סיכום מאמרי אמור-פסח שני ל"ג בעומר

יניקת החיצונים הוא רק מלבושים חיצוניים דספי' החסד ולא מהספירות עצמן. כדי לבטל את היניקה הקב"ה מתלבש בלבוש דין וגבורה "מדוע אדום ללבושך", ומשפיל את עצמו לרדת למקום הקלי' כדי לגאול את ישראל מהגלות. זהו הפסוק: "לאחותו הבתולה", אהבה טבעית, בחי' "אחותי", עבודת הצדיקים. "הקרובה אליו", אהבה באופן של חידוש, בחי' "רעיתי", עבודת התשובה. "אשר לא היתה לאיש", גם בשעת החטא היתה באמנה איתו יתברך. בשביל כל זה יורד הקב"ה למקום הטומאה, "לה יטמא", לגאול את ישראל. "אני (ז"א) מדבר (במלכות) בצדקה רב להושיע" לירד ולגאול את ישראל. "במאמר (הצ"צ) ענין נפלא (אַ געוואַלדיקן ענין), שירידת הקב"ה למקום הטומאה היא בשביל לגאול את ישראל דוקא, ולא בשביל בירור והעלאת ניצוצות הקדושה, בשביל בירור הניצוצות שנפלו בקלי' לא הי' יורד למקום הטומאה, אלא רק "לה יטמא", כי כנס"י נקראת "אחותו והקרובה אליו" כנ"ל, אך כאשר "לה יטמא", כשיורד לגאול את ישראל, הנה עי"ז יעלו הניצוצים ג"כ. משל המדרש למי שאבדו לו פרוטות, שמצד עצמם אין כדאי לטרוח עליהם לחפשם, אלא ע"י שאבדו לו מרגליות ג"כ באותו המקום, שמוכרח לחפשם, הנה עי"ז ימצא הפרוטות ג"כ".

ג' פעמים קדוש בפסוק "קדושים תהיו וגו'": א. "כי קדוש אני", עטרה שנתנה בראשו, כתר שלמעלה מחכמה. ומתגלה באדם ע"י "ונקדשתי בתוך בני ישראל" מלמטה למעלה. ב-ג. "והתקדשתם והייתם קדושים". כתר דז"א ודמלכות, ב' העטרות שנתן בראש בניו, מלמעלה למטה, "אני הוי' מקדשכם". יכול כמוני, בניחותא, "כי קדוש אני", ע"י תשובה מגעת בעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה. להפירוש יכול כמוני, בתמיה, "קדושים תהיו" נכלל ב"קדושתכם". ענינו מבואר להדיא בדרושי נצבים (זמן התשובה, דילוג) משא"כ בדרושי פרשתנו (זמן ספה"ע, עבודה בסדר והדרגה) בא רק ברמז. סמיכות אמור לפסח שני (תשובה) שבא לאחר פסח (צדיקים).

ענין ג׳ בחי' קדוש וג׳ הכתות, בפשטות, כת א׳ אומרת פ״א כת ב׳ אומרת ב"פ וכת ג׳ אומרת ג״פ קדוש. בהדרושים משמע שכל כת אומרת קדוש אחר. ג׳ דרגות בעבודת ה׳: קדוש הא׳ מסירות נפש, יחוד או"א, הב׳ לימוד התורה, הג׳ מעשה המצוות. ג׳ קווין עבודה תורה וגמילות חסדים. כל קדוש בזמן וענין בפ"ע. זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד וזמן מצוות לחוד. (מאמר המוסגר בענין רשב"י ותורתו אומנותו). אבל ממה שאומרים שכת א' אומרת ב״פ קדוש וכת א' אומרת ג״פ קדוש, נמצא שלפעמים ב׳ או ג׳ העבודות דתורה וגמ"ח כולם נעשים בבת אחת. ע"ד קיום המצוות דרשב"י בהיותו במערה ברוחניות. שנשמתו היתה בחי׳ לויתן יחוד או"א, ענין המס"נ, הי׳ מספיק אז קיום המצוות ברוחניות, אף לא בדרך נס (כפי שהיה לו באכו"ש) כי מצוות צ"ל ע״פ טבע גשמיות, ע"ד הנהגת אדמו״ר הזקן במאסר, שרצה לקדש הלבנה בנהר, ולא רצה הגוי שהנהיג הסירה לעצרה, ועצר אדה"ז את הסירה (בדרך נס), אח״כ ביקש מהגוי שיעצרה בעצמו ואז קידש הלבנה בישוב הדעת, כי קיום המצוות צ״ל ע״פ טבע הגשמיות דוקא. ולכן לא הי׳ זה אצל רשב״י. זהו גם תוכן עבודת ספה"ע מלמטלמ"ע ע״פ טבע, תחילה יום א' אח״כ ב' ימים, עד "שבע שבתות תמימות תהיינה". ברשב״י היו ב׳ אופני עבודה. במערה היתה עבודה רוחנית, בחי' לויתן, מס"נ, בחד קטירא אתקטרנא. ע״ד כת אחת אומרת קדוש קדוש קדוש. משא״כ בצאתו מן המערה, מעשה המצוות שלו ולימוד התורה שלו היו בגשמיות בפשטות, זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד וכו׳. כמו כן בכל ישראל, יש זמנים שצ״ל העבודה בג׳ הקוים באופן שהם כלולים זה מזה, ויש זמנים שהעבודה צ״ל בכל קו בפני-עצמו.

המשכת הקדושה בתוך בנ"י ע״י בנ"י לכן נמשכת בתוכם, בעבודת האדם, בתפילה אומרים ג״פ קדוש ואח״כ ברוך כבוד ה׳ ממקומו. למעלה מזה להמשיך קודש העליון למטה יותר בבחינה הד׳, ברוך כבוד ה׳ ממקומו. כללות המשכת אלקות למטה נמשך מקודש העליון. דע מה למעלה ממך, כל ענינים שלמעלה נעשים ע״י עבודת האדם. אף שבעצם האורות למעלה מובדלים ומופרשים מכל הענינים, וצ״ל הפסק וצמצום שיומשכו למטה. כמו שערות מותרי המוחין שנמשכים בהפסק הגולגולת. כן המשכת האור ע״י צמצום שע"י נעשה קו קצר ומצומצם. לכן בנזיר "קדוש יהי׳ גדל פרע שער ראשו". להמשיך קודש. גם איסור יין

הגילוי ביום א' דחג פסח הוא אתעדל"ע לבד ונרגש רק בנה"א, אבל נה"ב נשארת בתקפה; בעבודה דספה"ע, מלמטה למעלה, פועלת הזזה גם בנה"ב. ב' ענינים בבירור נה"ב: הקרבת העומר, וספירת העומר שענינה בירור מוחין ומדות דנה"ב כפי שכל מדה כלולה מז' (חסד שבחסד, תשוקה גלוי' לגשמיות, גבורה שבחסד, שנאת המנגד לו בענין זה וכו'). עיקר הבירור נשלם בל"ג בעומר, הוד שבהוד, שהוא סוף עיקר המדות. קשור לרשב"י שעבודתו הי' לקשר עומק רום עם עומק תחת, לכן גילוי שורש שרשו למעלה הוא ע"י הוד, המדרגה התחתונה ביותר בעבודה (הוד שבהוד). הכח לבירור כל סדהש"ת עד למטה מטה הוא "ממחרת השבת" למעלה משבת, המדריגה הנעלית ביותר בזמן. "וכאשר עומדים בל"ג בעומר בתנועה של התקשרות ללימוד פנימיות התורה, לילך בדרך שפתח רשב"י, ולהמשיך זאת על כל השנה כולה, הרי זה הכנה והקדמה להענין דמ"ת, הביאני המלך חדריו, וזהו גם עת המוכשר לבקש ולפעול (אויסבעטן) שתקויים בקשת דוד המלך, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שגם "בתורתך", לימוד נגלה דתורה ולימוד רזין דאורייתא, יהי' גילוי הנפלאות, ועד לביאת משיח צדקנו".

ביצי"מ היו גילויים בדרך אתעדל"ע, והחידוש דמ"ת המשכה ע"י אתעדל"ת העבודה דספה"ע. "מהחל חרמש בקמה", בירור הציור קומה, ב' קומות דנה"א ודנה"ב, מ"ט יום ז' מדות כלול מז', חסד שבחסד (החסד בתוקף) גבורה שבחסד (שונא אויבי האהוב) תפארת שבחסד (בהבחנה) נצח שבחסד (ניצוח המניעות בינו לאהוב) הוד שבחסד (לוחם באויבי האהוב) יסוד שבחסד (התקשרות לאהוב) מלכות שבחסד (דברי אהבה). וישנה במדת אהבה שבנה"א ודנה"ב, גם בעולם התוהו יש התכללות (רק מי' [פ"א] ולא י' מי' [עד א"ס]) הנתינת כח לזה מיצי"מ עצמה, גילוי בחי' מלכות, ומקרי"ס, גילוי בחי' ז"א. אלא שאז היה בדרך מלמעלה למטה, אבל בספה"ע הוא בדרך מלמטה למעלה, ונמשך גם במלכות כפי שהיא בגדלות, תמימות. "משכני" בזמן דיצי"מ, כאדם המושך דבר שלא מדעתו כלל, משיכה בדרך אתעדל"ע מלמעלמ"ט. "אחריך נרוצה" בספה"ע, נרוצה לשון רבים, העבודה בב' הקומות דנה"א ונה"ב. "הביאני המלך חדריו", במ"ת, ע"י התורה מתקשרים בקב"ה ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, ועי"ז "נגילה ונשמחה בך", בעצמותך.

ספירת העומר שייך לענין הספירות, לשון ספירות ובהירות וישנם ד׳ פירושים, ד׳ שרשים, שהם ד׳ מדריגות: א׳ מלשון מספר מדידה והגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ב׳ מלשון "השמים מספרים כבוד א-ל" סיפור והגדה. ג׳ מלשון ספר כמאמר שלשה ספרים נפתחים. ד׳ מלשון אבן ספיר. מספר (הגבלה דכלים, מלכות) סיפור והגדה (שמגלה את האור, ז"א) ספר (יחוד הכלי עם האור, בינה) אבן ספיר (גילוי האור לבד, בחכמה). בכל זה צ"ל "וספרתם לכם". נתינת כח מפסח לבוא למ"ת "תספרו חמישים יום".

פסח ושבועות, רצו"ש, וביניהם ספה"ע. במ"ת עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה, וצ"ל הכנה מצד עליונים דאדם (נשמתו) ותחתונים (נה"ב וחלקו בעולם) ההכנה לזה ע"י ("ואני המתחיל") שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ביצי"מ באופן של דילוג וקפיצה. יצי"מ כל יום בתפילה אבות תיקנום, בפסוקי אהבה ויראה (התבוננות בגדולת ה') ורחמים כאשר לא מצליח לעורר אהוי"ר מצד ההתקשרות להבלי העולם, אזי לזה יועיל ההתבוננות המבואר ב"מי כמוכה באלים ה'", שלילת השיתוף ושלילת כל מציאות נוספת, אין עוד מלבדו, כי הקב"ה מהווה בכל רגע מחדש, לכן אין מקום לשקוע בהבלי העולם. הצורך להתבונן לזה, כי יצי"מ היתה רק לנה"א, "משכני" לשון יחיד, וצ"ל "אחריך נרוצה" ל' רבים, גם נה"ב, ולזה ספירת העומר משעורים מאכל בהמה, בירור נה"ב מלמטה למעלה בכל פרטי ז' מדות שכלולים מז'. גם ספירת-העומר באופן של דילוג הכנה למ"ת "מקפץ על הגבעות".

ג׳ עבודות, יצי"מ, ספה"ע ומ"ת, אינם רק ליחידי סגולה, אלא שייך לכאו"א מישראל, לפום שיעורא דילי׳ במסילתו יעלה. תוכן העבודה אחד הוא וכולל כל ג׳ הענינים: יצי"מ, "סור מרע" שלילת מצב בלתי רצוי. וישנו גם ב"עשה טוב", כי בכל דבר יש שלילה וחיוב, בזה גופא שעושה שולל את הפכו. אתכפיא. יצי"מ גם מגבול דקדושה. ספה"ע, שלימות סו"מ וגם עשה טוב, עבודה זו בהכרח שתתלבש בכל הדרגות, ז' שבועות כנגד ז' מדות. בכל לבבך. עד "היום תשעה וארבעים יום" (ולא היום יום המ"ט), כי גומר לברר את כל מדותיו בשלימות. מ"ת, בקש שלום, ביטול הגזירה, המשכת קדושה בחפץ גשמי ועשי' בפועל. לכן מודגש "ממחרת השבת" שבא לאחר ימי החול (יצי"מ, סו"מ) וקראת לשבת עונג (ספה"ע "שבע שבתות", עלי' לקדושה, ועש"ט). וע״י שלימות עבודה זו באים "ממחרת השבת השביעית" לגילוי בחי׳ מתן תורה, ענין השלום. וכ"ז ע"י ישראל שנק' בנים למקום. שאין הבן דבר נפרד ח״ו מן האב, אלא הוא נמצא במחשבת מוח האב כביכול.

ספירת העומר, הכנה למ"ת לאחרי יצי"מ, אתכפיא, מלמטה למעלה, יום אחר יום, עד שמגיעים למ"ת. וספרתם לשון אבן ספיר, המשכת אור במדות שיזדככו ויתבררו ויהיו מוכנים לקבלת התורה. ממחרת הפסח שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו, ובכח זה נמשך כתר בכל פרטי ספה"ע מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, קרבנו מן השעורים מאכל בהמה, פועל שינוי באדם העובד, לכם, ע"ד וספרה לה בירור וזיכוך עצמו. בה׳ סיון, השלמת הספירה, שבע שבתות תמימות, הקדימו נעשה לנשמע, תנאי לקבלת התורה, ביטול, הר סיני מכיך מכל טורייא. בנו בחרת מכל עם ולשון, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. מ"ת הוא הגילוי למעלה מסדר השתל', גילוי בכבודו ובעצמו בערוות הארץ, ביטול גזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים. תמימות תהיינה, מ״ט ימים שלימים מלילה ויום. עושין רצונו של מקום. בכל מאדך. ונמשך גם בעולם לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, כשחל ר"ח ניסן בשבת אז הן שבתות תמימות, כששת ימי בראשית בגילוי בגדר זמן דעולם. עד שגם צדוקים ובייתוסים מודים בזה. היינו שבשנה זו כל הענינים הנ״ל הם בגלוי בעולם.

ספירת העומר מתחיל בהקרבת עומר שעורים וביום החמישים, מ"ת חג השבועות מקריבים שתי הלחם. הם ב' אכילות "ואם האכל יאכל": א' אכילת אדם, בשתי הלחם. ב' אכילת מזבח, העלאת בהמה וחיות שבמרכבה בעומר שעורים. בבהמ"ק פרטי בכ"א, עומר שעורים, בירור נפה"ב ושתי הלחם העבודה עם הנפה"א. שלמות ב׳ העבודות. כי שתיהן מז׳ המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שרצתה לעשות רצון קונה, בב׳ התנועות, כי יש שבח מיוחד הן בעבודה דשעורים והן דחיטים. התחלה בשעורים, והסיום בשתי הלחם. כי הכנה למ"ת בירור נה"ב, "משכני אחריך (ל' יחיד, יצי"מ) נרוצה (ל' רבים, ב' הנפשות, ספה"ע) הביאני המלך חדריו גו׳" (מ"ת), "אדנ-י בם (ואח"כ) סיני בקודש". כשם שהי׳ במ"ת בפעם הראשונה, עד״ז הוא בכל שנה, שנמשכים כל פרטי הענינים הנ״ל וכן שאר הענינים והפרטים המבוארים במאמר שם, שיודפס אי״ה לפני חג השבועות, ויוכלו ללמוד בו ברבים וע״י רבים. ויהי רצון שההחלטה לגלות לרבים ולכל ישראל עוד ענין בפנימיות התורה ומעיינות שבתורה, ענין הפצת המעיינות חוצה, יחיש וימהר את הגאולה האמיתית והשלימה.

ג' ענינים בעבודת ספירת העומר: א. בשתי הקוים דסור מרע ועשה טוב. ב. רק בהקו דסור מרע ע"ד ספירת ז' נקיים לטהר מטומאה, וכן קרבן העומר משעורים כמו סוטה. ג. רק בהקו דועשה טוב. ספה"ע ענין חיובי, התשוקה למ"ת. מצד ענין הא' הוא ממוצע בין יצי"מ (יציאה מתכלית הרע) למ"ת (תכלית העילוי דועשה טוב). אלא שכולם ישנם בעבודה ד"וספרתם" מלשון ספירות ובהירות, מנהרין ומנצצין, גם לנשי ישראל, בית יעקב, שכל עניני המצוות, סור מרע ועשה טוב, וחיבור שניהם יחד, כולם נעשים מתוך אור והתנוצצות ובהירות, שגם ניכרת בגשמיות לעיני בשר. וכידוע הסיפור אודות אחד מחסידי אדמו״ר הזקן שהביא מעות המעמד באופן שהמטבעות היו מבריקות ונוצצות כאילו אך זה עתה יצאו מבית היציקה, שהשפשוף נעשה ע״י אשה כמבואר בהסיפור שם. וביאר הצ״צ ענין וספרתם לכם לשון ספירות ובהירות, שצ"ל ה״לכם״ בהיר. עד שהבהירות ניכרת גם בממונו של אדם שמעמידו על רגליו, עד שעי״ז נעשה בפשטות ענין מספרים כבוד א-ל, שהוסיף בכבוד הא-ל. ועד״ז יובן גם בכל העבודות שצריכים להיות באופן של אור ובהירות ושמחה, וכל זה צריך להיות ניכר גם בגשמיות. הוספה

ניסן, סו"מ, אתכפיא, בירור ראשון ע"י מלכות. אייר, בירור המדות אתהפכא, בירור שני ע"י יסוד. פסח ראשון, המשכה דרך דילוג במלכות. פסח שני, המשכה דרך דילוג ביסוד. מצד ז"א העיקר הוא המשכת אור ולא בירורים, עד"ז בספה"ע עיקרה אינה בירור המדות סו"מ, אלא המשכת מ"ט שערי בינה, עשה טוב. כבר ביצי"מ אף שהיה סו"מ העבודה צ"ל באופן שתביא לעש"ט, וכן לאידך בעבודת אתהפכא דאייר צ"ל רושם מהחיות והתפעלות מהדילוג ואתכפיא דניסן, וזהו פסח שני, דילוג גם בעבודה דעשה טוב, למעלה מדילוג דפסח שהיה מחמת יראה, אלא מצד הבל"ג האמיתי שבתומ"צ ולכן לגבי גילוי זה "איז ניטא קיין פארפאלן", פסח שני שייך לנפש השנית, כי הדילוג דפסח ראשון הוא מצד ההעלם וההסתר דנפש הבהמית (נפש הראשונה), ובדילוג דפסח שני מתגלה הבל"ג דנפש השנית חלק אלוק' ממעל ממש. שגם בהיותה מלובשת בגוף, היא חלק אלוק' ממעל ממש, לשון מישוש.

מלאכים נקראו 'עומדים', כי מציאותם במדידה והגבלה, נשמות נק' 'מהלכים' אף שהם בבחי' גבול ומדה, אלא שע"י תומ"צ למטה יכולים לעלות עד אין קץ, כי שרש תומ"צ בפנימיות הכתר. אמנם המקיימם במעשה לבד משכנו בהיכל ג"ע התחתון, והמקיימן בכוונה פנימית מתעלה לבל"ג ע"י העמוד שבפנימיות ההיכל. רשב"י ע"י שגילה סודות התורה נקרא יום הסתלקותו 'הילולא', שהאור הנמשך ע"י הילוכו בל"ג מאיר גם בעוה"ז, משא"כ בשאר צדיקים קבעו תענית ביום הסתלקותם כי חסר האור בעוה"ז. ענין ההילוך, האי עלמא כבי הילולא דמיא, ישנו בכל אחד, מצד בחי' הכללית דרשב"י, ששמץ מנהו ישנו בכאו"א מישראל. ולאו דוקא בל"ג בעומר, אלא גם בכל יום ויום, שע"י כל פעולה נעשה בחי' ההילוך. ואע"פ שענין זה הוא גם במשך כל השנה, הרי מובן שענין זה הוא בגילוי יותר ביום השבת שלפני ל"ג בעומר, שמיני' מתברכין כולהו יומין ובכללם ל"ג בעומר, שאז מאיר ענין ההילוך בלי גבול, שזהו"ע ופרצת.

"שבת אחים גם יחד", תחילה התקשרות ואח"כ התאחדות, חתן וכלה, קוב"ה וכנס"י, ושייכות בני ישראל זה לזה. טעם לירידת הגשמים ע"י אמירת תורה על פסוק זה, בתורה (שהיא מלמעלה כמו ברכה) ישנה גם מעלת התפילה (עבודת המטה) שעל ידה נמשך ענין חדש. ע"י תורת רשב"י פנימיות התורה נמשך רצון חדש שלמעלה גם מחכמה דתורה, כי ע"פ חכמת התורה העולם אז לא היה ראוי למטר. בפנימיות התורה מתגלה מעלת ישראל שהם כולא חד עם הקב"ה לכן אין מקום לחלק בין המשכה מלמעלה שע"י תורה והעלאת האדם בתפילה.

תורה היא דבר ה' מלמעלה למטה, אינו תלוי בעבודת האדם. משא"כ תפילה היא עבודה מלמטה למעלה. רשב"י פעל ירידת הגשמים ע"י תורה כי בעסק התורה שלו היה מחבר גליא וסתים ונמשך וחדר גם בעולם. השבחים דהחברייא לעסק התורה דרשב"י, כדי לקשרו לאוא"ס ולהמשיך בחי' כתר בתורה, וכדי שיומשך תוספת וריבוי ע"י חיבור משפיע ומקבל, ומתלמידי יותר מכולם. בל"ג בעומר, הוד שבהוד, גמר עיקר המידות, שלימות עבודת ספה"ע, המשכת מוחין למדות, אז מאיר אוא"ס בחכ', ועצמות א"ס בפנימיות ועצמות החכמה. רשב"י פתח הצינור לכל ישראל שגם הם ימשיכו ע"י תורה, בפרט בדורות האחרונים שמצווה לגלות זאת החכמה בחסידות חב"ד באופן ד"יתפרנסון מיני'".

"והתהלכתי", ב' אופני הילוך מלמעלה למטה ומלמטל"מ, תורה ותפילה, בתפילה גופא בכל לבבך נפשך ובכל מאדך. בתורה גופא גליא דתורה ופנימיות התורה. ובסדהש"ת סובב וממלא. ע"י בכל מאודך ממשיכים סוכ"ע לע"ל. פתיחת הצינור לעבודה זו ע"י גילוי פנימיות התורה דרשב"י, האריז"ל, הבעש"ט, ובפרט אדה"ז שהמשיך (וואָס האָט אַראָפּגעטראָגן) פנימיות התורה בחב"ד ובלב לכאו"א בפרט בעקבתא דמשיחא. כל המצוות אפ"ל בכל מאדך והקב״ה נותן הצלחה (איז דער אויבערשטער מצליח) ונותן ברכתו בההנהגהת ישראל גם בדרכי הטבע, אף שנמצאים כעת בזמן הגלות חושך כפול ומכופל, ולגמרי אין עדיין (און ס׳איז נאָך לגמרי ניט) ענין הגאולה, מ״מ, הרי כמו שהי׳ בזמנו של רשב״י שגם אז הי׳ גלות מר ומ״מ כו׳, הנה עכשיו שעזר הקב״ה אשר המרירות וההעלם והסתר הם בעיקר רק בענינים רוחניים, בהבנה בלימוד התורה ובקיום המצוות, אבל בכו"כ ענינים הוקלה הגלות (איז געוואָרן דער גלות לייכטער) (אף שנמצאים עדיין בגלות חושך כפול ומכופל), צ"ל בטחון גדול בהשי״ת אשר הוא משגיח בהשגח"פ על כאו"א, ועאכו״כ על כללות ישראל בכל מקום שהם בין בארה"ק ובין בחו״ל, אשר יהי׳ הוי׳ צלך על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה, יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, ואין צ"ל כלל על זה השתדלות יתירה, רק כמסופר גבי ר׳ חנינא בן דוסא שאמרו לו שיניח אצבעו הקטנה ועי״ז העלו את האבן הגדולה והקשה, אבן איתן, באופן של עלי׳ לרגל, לבית המקדש בירושלים עיר הקודש. וכמו״כ גם עכשיו, ע״י בטחון החזק בהקב״ה הנה ה׳ יתן אומר גו׳ מלאכי צבאות ידודון ידודון, שמשליכים (אַז מען וואַרפט אַרויס) את אומות העולם מארה"ק, וגם ע״י השתדלות קטנה ביותר, בכדי שתהי׳ לזה אחיזה בדרך הטבע, פועלים את הנצחון הגמור עוד בזמן הגלות, וזה יהי׳ ההכנה והכלי לאתחלתא דגאולה, ואח״כ הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. כל אחד צריך לעשות בזה את התלוי בו, מתחיל בקב"ע 'ראשית העבודה ועיקרה ושרשה'. העבודה דמס"נ, בכל מאדך ונמשך לעבודה בכל לבבכם בכל נפשכם, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, כתורת רבותינו נשיאינו שהמס"נ צריך להפיץ על כל היום (אַז די מינוטן פון מס״נ דאַרף מען פאַרשפּרייטן איבער דעם גאַנצן טאָג), אשר עוסק בהם במשך כל היום כולו, שיהי׳ ניכר כל היום שאת זה עושה יהודי של מסירות נפש (אַז דאָס טוט אַ מס״נ איד), אשר אז הנה גם הענינים שבמדידה והגבלה הם באופן אחר לגמרי. לכן ע"י שדרש רשב"י בפנימיות התורה פעל ירידת הגשמים ונמשך ברכת ה' בל"ג.

"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", מלאכים נקראו עומדים במדידה והגבלה, ונשמות נק' מהלכים בל"ג, גם הגבלה דנשמה היא במדרגת אצילות, שבאין ערוך להגבלה דבי"ע. עיקר ענין ההילוך הוא בירידת הנשמה למטה להתחבר עם הגוף, ע"ד חיבור זו"נ, ונמשך מבחי' שלמעלה מסדהש"ת. בפועל ובגילוי הוא בעבודה דתומ"צ, חיבור מ"ה וב"ן ופועל הילוך גם בתורה. והעיקר בפנימיות התורה שמחבר סתים דישראל, רוח ונשמה וגם יחידה, בסתים דקוב"ה, סוכ"ע, ועי"ז נעשה אמיתת ההילוך שהוא אמיתת ענין הא"ס, והוא העילוי המיוחד דהילולא דרשב"י, מ"ת דפנימיות התורה, לגבי הילולא דשאר צדיקים שהם בנגלה דתורה.

רשב״י פעל ירידת הגשמים ע״י אמירת תורה גם בלי זיכוך המטה, שאר התנאים פעלו ע״י תפילה, זיכוך המטה. שייכות תורת רשב"י "הנה מה טוב ומה נעים" לירידת גשמים, ולר׳ יוסי שסיפר זה, והליכת רשב״י לר׳ פנחס בן יאיר ופגישתו עם החברייא. ב' אופנים בהשפעה: ע״י העלאה וזיכוך המטה; ע"י גילוי מלמעלה. ומעלה בכ"א, כמשל ב' אנשים א׳ בראש ההר והשני בבקעה עמוקה, וחיבורם ע"י שהעליון ירד לתחתון או שהתחתון יעלה לעליון, ומעלה בכל אחד, בעבודת האדם היינו חיי עולם וחיי שעה, תורה ותפילה, רע"ק פעל גשמים ע״י תפילה, רשב״י פעל ע״י תורה דוקא. אחדות ואוצר בלום בתורה, ע"ד ההפרש בין יחיד לאחד, מעלת ההתחלקות בתורה שמגיע לאמת, "והלכה עימו". לכן דרש עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כדי להמשיך מאו"א ("מה טוב ומה נעים") לזו"נ ("שבת אחים") בהתחלקות בכח הא״ס (גם יחד) גילוי אור חדש למלכות, יוסי בגימטריא אלקים, עד לבי״ע למטה ממלכות נמשך "גם יחד" מיחידו של עולם, ירידת הגשמים למטה. ביאת תלמידיו קודם, ע"ד ברכו בתורה תחילה, ואמירת התלמידים 'צריכא עלמא למטרא' הו״ע התפילה באופן נעלה יותר. מאמר רשב״י 'אנא סימנא בעלמא' ביטול דתפילה, והבדלה למעלה מכולם, ענין התורה, עד ל'מאן פני האדון הוי׳ דא רשב״י'. פתגם אדה"ז (ששמע ר"ה מפאריטש מר"ז זעזמיר) שאצל רשב״י לא הי׳ ענין הגלות והחורבן, והמשיך זה לכולם, אפילו למי שמרגיש ענין החורבן כאשר בא על הציון שלו במירון ביום שמחתו, לא שייך אצלו ענין הגלות, וכמסופר בפרע"ח לגבי אמירת נחם. עד שבאים מזה לגאולה כפשוטה.

'דבקות' הוא בחיצוניות, 'התקשרות' (אתקטרנא) הוא בפנימיות. בעבודה הוא החילוק בין קרבנות וקטורת, מזבח החיצון ומזבח הפנימי, חיצוניות הלב ופנימיות הלב. תורה, המשכה מלמעלה למטה, בהשתלשלות, הוא בכלל דביקות, אלא שהוא דביקות דאורות, משא"כ מצות הוא הדביקות דכלים, וישראל מתקשראן בחיצוניות וגליא דאורייתא, ועי"ז בקוב"ה. אבל התקשרות ישראל מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי, הוא בסתים דאורייתא וסתים דקוב"ה. למעלה מזה הוא ענין ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, קשר עצמי דישראל וקוב"ה ללא אמצעות התורה, הקשר השלישי דתלת קשרים. מצד שרש ישראל בעצמות וממשיכים גם בתורה שיהיה חד עם העצמות. לימוד התורה דרשב"י היה באופן 'בחד קטירא אתקטרנא', התקשרות שלמעלה מדבקות עד לכולא חד, רק ש'כל יומי דאתקטרנא בהאי עלמא' היה לימודו בגלוי ע"ד התקשרות וביום הסתלקותו האיר בו בגלוי הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, 'והאידנא נשמתי בי' אחידא בי' להיטא'. "ע״י פתח ר״ש ואמר בחד קטירא אתקטרנא כו׳, דפירוש ״פתח״ הוא שפתח את הצנור, ניתן הכח לכאו״א מישראל שיהי׳ אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו דענין זה, שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן דנפשו קשורה להתורה בכל פנימיותו, דהגם שישנם זמנים שמוכרח להפסיק מלימוד התורה, מ״מ, בעת הלימוד יהי׳ זה (לימוד התורה) כל מציאותו, ועד שיהי׳ חד עם התורה ועם נותן התורה, חד ממש. והנתינת כח לזה ביתר שאת היא ע״י לימוד פנימיות התורה, תורתו של רשב״י, שעי״ז ישנו הכח (עוד יותר) להתקשר ולהתאחד עם התורה ונותן התורה. וע״י הלימוד וההפצה דתורתו של רשב״י, שבדורותינו אלה נתגלתה בתורת החסידות, מקרבים גם את הגאולה".

ביום ההילולא עולה למעלה לשרשו ומקורו ונמשך משם לפעול ישועות בקרב הארץ, מעלת רשב"י 'תורתו אומנותו'-תלמוד ועבודה בפועל גם במעשה, גם עמל שיחה ומלאכה היו אצלו מצד עמל תורה. מעלתו לגבי חוני המעגל שפעל ירידת הגשמים ע"י השתדלות ותפילה, עג עוגה ואמר איני זז מכאן כו', והתפלל עוד שירדו באופן המתקבל, משא"כ רשב"י פעל מיד שירדו כראוי ע"י תורה. אף שבד"כ לפעול שינוי בעולם צ"ל ע"י העלאת מ"ן, אעפ"כ פעל שירד ע"י תורה מלמעלמ"ט, כי עבודתו היתה 'עושין רצונו של מקום', 'בכל מאודך', ומלאכתן נעשית ע"י אחרים, בירור דרך מנוחה כבימי שלמה שהניצוצים באו מעצמן מצד תוקף המאור, המשכת פנימיות אבא מפנימיות עתיק כפי שהוא במקומו, פועל ישועות בקרב הארץ. לאחר ש"פתח רבי שמעון" ניתן הכח שמץ מנהו לכל אחד, בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שהוא דוגמת דורו של רשב"י בקיום הוראה דעשה תורתך קבע באופן דתורתו אומנתו, ונמשך לכל היום, ובפרט לאחר גילוי פנימיות התורה, דרגת משה שבכ"א מישראל באופן דיפוצו מעינותיך חוצה. ובפרט בל"ג בעומר מ"ת דפנימיות התורה ומעלין בקודש עד לאור חדש שלא האיר מימי עולם וצריך להוסיף קביעות עתים לתורה ובפרט בפנימיותה, לימוד המביא לידי מעשה. לגאולה העתידה.

'הילולא', נישואין, גילוי כח הא"ס בהולדה לדורות, ירידת הנשמה לגוף להיות מהלך בעילוי עד א"ס "האי עלמא דאזלינן מיני' כבי הילולא דמיא", גם מ"ת נק' ביום חתונתו, שגם בהיותה למטה במדה, ארוכה היא מארץ מדה, פנימיות התורה אינה כלל במדה. נלמדת ע"י משה מקבל התורה בג"ע, גם משיח ילמדה באופן של ראיה בל"ג, את כל העם גם לאבות ולמשה. לכן גם ל"ג בעומר מ"ת דפנימיות התורה, היא הילולא פנימית יותר, ביום הסתלקותו, תכלית השלמות דרשב"י, שהיה ניצוץ משה ומשיח, גילה וביטל המחיצה בין פנימיות לנגלה. ל"ג בעומר, "ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", גם לנשמתא דאורייתא, בעומר, ימי הכנה למ"ת, הוד שבהוד, סיום בירור עיקר המידות, לקבל גם פנימיות התורה. ענין "גל עיני גו'" באלקות, פנימיות עתיק; בתורה, ח"י, נשמתא לנשמתא, רזין דרזין; בנש"י, יחידה; ובעולם, הפלאת התהוות יש מאין בכח העצמות. בכולם היה שינוי עיקרי במ"ת ובפרט בפנימיותה, באופן דראיה, כפי שרצה משה לפעול "אעברה נא ואראה" ופעל זאת ביחידי סגולה וצדיקים גדולים, ובעת רצון גם אצל כאו"א מישראל. כדי שיפעול למטה צ"ל המשכה מלמעלה מגדר עליון ותחתון: ממהותו ועצמותו ית' ממש; מעצם הנשמה שלמעלה מיחידה, ניצוץ בורא; מנותן התורה. ונמשך לקצה תחתון ביותר: דירה לעצמותו בעולם העשיה הגשמי; גילוי ניצוץ בורא בנשמות דבחי' עקביים, "חוטב עצך ושואב מימך"; יחוד נותן התורה גם בתחילת הלימוד בתושב"כ כשלא ידע מאי קאמר; קיום המצוות גם במצב דאתכפיא. כל זה צ"ל גם עתה בזמן הזה בכאו"א מישראל בזמן המסוגל כבזמן משה וע"י הפצת המעיינות דוגמת רשב"י בדרא דעקבתא דמשיחא.

ב' דרגות ב"גל גו' נפלאות" שבתורה בל"ג בעומר: רזין, נשמתא דאורייתא, תורת רשב"י במשך ימי חייו; רזין דרזין, נשמתא לנשמתא דאורייתא, הענינים שגילה ביום הסתלקותו. הלשון "גל עיני", ולא 'גל נפלאות', כי עיקר הכוונה היא שהגילוי יהיה מצד האדם, תחתונים יעלו למעלה, כמו שהיה במ"ת הנגלית, ל"ג בעומר הוא מ"ת דפנימיות התורה. הצ"צ מביא פירוש השל"ה שנפלאות מתורתך הם כוונת המצוות, כי עליית התחתון מודגש בעיקר בקיום המצוות, משא"כ לימוד התורה הוא בעיקר עליונים ירדו לתחתונים. הבקשה היא שנראה נפלאות מתוך הנגלה ("מתורתך") כך גם מכוונות ע"פ הפשט שבמצוות. קשור לפסוק "עד הגל הזה", המחיצה בין עליון לתחתון שנתברר ע"י רשב"י, שנעשה מתחילה באופן של גל שאפשר לעבור אותו ולא באופן דחומה. וע״י לימוד והפצת תורתו של רשב״י, ובפרט כמו שנתגלתה בתורת החסידות באופן דיתפרנסון, הבנה והשגה, ועד שהשכל דהאדם הלומד נעשה חד עם הענין שלומד, "גל עיני", שראיית הנפלאות דתורה היא מצד האדם עצמו, זוכים לגילוי פנימיות התורה לע״ל, שהגילוי אז יהי׳ נוסף על מצד מלמעלה אלא שזה יהי׳ ענינו דהעולם.

"הנה מה טוב", חכמה. "ומה נעים", בינה. "שבת אחים", ז"א ומלכות. "גם יחד", שנעשים כולם ביחד. ע"י יחוד הספירות והמשכתו בכל סדהש"ת עד למטה מטה עד לירידת הגשמים כפשוטם, "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה". אמנם לצורך היחוד צ"ל המשכה מלמעלה מעלה עד א"ס עד שגם בחכמה יומשך מפנימיות הכתר, לכן התלמידים שהם המקבלים באו אל רשב"י ומשתוקקים ומבקשים שיושפע להם מבחי׳ החכמה. ע״י התקשרות והתחברות מקבל במשפיע, תלמיד ברב, נוסף עילוי בהמשפיע עצמו, ונקראו חברייא דילי', לשון חברותא, ונתוסף עי"ז עילוי ברשב"י שגילה ענין חדש בתורה. ההוראה מזה לעבודת האדם שצריך לחבר וליחד את כל הכוחות וכן הענין דאהבת ישראל והשתדלות בטובת העולם. כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, כולל (ובפרט) דוחק הגלות בעקבתא דמשיחא, הנה אז כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו. ויכול לפטור את העולם מן הדין ע"י קו השמחה פורץ גדר. ע"ד השמחה וריקוד דהקפות שמתקן כל עניני דין.

ג׳ מיני הילולא: א. יחוד הנשמות למעלה, יחוד נשמות דמ״ה וב״ן. אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשותיו, השבטים, כאו״א מישראל ע״י עבודתו בקיום התומ"צ בכלל ועבודת הבירורים בפרט פועלים יחוד מ״ה וב״ן. ב. יחוד דכר ונוקבא למטה, איש ואשה זכו שכינה שרוי׳ ביניהם, "ויברך אותם אלקים גו׳ פרו ורבו גו׳", גילוי כח הא״ס, שמחת הנישואין שמחה גדולה, ע״ד שמחתו של רשב״י, כמו ב' אנשים שלא ראו זה את זה זמן רב, כשנפגשים הם שמחים שמחה גדולה, יחוד זה הוא אחרי הריחוק, לכן שמחים שמחה גדולה. ג. בתחיית המתים (לאחר ימות המשיח שעוד יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית (דאין קישוי אלא לדעת) הגם שלא תהי׳ תאוה חומרית כלל, מ״מ תהי׳ תאוה ורצון טבעי כמו תאוה רוחני, כמ"ש בתניא שאפשר לאכול לש"ש ולא למלאות תאותו, אף שאוכל להשביע רעבון טבעי, עד״ז כשעיף וישן בכוונה לש"ש. ק"ו לע"ל יהיו בתכלית שלימותו. אעפ״כ זה דומה להילולא הב׳, כי הגופים יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית) אמנם בתחה"מ יעמדו נשמות בגופים בטל תחי׳ טל תורה ואור תורה, לא מאב ואם גשמיים. יהיו אז גופים קדושים וטהורים לגמרי, כי בריאתם היא מעצומ"ה ית׳, למעלה אפילו מאדם הראשון שהביט במקום הקליפות שרצה לראות מה נעשה שם (ער האָט געוואָלט אַ קוק טאָן וואָס דאָרטן טוט זיך) ירד ממדריגתו ונכשל, משא״כ לע"ל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. הילולא דרשב״י הוא ע״ד הילולא הג׳. שאמר ביום ההילולא שלו בחד קטירא אתקטרנא בי׳, ובי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת, הכליון בעצמות ומהות, והמשיך זה למטה. לכן היא שמחה גדולה ביותר, עד שגם מי שאמר תפילת נחם כל השנה אינו צריך לאומרה בל״ג בעומר, לפי שהפעולה דהילולא דרשב״י פועלת למעלה הרבה מהפעולה דתפילת נחם. שהרי בהאי ספרא דילך דאיהו ספר הזהר יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים.

ירידת הגשמים ע״י אמירת התורה היתה

"והאיתנים", תנאים, "מוסדי ארץ", ממשיכים בחי' איתן, יחידה, לתושבע"פ ע"י רשב"י הממוצע בין איתן לתנאים, התכלית הוא היחוד ע"י ביטול המחיצה בין גליא לסתים דאורייתא, המשיך אור הפנימיות בנגלה. אין ערוך רשב"י לשאר תנאים דוגמת נברא לבורא, לכן הוצרכו לשבחו כדי לעורר השפעה ממנו, ע"ד סיפור שבחו של מקום. מצד היתרון שבענין הבירורים פעלו עליו השבחים, כמו שלמעלה פועלים השבחים מצד העלאת מ"ן שכך עלה ברצונו ית' שיתפוס מקום אצלו השבחים. נמצא שע"י שנמשך האור מרשב"י שלמעלה מבירורים לתנאים שענינם לברר, ישנם לב' המעלות דאור ישר ואור חוזר. לכן פעלו הורדת גשמים ע"י העלאת מ"ן דהחברייא ששיבחוהו, ר"י קארי ליה שבת, קדש מלה בגרמי', מובדל מששת ימי המעשה, מ"מ נמשך ממנו בימים שלאח"ז ושלפניו. גם שבחוהו "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י", התאחדות הוי', שם העצם, עם בחי' אדון לכל בריותיך. שייכות הסתלקות רשב"י לספירת העומר שענינה בירור מדות נה"ב מחד, ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות לא אור שהוא הארה בלבד אלא שפע שהוא מהות הדבר בכל העולמות, עד לעולם הזה התחתון, ובעוה"ז גופא למקום הכי תחתון שאין תחתון למטה ממנו.

המשכת המטר ע"י פנימיות התורה דוקא שענינה שלום (ולא תפילה שהיא שעת קרבא) ופעל בכל העולם כולו גשמים באופן דמנוחה כמו לע"ל שלא יהיה בו מלחמה וכו' ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה'. ודרש עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", יחוד זו״נ, שורש ירידת גשמים, וגרם ירידת גשם גם בעולם ל' העלם שהיה זקוק למטר, מצב של חסרון. כמה פרטים בפסוק, "שבת אחים", אחדות דזו״נ. "יחד", יחוד וזיווג, "גם", מרבה כל הספירות, או״א וא״א (חו"ב וכתר), כדי שהאחים (זו״נ) יהיו באופן דיחד (יחוד) צ״ל המשכה מהבחינות הנרמזות בתיבת "גם", או״א וכתר, ולכן נמשך זה ע״י אמירת תורה, חכמה, עד שירד מטר למטה הכולל כל הברכות "ונתתי גשמיכם בעתם ואולך אתכם קוממיות". גם אחים קאי על משה ואהרן, חכמה ובינה, יחוד או״א. "כשמן הטוב על הראש" (חב״ד) נמשך (ע״י זקן אהרן) לכל סדר השתלשלות, עד למטה מטה ע"י ברכת כהנים בדרך ציווי מלמעלה למטה במהירות, עד מהרה ירוץ דברו, תיכף באמירת הכהן נמשכת הברכה מלמעלה ממקורה ושרשה עד למטה מטה בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו. גם תלמידי רשב״י נק' חברייא, שבת אחים גם יחד, ענין האחדות והמשיכו בו ממקום נעלה ביותר ע״י ריבוי השבחים, אח״כ אמר גם תורה בענין זה, וזה פעל ירידת הגשמים.