", עתיק. שבע, נמשך בפועל בז' ימי הבנין בגוף ונה"ב. שובע, מבחי' תהי צדיק שיש בכל ישראל כיון שהוא מקושר למעלה הרי סוכ"ס שלעפט מען אים ארויס, עד שיקיים גם את הציווי "תהי צדיק" ועד לאמיתת שם התואר צדיק כמבואר בתניא. "תשבע כל לשון", גם למטה בגוף. יחידה שבנפש פועל בנשמה המלובשת בגוף ועל עבודתו למטה בדרך שלום. ראיה וידיעה באלקות ובוודאי לא יעבור על השבועה. נפש כי תחטא, תווהא(בתמי'), כי משביעין אותו בכל טוב.

האבות הן הן המרכבה, לעלות בחי' אדם בגי' מ"ה (ל' מה פשפשת ול' מהות דבר) לבחי' "כי לא אדם הוא להנחם", לעצמותו ית'. שגם במהות דבר יומשך הביטול. גם בהתחלקות המדות יוכל להיות התכללות. אדם כלול מעליונים ותחתונים. לא רק מצד חלישות המדות אלא גם בתקפם הם בשלום והתכללות בכח נמנע הנמנעות. בכל לבבך בשני יצריך מצד רצון עצמי ופנימי דנפה"א. י"ט כסלו ענינו להמשיך בחי' עומק ופנימיות תורת ה' ומצוות ה' מבחי' פנימיות ועצמות אוא"ס ב"ה שיאיר בפנימיות נפשנו (אגרת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע) עי"ז פועלים "פדה בשלום" בכל אחד ואחד.

"הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" הולך על בנ"י, צדיקים, משיח וספירת המלכות. ירידת המלכות ע"ד נקודת החיריק ועלייתה כנקודת החולם למעלה מכל האותיות. אני ראשון ואני אחרון. העבודה בזמן הגלות "היינו כחולמים", גורם לעילוי גדול "אז ימלא שחוק פינו", חלום לשון חוזק, "ותחלימני". קטע מהמאמר: בכל דור ודור, ובפרט בהדורות הכלליים, אצל הנשמה הכללית שבאותו הדור, שעי"ז שישנו ענין של מאסר, הנה דוקא לאחרי זה נעשה הוספה וחיזוק עוד יותר מכמו שהי' קודם המאסר. וזהו גם כללות ענין המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו, שנעשה ר"ה ללימוד החסידות ולדרכי החסידות, כידוע שדוקא לאחרי המאסר והגאולה ניתוסף בהפצת המעיינות ביתר שאת וביתר תוקף מכמו שהי' קודם המאסר והגאולה, שזהו ע"ד ובדוגמת החיזוק והבריאות ("ותחלימני", תבריאני ותחזקני) שנעשה ע"י ענין החלום.

ארץ הרים ובקעות, בכאו"א מישראל שנקראו ארץ חפץ ישנה העבודה דהרים, אברהם שקראו הר, אהבה, והעבודה דבקעות, מקום שפל, יראה וביטול. עבודת הביטול מגעת למעלה יותר מעבודת האהבה, בדוגמת חותם המתהפך –שדוקא ע"י העבודה דחותם שוקע, ביטול, נעשה למעלה חותם בולט, גילוי אוא"ס בלי לבושים המסתירים. ענין זה כפי שהוא למעלה בחי' חסד דאצילות, שנקרא חסד זוטא, כי השפעת החסד בעולם האצילות היא מצד הביטול; משא"כ בחסד דקליפה, ישמעאל, ההשפעה מצד ההתנשאות, אלא שאין זה התנשאות עצמית, אלא התנשאות חיצונית בלבד, ולכן נרגש אצלו הצורך להתייהר ע"י ההשפעה אל הזולת, ושרשו מבחי' החסד שלמעלה מאצילות, ששם כחשכה כאורה. וזהו קטנתי מכל החסדים, שהשפעת החסד דקדושה קשורה עם ענין הביטול, בב' אופנים: גילוי החסדים שלמעלה פועל את ענין הביטול (קטנתי) למטה, כהביאור באגה"ק, עבודת זו פועלת המשכת "כל החסדים" מלמעלה, שהחותם שוקע למטה פועל חותם בולט למעלה.

מים העליונים, מקור תענוגים עליונים ורוחניים, מים תחתונים, מקור התענוגים התחתונים והגשמיים; וביניהם רקיע המבדיל, כדי שהמלאכים שלמטה מהרקיע יוכלו לקבל השפע מלמעלה ולחלקו לכל עולם לפי ערכו (ע"ד חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה לאברי העיכול, כדי שיוכלו לפרר את המאכל ולחלקו לכל אברי הגוף) נוסף לזה יש פסולת שיוצאת לחוץ. ובזה ב' מדריגות: "את המות" חיות מצומצמת נמשכת לע' שרים, בדוגמת החיות שבדומם; "ואת הרע" המשתלשל מחיות זו נגד הקדושה. קליפת פעור, מציאות ניזונית מפסולת ומחשיבה פסולת זו כדבר עיקרי, עד שהיו מתריזין בפנים יורדת ונעשית רע. ונשב בגיא מול בית פעור: העצה נגד קליפת פעור היא הישיבה בגיא בחי' אין, סתימו דכל סתימין, כמשל הגיא שאפילו דבר גדול הנמצא בו הוא בהעלם והסתר; והיינו, שהאדם משיג בשכלו שהאמת היא כדעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין ולא דעת תחתון שלמטה יש ולמעלה אין, ה"ה עוקר את קליפת פעור. בעבודה, דעת תחתון, ק"ש ביטול היש מתייחד בשרשו אבל נשאר מציאות היש, ולא בטל במציאות לגמרי; דעת עליון הו"ע התפלה, ביטול במציאות לגמרי. לכן מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק לתפלה כי עבודתו היא בענין החכמה שלמעלה באי"ע למדות, יש לו ממילא ד"ע, ואינו צריך לתפלה, אבל מפסיק לק"ש, כי צ"ל גם העבודה דד"ת, העבודה בהיש כפי שהוא במציאותו. כמאמר ר' חייא מן יומי לא כוונית כו', כי היתה תורתו אומנתו, לא הוצרך לכוון בתפלה. וזהו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, שנוסף על הביטול מצד עבודת התפלה "מכל החסדים" ישנו ביטול נעלה עוד יותר שנעשה מצד לימוד התורה "ומכל האמת". דרושי חתונה

החילוק בין מרכבת החיות למרכבת האבות: מרכבת החיות מצד ביטולם ה"ה מעלים את האדם (ז"א) למעמד ומצב שיהי' ניכר בו הביטול שנמשך מבחי' מ"ה, ועי"ז יהיו ג' הקוין שבו בהתכללות וביטול אמיתי (לא רק ביטול היש אלא ביטול במציאות). ומרכבת האבות, ז"א דאצילות, שבעתיקא אחיד ותליא – העלאת בחי' אדם לבחי' כי לא אדם הוא, שיומשך בו (לא רק מבחי' הנקודים, תהו, שרש חיות המרכבה, אלא) מבחי' עקודים. לאחרי מ"ת בכח כאו"א מישראל ע"י תומ"צ. ולכן יש בתורה בחי' אדם (זאת התורה אדם; רמ"ח פיקודין כנגד רמ"ח אברים דמלכא), וגם בחי' כי לא אדם הוא (אנכי מי שאנכי); וכן יש בה ב' הענינים דהעלאה והמשכה. וזהו ענין ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח (שעל ידם נעשה פדה בשלום) – ב' הקוין דהעלאה והמשכה וחיבורם יחד (ע"י קו האמצעי – החוט השלישי לא במהרה ינתק). "כח זה בכל אחד ע"י תומ"צ שיש בו רמ"ח פיקודין רמ"ח איברים (אדם) ואנכי מי שאנכי (לא אדם), העלאה והמשכה. חיבורם ע"י קו האמצעי שלא במהרה ינתק. פדיית ישראל והשכינה ברחמים גדולים".

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה", "יברכו כה", המשכת גילוי אור במלכות ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (והיינו שיש בה הן המעלה דתפלה – המשכת רצון חדש, והן המעלה דברכה – שהיא בדרך ציווי), בדוגמת ההמשכה שע"י תורה. והמשכה זו היא ענין החסד – השפעה בריבוי שלמעלה מריבוי החסרון, דהיינו המשכת גילוי אור שלמעלה משייכות למלכות (משא"כ צדקה ענינה מילוי החסרון, המשכת הגילוי השייך למלכות), פנימיות הכתר, עשירות. שלימות ענין העשירות בימי שלמה, שהאיר גילוי נעלה ביותר, עד שנמשכו אליו גם הניצוצות שבמקומות הרחוקים, בירור שבדרך מנוחה שעי"ז מתבטל המנגד בתכלית. וזוהי מעלת הגילוי דבית-המקדש על הגילוי שהי' במשכן, שאז הי' הבירור בדרך מלחמה, ולכן גם לאחרי הבירור נשארו מנגדים. ונוסף לזה ישנו ענין החסד שלמעלה גם מעשירות, שהוא ההמשכה מבחי' פנימיות עתיק (א"ס שברדל"א, שהוא עיקר הענין דעתיק, ובכללות הוא עצמות אוא"ס) שתהי' לעתיד לבוא, למעלה מההמשכה שהיתה בימי שלמה. ולכן יומשך הגילוי גם למטה יותר, במלכות דמלכות (כח הפועל בנפעל), ועד למטה בעוה"ז הגשמי. ב' טעמים שהמשכה זו היא ע"י "חסידיך" דוקא: א. מצד הביטול שלהם, ב. מצד ענין החסידות, שהכחות הטבעיים נעשים כחות אלקיים. ולכן אין צורך בציווי על המשכה זו (אף שהיא בדרך ברכה, שהיא ע"י ציווי), כי ענין הציווי הוא רק כשהעולם הוא מציאות לעצמו, ולא כשנמשך גילוי העצמות. וזהו "פדה בשלום", שהפדי' דלעתיד היא בתכלית השלום, ולכן "כי ברבים היו עמדי", שגם אלו שנמצאים בבחי' רבים מתאחדים בתכלית. ופדי' זו היא ע"י העסק בתורה (פנימ' התורה) ובגמ"ח ובתפלה בציבור (המשכת פנימיות הכתר).

בתורה וגמ"ח ענין השלום בהם הוא מצד עצמם, בתפילה נעשה ע"י שמתפלל עם הציבור. גלות יעקב אצל עשו, חטא עה"ד, מיעוט הלבנה, נשתלשל משבירת הכלים דתוהו שתחילתו מהדעת. קודם החטא נרגש בחיך טעם ומתיקות רוחני. ע"י החטא "וידעו כי ערומים הם" ונעשה תאוה. דעת גרם הכרה והרגשה בגשמיות הפרי, שרש החטאים שבגללם נעשה ענין הגלות. מהתגלות הלב מגיע יניקה ללעו"ז. תיקון, מלך השמיני הדר "ושם אשתו מ"ה-יטבאל", יחוד מ"ה וב"ן (יטבאל). לעת"ל, ומלאה הארץ דעה גו', פנימיות הדעת פועל ביטול במדות דתהו. בעבודה: יתקע מחשבתו בחוזק ולהגיע (דערגרונטעווען זיך) להכרת האמת הוי' גם בעולם עד להכרה דאין עוד מלבדו. נעשה ומלאה הארץ דעה את ה', טפל להוי', חיבור הפכים, קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים. המלחמה עם הלעו"ז "פדה בשלום מקרב לי", קירוב והתלבשות בנה"ב להפכה לטוב, פדאני לי ולבני כו' היפך השבירה דתהו שרש החטא והגלות.

החילוק בין חסד דלגאו לחסד דלבר. אצי' ולמעלה מאצי'. השפעה מצד השפלות או מצד התנשאות. שאין המקבל תופס מקום. כמו פירורים מסעודת המלך. "מרום וקדוש אשכון, את עני ושפל רוח". שהוא הכלי לפנימיות. ויש את שניהם בתוהו ובתיקון, חסד דישמעל וחסד דאברהם. וע"י הבירור ממשיך אורות דתוהו בכלי התיקון. לכן מי שנעשה לו נס צ"ל שפל רוח במאד. ושייך ל"פדה בשלום" השייך רק במקום הביטול.

בפסוק זה נרמז תוכן כללות עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ: "מקול מחצצים" קול העוסקים בתורה בעניני מחיצות (ההבדלה בין טמא לטהור), ובעבודה, צריך להעמיד מחיצה בינו לבין העולם כולו; "בין משאבים" לימוד ושאיבת מי התורה באופן שמבינים ("בין" ל' בינה) שהיא חכמתו ורצונו ית'; ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" "פרזות תשב ירושלים", מעמד ומצב של הרחבה. כדי שיוכל להיות "פרזונו" לשון "פרזות" – צ"ל תחלה "פרזונו" לשון פיזור. ובזה ב' פירושים: (א) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות", כדי שיוכלו לברר גם את הניצוצות המרוחקים ביותר, ונוסף לזה – כיון שבכל מדינה (גם במדינות שאין בהם גזירות) ישנם קשיים השייכים למדינה זו (ואדרבה – בענין זה הוא עיקר תפקידם), וכשבנ"י הנמצאים במדינה אחרת מתנהגים כראוי באותו ענין, פועל הדבר לסייע לישראל שבאותה המדינה שבה יש קשיים בענין זה. (ב) פיזור ובזבוז האוצרות בשביל הנצחון במלחמה, שהו"ע הכחות המיוחדים (ובפרט – הכח דמסירות-נפש) שניתנו בדורות האחרונים. דיוק הלשון "צדקה" – שאין זה בבחי' פרעון או תשלום שכר, אלא צדקה בלבד. ועי"ז גם עבודתם של ישראל היא באופן של צדקה, בבחי' עבודת עבד. ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" – "פרזות תשב ירושלים", דהיינו שלא יהי' אויב להגן מפניו על שלימות היראה, ולכן לא יהי' צורך ב"חומה" ("אני חומה זו תורה") של אבנים, אלא יהי' הענין ד"חומת אש" – התורה כפי שהיא בבחי' "אש שחורה ע"ג אש לבנה", למעלה מאותיות (וההכנה לזה – ע"י לימוד התורה עתה באופן זה).

ע"י ביטול דקטנתי מגיעים לתכלית הקירוב, בירור תהו והתעלות גם בתיקון. בג' דברים התקין יעקב עצמו להכניע את עשו אך השלימות בזה יהי' לעת"ל כאשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה כמו שהיה קודם חטא עה"ד, לגני לגנוני למקום שהי' עקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה. ביהמ"ק היה דירה לעצמותו ית' כתמיהת שלמה "האומנם ישב גו' הן השמים גו' לא יכלכלוך אף כי הבית הזה", שהיה דירה. לכמה דעות הי' זה ע"ד נבואה ובדרך מעבר שאינו אלא זיו והארה, וביהמ"ק היה דירה לעצמותו, כלי לבל"ג האמיתי, מקום ארון אינו מן המדה, הקב"ה נק' מקום. ב' דעות בספר עיקרים אם הוא ממכ"ע או סוכ"ע. עיקר החידוש הוא שגם מציאות מקום מוגבל הוא באמת טפל ובטל בתכלית. "הוא מקומו של עולם, אתרא טפילה לי". ע"ד ה' אחד ולא יחיד, ז' רקיעים וד' רוחות (גם שרשם הרוחני) בטלים לאלופו של עולם. לך ה' הגדולה וכו'. מביהמ"ק נמשך ביטול לכל העולם ולכל השנה ע"י השתחוואה ברגל. מעלת הביטול זה למטה יותר מבאצילות, כמשל צפור המדברת שבאי"ע לדיבור אדם חכם המדבר מ"מ פועל שמחה ותענוג במלך מצד החידוש. מעלת ביטול עוה"ז הגשמי שנתהווה מכח העצמות, יש האמיתי "בביטולו בתכלית ליש האמיתי ביז ער ווערט אויס יש הנברא און ווערט יש האמיתי .. והוא הקרוב קרוב ביותר שאין למעלה מזה, שגילוי העצמות הוא דוקא בבית הזה ולא בשמים ושמי השמים". העיקר ע"י עבודת הקרבנות ריח ניחוח, אדם כי יקריב מכם קרבן, הקרבת נה"ב דאקדימי' טענתי' בשרשו גבוה יותר ובצירוף עבודת כהן (המשכה) לוי (העלאה) וישראל (המשכה למטה) כמו"כ ג' דברים שהתקין יעקב: דורון המשכה, תפלה העלאה, לאח"ז מלחמה הוא המשכה ע"י תורה. כמו"כ בתפילה, יהיב צדקה לעני' המשכה, תפילה העלאה, תורה המשכה למטה לבירור תהו, התקין עצמו (מלשון תיקון) בג' קוין ולא כמו תהו שהוא רק ב' קוין.

השראת השכינה בביהמ"ק: לא כהדעות שזהו רק זיו והארה, ורק מוכשר להשראת אלקות, אלא בחי' העצמות, ובאופן של כלי. ואף שביהמ"ק הוא מוגבל – הנה מקום אתי, אתרי טפלה לי, שגם מקום המציאות וההתחלקות (שמצד אור הממלא) הוא בטל בתכלית. וענין זה הי' בגילוי בביהמ"ק, שמקום ארון אינו מן המדה, ועי"ז נמשך בעולם כולו, שיהי' דירה לו ית', באופן נעלה יותר מאשר בשמים ושמי השמים. הגילוי בביהמ"ק – ע"י עבודת הקרבנות (וגם ע"י עבודת התפלה), שהיתה ע"י כהנים – המשכה מלמעלה, לוים – העלאה, וישראלים – המשכה למטה. וזהו גם ג' הענינים דורון תפלה ומלחמה שבעבודת יעקב בהבירור דתהו; וג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח שעל ידם נעשה הענין דפדה בשלום.

החילוק בספירות בין אורות לכלים, פשיטות וציור. כל המשכה מלמעלה דרך כלים ע"י השתל', אבל התהוות גבול מבל"ג הוא ע"י צמצום בדרך סילוק בנקודה אחת. יחידה. עקודים. אמירת נשים וטף ברוך אתה לנוכח, יחידה. פדה בשלום, כל ענייניו בהשוואה. ברבים היו עמדי בדרכי נועם ושלום ע"י תורת החסידות.

תפילה בירור דרך מלחמה, תורה דרך מנוחה ושלום. בכאו"א בכל יום: מלחמה בתפילה, "בחרבי ובקשתי", פסוד"ז וברכות ק"ש. מנוחה בתורה, מאן מלכא רבנן, נותן הוראה כשר טהור או הפכו. אף שתורה למעלה משלום: תורה אחת; תלת קשרין מתקשראן; ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, ע"ד אנא נפשי כתבתי יהבית; איהו וחיוהי חד; פנימיות אבא פנימיות עתיק, וואס דאס נעמט עצומ"ה אוא"ס. לא רק בפנימיות התורה אלא גם בנגלה דבר הוי' זו הלכה. אמנם תענוג (נתאווה) בירידת התורה לעשות שלום בעולם, דירה בתחתונים ונמשך למטה צ"ל בצדקה כמ"ש באגה"ק "היא שעמדה לנו לפדות נפשנו כו'".

"מכל החסדים" נעלה יותר "מכל האמת", ועוד חסדים פרטיים "כי במקלי וגו'". פסוקים אלו הם ענין כללי בו תלוי קיום כלל ישראל והוראה נצחית לכאו"א שהוא עולם מלא, ובכל שנה הוא באופן נעלה יותר. גילוי חסדים עליונים ע"י העבודה ד"קטנתי" ביטול, האדם נברא בכח הכל יכול לכן יש בו ב' עניני עבודה, בטו"ד ולמעלה מטו"ד, "בצלמנו כדמותנו", "בכל נפשך ובכל מאדך", צלם הוא חיתוך אומן בעץ או במתכת שווה ממש לאדם, אבל דמות, אף שיכול לבטא גם חיות האדם בצבע וקוין, אך אינו בערך לחיות עצמו. "צלמנו" בעולמות בי"ע בירידת הנשמה לקיים תומ"צ גשמים בהגבלה דזמן ומקום. במלאכים יש רק העלאה אבל נשמות הם אלקות בעצם שנעשה נברא, בעבודה בכל מאדך ממשיך אלקות בל"ג למטה, עכ"ז אין האור למעלה ממדת הכלי לכן הוא רק דמיון לבל"ג האמיתי. "מכל החסדים" הוא תפילה, פולחנא דרחימותא. למעלה מזה "מכל האמת", תורה. כל הקורא ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, הביטול בלימוד שלאחר התפלה ממשיך שהקב"ה יושב ושונה. בנגלה דתורה יש איזה הגבלה עד שאפשר ללמוד כל התורה כולה, משא"כ בפנימיות התורה לית תמן לא קשיא ולא מחלוקת שהוא בל"ג, ובאמת גם בנגלה דתורה יש ענין הפלפול ועמקות, ארוכה מארץ מדה, אבל אינו דומה לפנימיות התורה, שם הו"ע הבל"ג באמת, וע"י ממשיכים סתים דקוב"ה למעלה מענין השינויים למעלה גם מענין אני הוי' לא שניתי, שממשיכים פנימיות הכתר גם בעולם, ברבים היו עמדי, שגם עניני העולם דמה רבו ומה גדלו, ריבוי ההתחלקות יהיו בבחי' עמדי לשון יחיד.

ענין "בצלמנו כדמותינו" בעבודת האדם, למעלה מהגבלה ובהגבלה וטו"ד. אמיתת הבל"ג ע"י פנימיות התורה. פועל בעולם "ברבים היו עימדי" כמו שפעל ע"י קטנתי שיהי' "הצילנו נא גו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" בימות המשיח.

בין קרב (גמ"ח) לשלום (תורה) יש ממוצע - חרב של שלום (תפילה). תורה, פועל ממילא בנה"ב בדרך מנוחה אמיתית. תפילה, התעסקות נה"א בנה"ב שיבוא לאהבת ה' אך לא בעולם. גמ"ח, התלבשות בגשמיות העולם. מקדים תורה לגמ"ח ותפילה ע"ד וולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה ומשביעין אותו ל' שבועה ושובע לעבודה דתפלה וגמ"ח, חרב של שלום ומלחמה. מעלת רשב"י שהוריד גשם ע"י תורה על תפילת חוני המעגל.

ענין השלום הוא עיקרי וכללי בעבודת האדם בתומ"צ, בהם תלוי אלקות, נשמות וכל העולם כולו, "לי ולבני מבין אוה"ע". ונרמז בשני חלומות יוסף: א' "מאלמים אלומים בתוך השדה". בירור וחיבור הניצוצות, "ותשתחוין לאלומתי", בירור שני לאלומת יוסף, ביטול במציאות היפך הפירוד. ב' "השמש והירח משתחוים לי", המשכה מיעקב ליוסף. פתרון חלום הגלות לטוב, בגוף ונה"ב וכפשוטו. חיבור ואחדות הפכים הנלחמים ביניהם (ביטול היש) עד שמקשר כל העולם עם הקב"ה (ביטול במציאות). בעבודה הו"ע ד"לאום מלאום יאמץ", להתגבר על כל הענינים הקשורים ללאום השני ולפעול בהם "מאלמים אלומים", קשירת קשרין, ישראל אורייתא וקוב"ה ועי"ז את כל העולם כולו ובכל אחד מישראל הוא ארץ חפץ ויש בו הון יקר צריכים רק לחפור ולגלות זאת באופן ד"עזוב תעזוב עמו" ומתוך שמחה וטוב לבב.

עבודת הבירורים בדברים המותרים דוקא, עבודת הנסיונות הוא כשיש דבר מנגד, וע"י שעומד בנסיון במס"נ הוא מתבטל. היא העבודה בעקבתא דמשיחא שיש ריבוי מלעיגים. אלא שא"צ בהתעסקות ומלחמה אלא עמידה (ביישטייען) בתוקף ובפרט בעסק פנימיות התורה כפי שהיה בי"ט כסלו.

אגרת הקודש "קטנתי" הוראה לכל אחד בעבודה דג' קוין, דכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. בשפלות דקטנתי כמה דרגות ביטול. פדיית יעקב מעשו ע"י השתדלות בתפילה דורון ומלחמה. כך בדוד, פדה בשלום נפשי מקרב לי וכן שלמה שהי' רק התחלת השלום, לעת"ל השלימות "וגר זאב עם כבש", "כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים", תולדות מלא, "לגני לגנוני", עיקר שכינה בתחתונים, הוא בעבודה בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, בג' אופנים, א. מלחמה, ב. חרב של שלום ג. שלום. גמ"ח, קיום מצוות בהתלבשות בדברים הגשמיים, לגמול חסד עם הניצוץ האלקי שנמצא בהם באופן של צער להחיותו, לבררם ולעשותם עניני מצוות ע"י מלחמה, נהמא אפום חרבא ליכול. תפלה, אף שענינה בקשת צרכיו בענינים גשמיים, הרי אין זה באופן של התלבשות בדברים הגשמיים, ולכן אין זה באופן של מלחמה, אלא חרב של שלום (רק התפלה דשבת היא בחי' שלום), שע"י רוממות א-ל בגרונם נעשה חרב פיפיות, של שתי פיות (ובפרטיות, חמשה כלי זיין) לבטל ב' אופני יניקת החיצונים: א. מריבוי הצמצומים עי"ז שהאדם משפיל את עצמו לקבל מהדברים הגשמיים, ב. באופן ד"תגבי' כנשר", ע"י גאוה. תורה, "הלא כה דברי כאש", "דברי אשר שמתי בפיך", כמו במ"ת, שאז לא הי' מציאות של מנגד, וגם הפעולה דהתלבשות בעולם היא בדרך פקודה וציווי מלמעלה (ולכן הפעולה היא גם בהפיכת הלעו"ז). בפרטיות יותר יש ג' ענינים אלו בתורה גופא: תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני, בריבוי קושיות העלמות והסתרים – מלחמה; חרב של שלום – כל העוסק בתורה כאילו הקריב כו'; ופנימיות התורה דלית תמן קושיא ומחלוקת, ובזה גופא – ביאור ענינים בנגלה שיש בהם קושיות ומחלוקת, עה"ח שבעה"ד, ופנימיות התורה כשלעצמה; גילוי פנימיות התורה עתה, ושלימות הגילוי לעת"ל, פנימיות אבא פנימיות עתיק. השייכות לקטנתי מכל החסדים, כי הביטול דקטנתי הוא לפי ערך מעלת החסדים, עד לתכלית העילוי דפדה בשלום.

מקשר לתורת הה"מ "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (ב' הפירושים) "בארץ כנען" (בירורים) בג' קוין, "כל העוסק", כמו בעל עסק הטרוד כל היום בעסקיו גם בעניני רשות ועושה שלום בכל כוחות נפשו בתורה וגמ"ח מלמעלמ"ט ותפלה מלמטלמ"ע ומקדים תורה שהיא אמיתת השלום.

"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות" כשבמדינה אחת אין מניחים לישראל לקיים תומ"צ, הרי ע"י קיום התומ"צ בשאר המדינות נותנים כח גם לאלו הנמצאים באותה מדינה. ועד"ז גם במקומות הרווחה, כשאדם שבוי בידי יצרו ח"ו, יציאתו מהשבי' היא ע"י מי שאינו שבוי בידי יצרו בענין זה (וזהו "פיזרן לבין האומות" – שיצרו של זה שונה מיצרו של זה). עי"ז באים לבחי' "פרזונו", "פרזות תשב ירושלים", נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל [ב' ענינים בזה, שהיא עצמה למעלה מהגבלה, ושהתפשטותה היא בלי-גבול; בההתפשטות גופא ב' ענינים, שפועלת בכל כחות הנפש, ושהנקודה עצמה מתפשטת בהם], שאמיתית הבל"ג שבה יהי' לעתיד לבוא, וגם אז יהיו בה עליות לאין קץ. וזהו הטעם שעסק התומ"צ של אחד נותן כח לזולתו (גם לאלו השבויים בידי יצרם), מצד נקודת היראת שמים והביטול המאחדת את כל ישראל (שישנה בהעלם עכ"פ גם ברשעים). וכן הוא גם כשהאונס המונע קיום המצוה הוא מפני שע"פ תורה א"א לקיים מצוה זו (כמו בחו"ל או בזמן הגלות). וגם העבודה בזמן הגלות גופא צ"ל באופן ד"פרזות תשב ירושלים", למעלה ממדידה והגבלה, העבודה דמסירות נפש.

דוד המע"ה אמרו בשם כל ישראל בעבודתם "מקרב" המלחמה בין נה"א לנה"ב באופן דהתקרבות לגלות מעלת ישראל דאף ש"נתתי לפניך את החיים ואת הטוב גו" מ"מ הוא בוחר בחיים. בג' קוין דתורה, גמ"ח ומתפלל עם הציבור. בתפלה כדבעי בהקדם תורה ונתינת צדקה נעשה פדי' בשלום בלי צורך בגבורות ופועל פדאני לי ולבני מבין אוה"ע ועוד בער"ש קודם בגאולה טועמי' חיים זכו ובפרט בשנה השביעית שבת להוי'.

ע"י העבודה בשלשה עמודים זוכים לגאולה שלישית ולביהמ"ק שלישי. שייכות שלש לשלום: דוד, שלמה ומשיח. אתכפיא, אתהפכא, ומצאת את לבבו נאמן לפניך. בעבודה הוא בק"ש דערבית ושחרית ובאים לגאולה, עבודה דיחידה, יחיד שלמעלה מאחד.

בי"ט כסלו, כמו בר"ה, נמשך המשכה כללית על כל השנה בנוגע לפנימיות התורה, "שלימות הכוונה האמיתית" לקשר פנימיות נפשותינו עם פנימיות דקוב"ה. כוונת הבריאה לעשות שלום בעולם, "פדה בשלום", בעיקר ע"י פס"ד שבתורה. התורה בעה"ב על מציאות העולם. עליה בגוף ובנשמת האדם טובה לישראל העובד עבודתו "שלימות הכוונה האמיתית". סיום ש"ס "בשלום" שהוא התכלית.

התחלת המאמר די"ט כסלו ד"ה צדקת פרזונו בשם בעל המאמר, רבי אושעיא, כי ביום הגאולה צ"ל ענין הגאולה (ישועה-אושעיא) בגילוי. פרזונו (מלשון פרזות) בישראל, ע"י הקדמת הירידה שפזרן לבין האומות, שירידה זו היא היפך טבע בנ"י, ועי"ז נעשה גם השכר באופן שלמעלה מהטבע: פרזות תשב ירושלים, וביחד עם זה, אני אהי' לה חומת אש. ביאור המשך הכתוב בנוגע לעבודת בנ"י בהיותם מפוזרים בין האומות, שיש אצלם ענין "קול (העוסקים בתורה בעניני) מחצצים": מלשון חציצה לצורך טבילה וטהרה במי הדעת (בעבודת עצמו), ומלשון מחיצה, להבדיל בין הטמא ובין הטהור (בנוגע לפעולה בעולם). עי"ז מתבטל הפיזור בין האומות שבזמן הגלות, ונעשית הגאולה (פרזות) באופן דכפלים לתושי'. הקשר עם גאולת י"ט כסלו, פדה בשלום, שלימותו בגאולה העתידה לבוא. והרמז בשיעור תהלים דיום י"ט, שסיומו "שירו לה' שיר חדש", לשון זכר, גאולה שאין אחרי' גלות. ואז יהי' הגילוי דפנימיות עתיקפנה אלי.