להבין ענין הילולא דרשב"י – תש"מ

ג׳ מיני הילולא:

א. יחוד הנשמות למעלה, יחוד נשמות דמ״ה וב״ן. אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשותיו, השבטים, כאו״א מישראל ע״י עבודתו בקיום התומ"צ בכלל ועבודת הבירורים בפרט פועלים יחוד מ״ה וב״ן.

ב. יחוד דכר ונוקבא למטה, איש ואשה זכו שכינה שרוי׳ ביניהם, "ויברך אותם אלקים גו׳ פרו ורבו גו׳", גילוי כח הא״ס, שמחת הנישואין שמחה גדולה, ע״ד שמחתו של רשב״י, כמו ב' אנשים שלא ראו זה את זה זמן רב, כשנפגשים הם שמחים שמחה גדולה, יחוד זה הוא אחרי הריחוק, לכן שמחים שמחה גדולה.

ג. בתחיית המתים (לאחר ימות המשיח שעוד יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית (דאין קישוי אלא לדעת) הגם שלא תהי׳ תאוה חומרית כלל, מ״מ תהי׳ תאוה ורצון טבעי כמו תאוה רוחני, כמ"ש בתניא שאפשר לאכול לש"ש ולא למלאות תאותו, אף שאוכל להשביע רעבון טבעי, עד״ז כשעיף וישן בכוונה לש"ש. ק"ו לע"ל יהיו בתכלית שלימותו. אעפ״כ זה דומה להילולא הב׳, כי הגופים יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית) אמנם בתחה"מ יעמדו נשמות בגופים בטל תחי׳ טל תורה ואור תורה, לא מאב ואם גשמיים. יהיו אז גופים קדושים וטהורים לגמרי, כי בריאתם היא מעצומ"ה ית׳, למעלה אפילו מאדם הראשון שהביט במקום הקליפות שרצה לראות מה נעשה שם (ער האָט געוואָלט אַ קוק טאָן וואָס דאָרטן טוט זיך) ירד ממדריגתו ונכשל, משא״כ לע"ל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

הילולא דרשב״י הוא ע״ד הילולא הג׳. שאמר ביום ההילולא שלו בחד קטירא אתקטרנא בי׳, ובי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת, הכליון בעצמות ומהות, והמשיך זה למטה. לכן היא שמחה גדולה ביותר, עד שגם מי שאמר תפילת נחם כל השנה אינו צריך לאומרה בל״ג בעומר, לפי שהפעולה דהילולא דרשב״י פועלת למעלה הרבה מהפעולה דתפילת נחם. שהרי בהאי ספרא דילך דאיהו ספר הזהר יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים.