מאמרי פרשת וירא

ואם האכל יאכל", ב' אכילות הכתוב מדבר, אכילת מזבח (קרבנות, מזבח) ואכילת כהנים (אדם, כהנים). אכילת מזבח החיצון בחצר המשכן, מלכות כמו שהוא מקור לבי״ע. ועולה למל' דאצילות ע"י בירור מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, בירור ראשון ושני. פנימיות וחיצוניות העולם, עולה לאצילות ומקבל מז"א, אבל לא נעשה המשכה בז״א. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס שנמשך אורות דתהו למעלה ממלכות, אבל אינו המשכת אור חדש, כי גם אורות דתהו יש להם שייכות אל התיקון. אכילת אדם, המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, כי אדם הוא ז"א, סוף מדריגת הא״ס שבכלל המאציל ובאכילתו מתוסף חיות באדם שהוא בגדר תחילה וסוף, א״כ הוא הארה שאינו תופס מקום כלל, ע״י אכילת כהנים (אדם) נמשך אור חדש שלמעלה לגמרי מהעולמות לז"א. עכשיו שאין ביהמ"ק, אכילת מזבח, בחול, בירורים, "בטן רשעים תחסר", נהמא אפום חרבא ליכול, בהקדמת עבודת התפילה, מגלה ניצוץ הטוב ואינו אור חדש. אכילת כהנים, בשבת, בורר אסור, המשכת אור חדש, "צדיק אוכל לשובע נפשו". אף שאין מרגישים זאת, אבל בפנימיות הרע נפרד מן הטוב, וכמו ששאל הצ״צ מאדה"ז, למה אין אנו רואים זאת, והשיב לו שהבירור הוא בפנימיות, האכילה דשבת היא המשכת אור חדש שלמעלה מעולמות. אלא שגם לזה צריך להיות מקודם עבודת התפילה, ואדרבה הוא עוד יותר מששת ימי החול, וצ"ל באריכות יתירה, "ויכל אלקים ביום השביעי", שכלו הצמצומים דשם אלקים (עס לאזט זיך אויס די צמצומים פון שם אלקים) המשכת עצמות התענוג, פנימיות אבא פנימיות עתיק. עתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדי'. חילוק בין נשמות זרע אדם וזרע בהמה, דעת עליון ודעת תחתון. ביטול במציאות וביטול היש, שגם מצד עבודתו הוא בישות, יש מי שאוהב, דהאהבה הוא שהוא רוצה (וואס ער וויל), ויש מי שבטל, שמצד עבודתו הוא בביטול, אבל בעצם הוא יש, היינו שמתחיל ביש (אז אנהויבן הויבט זיך אן מיט יש), לכן יש בזה עבודת הבירורים. עבודת הנשמות, זרע אדם, ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין, שכל הענינים שלמטה הם אין ואפס, לא שייך ענין הבירורים (אז ער גייט ארויס פון ישות) לגמרי, שאין בזה ההגבלות דעולם, כמו הבעש״ט שלא הי׳ המקום מסתיר אצלו כלל וראה בריחוק מקום כמו בקירוב מקום, ולא בדרך נבואה כי אם בראי׳ מוחשית ממש, בצדיקים הרגש נפשם למטה פועל גם בחלקם בעולם שאין בזה ההגבלות, ולכן ראה בריחוק מקום כמו בקירוב מקום, כמו מקום הארון אינו מן המדה, לכן אין שייך בהם כלל ענין עבודת הבירורים, צדיק אוכל לשובע נפשו, המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות בז״א ומשם נמשך גם למלכות (נפשו). עבודת המלאכים, אינם יכולים לקבל אור שלמעלה מהם לפי שהם במציאות, נקראים עומדים, כל עלייתם היא בעולמות, עבודת הצדיקים פועל גם בהם המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. זה מה שפעל אברהם במלאכים "והוא עומד עליהם" שיהי׳ בהם אכילת אדם "ויאכלו", המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. כמו כן, הצדיקים פועלים בנשמות הבינונים ולמטה מהם אכילת אדם, משה רבינו פעל בזרע בהמה ונתתי עשב בשדך לבהמתך. מכל–שכן מזה שהנשמות פועלים במלאכים שיהי׳ בהם אכילת אדם המשכת אור חדש, כ"ש נשמות הבינונים, שהם מה שאלקות נעשה נברא, בודאי הנה ע״י התקשרותם לנשמות הצדיקים יש בהם ג״כ ענין אכילת אדם, אור חדש בל"ג. אף שעבודתם בבירורים ולוחם עם הרע, מ״מ כל זה הוא מצד עצמם.. וזהו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, דעי"ז שהוא עומד עליהם, ער שטייט אויף זיי און צוגעבונדען מיט זיי, פועל שיהי' בהם אכילת אדם, והיינו שממשיך אור הבלי גבול בכל מקושריו שלמטה, שעי"ז נעשה אצלם תוספת חיות בקיום התורה והמצוות".

בהקדמה לביאור אדה"ז על סיפור ההפטרה, מביא את דברי ר' הלל מפאריטש שהנביאים רמזו בסיפורי התנ"ך סודות עליונים ודרכי עבודה. ומקשר תורת אדה"ז עם תחילת הפרשה "וירא אליו ה'", שהוא גילוי נעלה ביותר, כי, ענינו לבקר את החולה, גילוי שער הנו"ן, חולה בגימטריא מ"ט שחסר לו שער הנו"ן. ענין זה ניתן ירושה לכל אחד מישראל שיורש הכל. "אמנם כל זה הוא מצד הנשמה, אבל הגוף הרי הוא מעלים ומסתיר כו'. אך על זה נאמר בהפטרה, ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו', שאפילו כאשר הנשמה נמצאת בגוף המעלים, וההעלם הוא עד כדי כך שעבדך אישי מת, הנה גם אז ה"ה אשה אחת, שהיא אחת (מיוחדת) עם הוי', שלכן נוגע ואיכפת לה ההעלם, וכלשון המאמר: "בלילה צועקת בקול מר", והיינו, שזהו אמנם מעמד ומצב של לילה, העלם והסתר, אבל אעפ"כ ה"ה צועקת כו'. וצעקה זו פועלת אשר את ובנייך תחיי בנותר, והיינו, שעי"ז נעשה יתרון, וכמאמר כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, כיון שיתרון האור הוא מתוך החושך דוקא. כן יזכנו ה' כיר"א [כן יהי רצון אמן]".

סמך דא עזר, שנותנים לו סיוע שיוכל לעלות למדרי' נעלית יותר, "אעשה לו עזר כנגדו", שע"י העזר מגיע למדרי' כזו שמצד עצמו לא הי' יכול להגיע לשם. אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, וע"י העזר יכול לו. תחילתו בפסוק "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" ברשימות הצ"צ על תהלים מפרש כל הקאפיטל כנגד אברהם (זה השייכות לפרשתנו) אח"כ מפרשו גם על דוד. תחילה ישנו ענין החסד דאברהם למעלה מסדהש"ת, אזי נמשך "אתה" גם במדרגת דוד, בחי' מלכות, "את". "סמוכים לעד", הסמיכה והעזר לבחי' המלכות שבזמן הגלות הוא בנפילה, ע"י שממשיכים בה ממקום מאוד נעלה, מקיף הרחוק, מדרגת סמ"ך הוא הגילוי דלעת"ל באופן של לעד, מלשון עדי עדיים, גילוי התענוג, וקראת לשבת עונג, זה תלוי במעשינו ועבודתינו משך זמן הגלות, שע"י לימוד רזין דאורייתא, עד שבא בהבנה והשגה ממש, עי"ז נמשך למעלה מסדהש"ת למטה בעולם, ס'קומט אראפ אין וועלט און ס'ווערט דורכגעפירט הכוונה כללית דלעשות לו ית' דירה בתחתונים שמצד גילוי זה יהי' שיר חדש, לשון זכר, עד שממשיכים בחי' "שב לימיני", שקאי על משיח, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

"כי ידעתיו", תרגום: ארי גלי קדמי, רצון גלוי, רש"י: לשון חיבה. ויש לקשר זה למאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", איך אפשר שמים רבים ברוחניות היינו חכמה ושכל, יכבו את האהבה המסותרת שלמעלה מן השכל. בתורה אור נח פי' מים רבים טרדות הפרנסה אבל בפ' תולדות הם מדרגות נעלות בקדושה. בתרל"ו מביא הפייט "זכור אב נמשך אחריך כמים", ומפרש מים רבים, מעין האהבה המביא תגבורת האהבה. ומבאר שעיקר הטרדות הם ספיקות רבות המייגעים את האדם מאוד בטרדות השכל, במקום שישתמש בשכלו ללימוד התורה, הוא משתמש בו בטרדות הפרנסה. ממאמר החכם 'אין לך שמחה יותר מהתרת הספיקות' מובן גודל בלבול האדם לפני התרת הספיקות. שמכניס עצמו לטרדות הפרנסה עד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להשיג דברים שאינם בערכו, כמו אבני נופך ואודם וכו׳, דאנשים בערכו ו(אפילו) שלמעלה הימנו אין להם דברים אלו, והוא מכניס עצמו וכו׳ כדי להשיגם. "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו". אמנם יש מעלה בדברים גשמיים, כמארז"ל הנוי והעושר כו' נאה לצדיקים כו׳, אלא שזה דוקא כאשר משתמש בהם באופן שנרגש שכל מציאותם היא רק בשביל ישראל כו׳, דאז יכול להיות גשמיות עד באופן דעשירות. כמ"ש "כי ידעתיו", תרגום: ארי גלי קדמי, רצון גלוי, רש"י: לשון חיבה. ויש לקשר זה למאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", איך אפשר שמים רבים ברוחניות היינו חכמה ושכל, יכבו את האהבה המסותרת שלמעלה מן השכל. בתורה אור נח פי' מים רבים טרדות הפרנסה אבל בפ' תולדות הם מדרגות נעלות בקדושה. בתרל"ו מביא הפייט "זכור אב נמשך אחריך כמים", ומפרש מים רבים, מעין האהבה המביא תגבורת האהבה. ומבאר שעיקר הטרדות הם ספיקות רבות המייגעים את האדם מאוד בטרדות השכל, במקום שישתמש בשכלו ללימוד התורה, הוא משתמש בו בטרדות הפרנסה. ממאמר החכם 'אין לך שמחה יותר מהתרת הספיקות' מובן גודל בלבול האדם לפני התרת הספיקות. שמכניס עצמו לטרדות הפרנסה עד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להשיג דברים שאינם בערכו, כמו אבני נופך ואודם וכו׳, דאנשים בערכו ו(אפילו) שלמעלה הימנו אין להם דברים אלו, והוא מכניס עצמו וכו׳ כדי להשיגם. "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו". אמנם יש מעלה בדברים גשמיים, כמארז"ל הנוי והעושר כו' נאה לצדיקים כו׳, אלא שזה דוקא כאשר משתמש בהם באופן שנרגש שכל מציאותם היא רק בשביל ישראל כו׳, דאז יכול להיות גשמיות עד באופן דעשירות. כמ"ש "אל יתהלל וגו' עשיר בעשרו", שזה דוקא כאשר הם לעצמם, משא״כ כאשר הם קשורים ב"השכל וידוע אותי", אז "יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ עשיר בעשרו". סיפור מהבעש״ט ז״ל, כשהי׳ קטרוג על הנהגת בתי המרזח (קרעטשמעס) שההנהגה היתה שלא כדבעי, לימד הבעש״ט זכות עליהם שעושים זאת כדי להשיא בתו לת"ח וכן לשכור מלמד לבנו, ועי״ז ביטל הגזירה. והיינו שצ״ל התעסקות בדברים הגשמיים בשביל התומ"צ וכל מעשיך לשם שמים, עי״ז יבוא לבכל דרכיך דעהו. משא״כ כשמכניס עצמו בספיקות ונטרד בזה כו׳, שאז אין זה כדבעי. אבל כאשר ההנהגה היא כדבעי, דההתעסקות בענינים גשמיים אינה באופן שנטרד בהם, כי אם שהם רק בשביל התומ"צ, הנה אז לא רק שהמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת, אלא יתירה מזו, מגלה את האהבה מן העלם אל הגילוי. ועד שבא לאהבה בכל מאדך, ע״י המים רבים באים ל"רשפי׳ רשפי אש שלהבת י–ה". כל זה כאשר הנהגתו בענינים הגשמיים היא באופן דעשה האלקים את האדם ישר, הנהגתו היא ע״פ הוראות התורה שנקרא ספר הישר, הוראות והנהגות האבות שנק' ישרים. כמו באברהם שהי' כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ביצחק שהי׳ אצלו עושר גדול ביותר עד שאפילו זבל פרדותיו של יצחק הי׳ שוה יותר מכספו וזהבו של אבימלך, וכן ביעקב כו׳, הנה כן הוא אצל כאו״א, עד שגם עסק הפרנסה הוא בשביל התומ"צ (לא רק שמביא לבכל מאדך, למעלה ממדוה"ג, אלא) הוא עצמו הוא ענין של בכל מאדך, כפירוש בכל מאדך בכל ממונך. שצ״ל ממונך ובאופן של ריבוי עשירות וכו׳, אבל אינו באופן דפעולות הטבע ודרכי הטבע כו׳, כי אם באופן דבל"ג, למעלה מדרך הטבע. ואע״פ שכתוב וברכך הוי׳ אלקיך בכל אשר תעשה, שצ״ל עשי׳, הרי הפירוש בזה הוא דברכת ה׳ היא בכל אשר תעשה, אפילו עשי׳ משהו. אמנם כיון שהקב״ה סידר את העולם באופן שצ״ל העסק בגשמיות ומוכרחים להגיע (אנקומען) לגשמיות, איך אומרים דמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואדרבה, עי״ז יבוא לעילוי גדול יותר, הרי מים רבים שרשם בתוהו? הנה הנשמה כשהיא בגוף, היא למעלה מתהו ותיקון גם יחד. כי תהו ותיקון הם גילויים והנשמה היא משכיל לאיתן האזרחי, בכח זה אפשר לברר ולזכך ולהפוך את כל הענינים הגשמיים. וזהו "ושמרו דרך ה׳", ע״י כי ידעתיו, הרצון העצמי, עד להרצון שבעצמות. עי״ז דוקא יצוה את בניו עד סוף כל הדורות. יצווה לשון צוותא וחיבור, צוותין בסימין באופן דתענוג. רצון ותענוג עצמי, מזה הכח לברר הגשמיות, תחילה נותנים לו את הכח ע״ז, ואח״כ פועל זאת בבחירתו. דזהו פירוש התרגום כי ידעתיו, ארי גלי קדמי, מצד הרצון הידיעה היא בגלוי, כי הידיעה אינה מכרחת את הבחירה חפשית, והידיעה היא רק איך יהי׳ אחרי הבחירה ואין זה נהמא דכיסופא. עי״ז עבודתו ברוחניות היא בשלימות, כי זוהי עבודתו (שלו), ואח״כ בא גם בגשמיות, כמאמר אדה"ז הקב״ה נותן לישראל גשמיות והם עושים מגשמיות רוחניות, דזהו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט והולך לבטח דרכו ואין לו כל ספיקות וטרדות כו׳, ואדרבה פועל שיהי׳ נייחא דרוחא, נייחא לתתא ונייחא לעילא, ועד שפועל הנחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

ב' מאמרים על פ' וירא בהמשך תרס"ו, ד"ה וה' אמר המכסה תרס"ז וד"ה כי ידעתיו תרס"ו. במאמר דתרס"ו מבאר מעלת קיום המצוות מצד ההמשכה מלמעלה, ומפרש ענין העלאה ד"צדקה ומשפט" בתור פרט בהמשכה של "דרך הוי'". במאמר דתרס"ז מבאר מעלת קיום מצוות מצד עצמם, ומפרש צדקה ומשפט כענין נוסף על דרך הוי' לכן מתחיל והוי' אמר המכסה, ענין העלם העצמי דא"ס, ומפרש "כי ידעתיו" לשון חיבה, תענוג עצמי. ענין דרך ה' מבואר בד"ה זכור תרע"ח, דוגמת דרך כפשוטו, שהוא ממוצע מחבר מקומות רחוקים בתכלית; ומשמש הן להליכה והן לחזרה. כך דרך הוי': תומ"צ הוא ממוצע להמשיך אור א"ס לעולמות, לאתקנא רזא דשמי' גילוי עצמות אוא"ס בתחתונים; דרך להמשכה ולהעלאה, בלימוד התורה גורם המשכה, בקיום מצוות גורם העלאה. יש מעלה בבירור והעלאת התחתון בב' ענינים: כדי שהמשכה מלמעלה תהא אמיתית ושלימה: וכדי להגיע להעצמות. עפ"ז יובן חילוק המאמרים דלעיל והשינוי בדיבור המתחיל. קשור עם קאפיטל קט"ז דשנה שעברה: אתהלך לפני הוי' בארצות החיים, ב' ארצות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, מזה באים לקאפיטל קי"ז דשנה זו: "הללו את ה' כל גוים גו'" בירור זיכוך והעלאת העולם, "כי גבר עלינו חסדו" המשכה מלמעלמ"ט בתוקף והתגברות מהקצה הכי עליון עד תחתון שאין תחתון למטה ממנו "ואמת הוי' לעולם הללוי– ה" אמיתית ההילול בשירה העשירית לעת"ל שאז יתגלה העילוי דהעלאת התחתון. מעשה גדול.

נאמר פקידה באשה ופקידה בארץ, אמרו רז״ל, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, בני הוא פקידת האשה ומזוני הוא פקידת הארץ, ארץ ממנה יצא לחם (ע״י הגשמים כו׳), קושיית התוספות, הלא אין מזל לישראל, א״כ מה שייך לומר במזלא תליא. אלא הכוונה ד״אין״ שלמעלה מסדר ההשתלשלות הוא המזל ממנו נמשכות כל הברכות בישראל, בבני חיי ומזוני כו׳. כמאמר אדמו״ר מהר״ש שפרנסה בזמן הזה היא ע״ד המן לחם מן השמים, כי פרנסה במזלא תליא, לחם מן השמים, אלא שרצה הקב״ה שיומשך ע״י מעשה האדם, אבל באמת במזלא תליא מילתא, בחי׳ אין שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שלכן נמשך הפרנסה גם בהרחבה וכו׳. גם הענינים התלויים במזל, נמשכין ומשתקפין (און שפיגלען זיך אפ) ע״י עבודת האדם בכל מאודך, אין ומזל דנשמה למעלה ממדידה והגבלה, עושין רצונו של מקום, מתלבש בגדרי המקום, עד שצריך לבאר (צו באווארענען) שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ועד שנמשך למקום כפשוטו, ועד שפועל ברכה בכל הענינים, בני חיי ומזוני רויחי. ופועל אחדות בכחות הנפש. אחדות בעבודה. וממשיך מלמעלה ממקום שלמעלה מהתחלקות לגמרי, אחדות הפשוטה, עד לאחדות שלמעלה מהגדרים דאחדות ופירוד. משם הוי' מקור האחדות (המבואר בד"ה ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת, מאמר הראשון בסה"מ תרמ"ג) בעבודה, צ"ל אהבת ישראל כמבואר בתניא פרק לב ואחדות ישראל כמבואר בקונטרס החלצו רנ"ט. עי"ז נעשה ברכנו אבינו כולנו כאחד, שנמשכין כל הברכות בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי. ומבטלים את סיבת הגלות שנאת חינם ע"י אהבת חינם וממשיך את כל הברכות ועד לברכה העיקרית גאולה האמיתית והשלימה.

במשנה: עשר נטיעות כו׳ מותר לחרוש כו׳ בשבילן בערב שביעית עד ערב ראש השנה. ובזהר: עשר נטיעות (ע"ס דאצילות) אחיד להון בההוא אתרא דאיקרי ערב שביעית (המשכת וחיבור ע"ס במלכות), שנה השביעית כמו שבת הוא ספי' במלכות, רק שבת היא עליית העולמות, לכן השביתה מכל המלאכות, משא״כ שביעית השביתה רק מעבודת האדמה, כי העלי׳ היא רק עד המלכות. י' נטיעות דשנת השביעית, המשכת הע"ס במלכות. זהו "ויטע אשל בבאר שבע": לפירוש אשל אילן או פרדס, היינו ז"א כללות הע"ס דאצילות, עשר נטיעות, ונאמר בלשון יחיד ("ויטע אשל") כי אצילות הוא עולם האחדות. באר שבע, הוא המשכת הע"ס במלכות; לפירוש אשל אכסניה, ר״ת אכילה שתי׳ – פנימיות. לוי׳ – מקיף, שמלוה ושומר את היוצא לחוץ באופן של מקיף, ה' צלך. בעבודה: אכו"ש – תומ"צ, עבודה פנימית, לוי׳ – עבודה דמקיפים; לפירוש ל' דאשל ר״ת לינה, שייך לפונדק ובית שהוא מקיף דבית; לאופן המפרש לוי׳, מקיף דמקיף, הוי׳ צלך, מקיף מיוחד שצריכים בשביל העבודה בחוץ; ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה, עתיק יומין, רמה קרני, מלכות דוד שהיא מלכות נצחית שנמשח בקרן. ענין ויקרא שם בשם הוי׳ א– ל עולם, ג' פירושים: כפשוטו; א–ל עולם ולא העולם, אלקות ועולם כולא חד, ובאופן דאין עוד ואין עוד מלבדו; א–ל עולם לשון נצחיות, ענין מלכות נצחית. ע״י העבודה בכל הענינים דתורה ומצוות ומקיפים וכו׳, באים בקרוב ממש לשלימות קיום המצוות שיהי׳ כמצות רצונך.

הקשר בין האשל שהוא הפונדק לפי הר״ת אכילה שתי׳ לוי׳ כי עי״ז הקריא לשמו של הקב״ה בפי כל עובר ושב, "ויקרא שם בשם הוי׳ א–ל עולם", ע״י הכנסת אורחים שהסביר להם מאלקי עולם אכלתם ומי שאמר והי׳ העולם, ומה שכתוב "ויקרא שם בשם הוי׳ גו׳", הוא הוי' דלתתא המתלבש בשם אלקים דבראשית ברא אלקים. גם באר שבע הם המדות ז' ימי הבנין. חידושו של אברהם הי׳ "ויקרא שם בשם הוי׳ א–ל עולם" ולא 'א–ל העולם', שהעולם ואלקות אינם שני דברים נפרדים, אלא שפעל יחוד הוי׳ דלתתא (המתלבש בשם אלקים לברוא את העולם) עם העולם. אצל אברהם הי׳ זה רק סימן, ופעל רק בשם הוי' דלתתא, אבל ע״י עבודת הבנים, מעשינו ועבודתינו, נעשה "ויקרא שם בשם הוי׳ א–ל עולם", בהוי׳ דלעילא, דע״י מעשינו ועבודתינו מביאים את הגאולה העתידה שאז יהי׳ אלקות בגילוי בעולם, ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו, שהבשר עצמו יראה את כבוד הוי׳ דלעילא, עד שיהי׳ גילוי בחי׳ אין עוד מלבדו, ולמעלה מזה אין עוד. וכל זה יהי׳ באופן דלמעלה ממדידה והגבלה, הרחבה אמיתית. קטע מסיום ד"ה סמוכים לעד – תש"ל "כללות הענין דסמוכים לעד גו', הסמיכה והעזר לבחי' המלכות, שבזמן הגלות היא בבחי' נפילה, עי"ז שממשיכים בה ממקום גבוה מאד נעלה כו', עד לבחי' הסמ"ך, שהוא בחי' המקיף הרחוק שאין לו אחיזה בפנימיות כו'. ובכללות הרי זה הגילוי דלעתיד לבוא... ...כל זה תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, ובפרט ע"י לימוד פנימיות התורה, ועד לרזין דרזין דאורייתא, שזהו"ע דאות ס', בחי' מקיף הרחוק שאין לו אחיזה בפנימיות, כפי שהוא בתורה (ככל הענינים שישנם בתורה), ובאופן שגם בחי' רזין דרזין נמשכת ובאה בלימוד באופן של הבנה והשגה ממש, ועי"ז נמשך הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות ובא למטה בעולם, ונשלמת הכוונה כללית שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחרי' גלות"