מאמרי פרשת וישלח

איתא בזהר: "לימודי הוי', אלפין באורייתא דהוי'". וכי יש תורה שאינה תורת הוי'? התורה עושה שלום בין הקב"ה ועולמו. לכן כנס"י נק' שולמית, "שובי שובי השולמית", אומה שעושה שלום ביני ובין עולמי כשקיבלו את התורה. ד' פעמים שובי בפסוק כנגד ד' גלויות שישראל נכנסים ויוצאים מהן בשלום. עומדים בניסיונות מתוך מס"נ. אוה"ע אומרים לישראל: נאך וואס דארפסטו שטיין מיט א מס"נ, שובי שובי מאחרי המקום בואו לכם אצלנו וכו' וישראל משיבים: "מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים", ענין מ"ת ויחן שם ישראל כו'; שולמית, אומה ששלום וחי עולמים שוכן ביניהם, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כאו"א, בתורתם ניכר ששלום חי עולמים ביניהם ומשלימים את נפשותם להקב"ה במס"נ. לימוד תורה ביראת שמים גורם להשפעת רב טוב לבית ישראל מאוצרו הטוב. בי' מאמרות נברא העולם להמשיך גילוי אלקות ע"י י' דברות. לימודי הוי' העוסקים בתורה ביראה וביטול.

אהבת עולם, היא מה שהאדם לוקח בהתבוננות מן העולם, ממכ"ע, שבכל נקודה ונקודה שבעולם יש אלקות, כל עסק אכו"ש כדי לעלות הדצ"ח לשרשם. כשיורד ממדרגה זו הוא בעצבות, ואינו יכול ללמוד ולהתפלל. מפני שלגרמי' הוא דעביד, שרוצה להיות איש חסיד במדריגה עילאה, נופל הוא בחושך. אבל באמת לא כך היא העבודה, כי צריך שלא להשגיח על עצמו, ולהניח עצמו מכל וכל, כי, אף שהוא רע, מ"מ, יש לו חלק אלוה ממעל. "טעמה כי טוב סחרה", התבוננות באור הסובב בא לאהבה רבה, שעובד ה' גם בחשך, "לא יכבה בלילה נרה". "ויעקב נסע סכותה", שהסיע עצמו לאהבה דסוכ"ע. "ויבן לו בית", שהמשיך בפנימיות. "ולמקנהו עשה סוכות", גם המאכלים אינם אלא למס"נ לה', "על כן קרא שם המקום סוכות", לו ולמקנהו ל' רבים, גם בחשך. קטע במאמר: בהמאמר הנדפס נאמר שע"י הענין דטעמה כי טוב סחרה אזי לא יכבה בלילה נרה, והיינו שצריכים תחלה להיות במדריגת אהבה רבה. משא"כ בהכת"י דהמאמר נתבאר פירוש ערב יותר (א געשמאקערער טייטש), שכאשר ישנו הענין שלא יכבה בלילה נרה, שזהו"ע של פועל ממש השייך לכאו"א, אזי נעשה טעמה כי טוב סחרה, שהו"ע האהבה רבה.

יעקב מודיע לעשו "ויהי לי שור וחמור", גילוי המשיח. ע"י העבודה בצאן, לשון צאינה וראינה, לצאת מכל ענייניו, תשובה. "עבד ושפחה", עבודה דקב"ע. לזה קרוב מאוד לכאו"א להגיע גם בזמן הגלות מעומק תחת לעומק רום ועוד למעלה מזה. ע"י שעושה כלי לאלקות, אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, אז "רני עקרה לא ילדה" בנים (לגיהנם), אהוי"ר זרות, אלא אדרבא, "שוש תשיש ותגל העקרה" (בתולדות דלעו"ז) "בקיבוץ בניה" (דקדושה) "לתוכה בשמחה", ע"י עבודה דשוש תשיש ביציאה ממציאותו נמשך גילוי "ישיש עליך גו'". חותם המאמר: "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה גו'", ענין זה יכול להיות אצל כאו"א מישראל, והיינו, שגם בזמן הגלות ותוקף ההעלם והסתר, הנה ע"י עשיית התשובה, שהו"ע היציאה מכל עניניו, שזוהי העבודה בבחי' צאן, שבאה ע"י העבודה דקב"ע בבחי' עבד ושפחה, אזי מיד נגאלים, שממשיכים אור הגאולה, שזהו"ע "ויהי לי שור וחמור", חמור זה מלך המשיח שנאמר בו "עני ורוכב על חמור", היא ע"י הקדמת העבודה ד"ויחבוש את חמורו", "וירכיבם על החמור", שחובש ורוכב על חמורו הוא חומר הגוף, ומבטל את החומריות מכל הענינים שלא יהיו חומריים (ער מאכט זיי אויס ענינים חומריים), כי אם דברים גשמיים מבוררים ומזוככים, ועי"ז מגיע לבחי' האור שלמעלה מהשתל', ומשם נמשך לו גם בהשתל' למטה בבקשת צרכיו בכל הענינים, רפואה, פרנסה בהרחבה, זרעא חייא וקיימא, ועד שנמשך למטה האור שלמעלה מהשתלשלות בהגילויים דלעתיד לבוא, ע"י משיח צדקנו, שיבוא לגאלנו במהרה בימינו.

ב' מדריגות בחסד שלמעלה: א. חסד דאריך ("רב חסד") בחי' אור מקיף, שהמשכתו אינה פועלת חסרון בהמשפיע ("זה נהנה וזה לא חסר"), ולכן גם הנאת המקבל אינה בפנימיות. וכיון שבבחי' זו "כחשכה כאורה", יכולה להיות ממנה יניקה כו' ("לעוברי רצונו"). ב. חסד דז"א ("חסד זוטא") – בחי' אור פנימי, שהמשכתו פועלת חסרון בהמשפיע ("זה נהנה וזה חסר"), ולכן הנאת המקבל היא בפנימיות; והמשכה זו היא במקום הקדושה דוקא ("לעושי רצונו"). הטעם שחסד דז"א נקרא בשם "חסד זוטא" כי השפעתו היא מצד הביטול; ואעפ"כ, דוקא בחסד זוטא ישנו אמיתית ענין הבלי-גבול, כי ההשפעה שמצד הביטול מגעת בבחי' התנשאות עצמית (שבמדריגה זו אין הזולת סותר לו, ולכן משפיע לכל) שלמעלה מבחי' התנשאות חיצונית (ששם ההשפעה להזולת היא רק לפי שהזולת אינו תופס מקום אצלו, שמזה נמשך בחי' חסד דישמעאל). וזהו "קטנתי מכל החסדים" (נוסף על הביאור שבאגה"ק, שמצד החסדים נעשה הענין ד"קטנתי") – שע"י עבודת הביטול ("קטנתי") נעשית המשכת כל החסדים, כיון שהביטול ד"קטנתי" מגיע בבחי' התנשאות עצמית. ועפ"ז יובן מ"ש באגה"ק "שלא לשרוק עליהם ח"ו" (כולל גם שריקה דקדושה) – כי מבחי' ההתנשאות (גם דקדושה) יכול להסתעף ענין חסד דישמעאל, ולכן צריכה העבודה להיות באופן של ביטול דוקא ("להשפיל רוחם כו' ומענה רך כו'").

תורה הוא המשכה מלמעלה למטה, קרבנות ותפילה הם העלאה מלמטה למעלה ומגיע למעלה יותר. ונקראים בשם "מנחה" (העלאת) מ"ן לח' (מזל הח' למעלה מהשתלשלות) ונמשך לה' תתאה, מלכות, שרש הנבראים. בתפילת מנחה האדם מתנתק באמצע עסקיו, ויש דעה שתפילת מנחה כנגד קטורת, שיש בה בירור גקה"ט, וגם מעלת הריח שלמעלה מאכילה. זהו מעלת המנחה ששלח יעקב לעשו לברר אורות דתהו. מעלת מנחה וקטורת. בחיצוניות "מלאכים ממש" בזה שווה לעשו, אבל בפנימיות יעקב הוא גבוה יותר.

"עשרה עשרה הכף בשקל הקדש", עשרה מאמרות הם מכוונים נגד עשה"ד שעושים קיום בעש"מ, חיוב ת"ת בכל עת ורגע לקיום עשה"ד. במאמר אחד יכול להבראות, בספירת המלכות לבד שהוא בחי' רוממות והעלם, לא היה גילוי אלקות בעולם. אך כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעש"מ פועלים גילוי אלקות ע"י עשה"ד, לימוד התורה בביטול, וכל בניך למודי הוי', ת"ח מרבים שלום, אף שזה בכח האדם מצ"ע ניתן לזה כח מלמעלה, ממש"כ "ובחרת בחיים", מזה עצמו סיוע לאדם המסתכל בהם. ענין עליית החתן לתורה לפני החופה, נתינת כח מהתורה לבנין עדי עד.

"מכל החסדים" ל' רבים, באגה"ק קטנתי הל' "בכל חסד וחסד שהקב"ה עושה וכו'", ב' סוגי חסד, בתיקון נק' חסד (מקובלים אחרונים) מצד הביטול, בתוהו נק' גדולה (מקובלים ראשונים) מצד הגדולה. חסד דתיקון כולל גם גדולה, ונמשך למטה גם מהות המדה. ע"י עבודת יעקב בבירור עשו ששרשו מתהו נמשך חסד דתהו ונמשך במקום הביטול באופן שלא תצא ממנו יניקה לחיצונים. "קטנתי מכל החסדים", שפלות וביטול בכח ב' החסדים, חסד מלבר, תיקון, טבע, וחסד מלגאו, תהו, ניסים גלויים למעלה מהטבע. דיוק ל' אגה"ק קטנתי: "ביתר שאת הגבהה למעלה מעלה", כפי שהיה בי"ט כסלו שהפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ כו' לעיני כל השרים והעמים; כפל הל' "שפל רוח למטה מטה" בחי' אין ואפס, "וכל מי שרוצה באמת לעסוק בעבודה באופן כזה בודאי יצליח ועי"ז יומשכו כל ההשפעות מלמעלה בבני חיי ומזוני רויחי וינוצלו באופן הראוי בעניינים בריאים וטובים ועד לתכלית הטוב טוב לשמים וטוב לבריות".

לית מחשבה תפיסא בי' כלל, בחו"ב, עד לבחי' ראיה דחכ', גם בעבודה אי אפשר לתפוס את העצם גם באהבה רבה הבאה ע"י התבוננות. אבל נתפס איהו ברעו"ד, בתניא: תפיסא ומתלבשת בתומ"צ, מצד ענין העצם שיש בתומ"צ, והרי עצם לוקח עצם, עצם נעמט עצם. זהו תכלית חכמה, עיקר התורה, תשובה ומעש"ט, להיות נתפס בזה עצמותו ב"ה, דוקא ע"י תשובה ומעש"ט לוקחים את העצם כמו ע"י רעותא דליבא. תכלית חכמה פרש"י עיקרה של תורה, ביאור אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (בשיחה הידועה דשמח"ת שבתורת שלום) שעיקר ענין החכמה הוא הביטול, הפשטת כל הציורים שבה, כפי שמוסיף בשיחה גם בזשארגאן: איבער געגעבנקייט (התמסרות).

ע"י ביטול דקטנתי מגיעים לתכלית הקירוב, בירור תהו והתעלות גם בתיקון. בג' דברים התקין יעקב עצמו להכניע את עשו אך השלימות בזה יהי' לעת"ל כאשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה כמו שהיה קודם חטא עה"ד, לגני לגנוני למקום שהי' עקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה. ביהמ"ק היה דירה לעצמותו ית' כתמיהת שלמה "האומנם ישב גו' הן השמים גו' לא יכלכלוך אף כי הבית הזה", שהיה דירה. לכמה דעות הי' זה ע"ד נבואה ובדרך מעבר שאינו אלא זיו והארה, וביהמ"ק היה דירה לעצמותו, כלי לבל"ג האמיתי, מקום ארון אינו מן המדה, הקב"ה נק' מקום. ב' דעות בספר עיקרים אם הוא ממכ"ע או סוכ"ע. עיקר החידוש הוא שגם מציאות מקום מוגבל הוא באמת טפל ובטל בתכלית. "הוא מקומו של עולם, אתרא טפילה לי". ע"ד ה' אחד ולא יחיד, ז' רקיעים וד' רוחות (גם שרשם הרוחני) בטלים לאלופו של עולם. לך ה' הגדולה וכו'. מביהמ"ק נמשך ביטול לכל העולם ולכל השנה ע"י השתחוואה ברגל. מעלת הביטול זה למטה יותר מבאצילות, כמשל צפור המדברת שבאי"ע לדיבור אדם חכם המדבר מ"מ פועל שמחה ותענוג במלך מצד החידוש. מעלת ביטול עוה"ז הגשמי שנתהווה מכח העצמות, יש האמיתי "בביטולו בתכלית ליש האמיתי ביז ער ווערט אויס יש הנברא און ווערט יש האמיתי .. והוא הקרוב קרוב ביותר שאין למעלה מזה, שגילוי העצמות הוא דוקא בבית הזה ולא בשמים ושמי השמים". העיקר ע"י עבודת הקרבנות ריח ניחוח, אדם כי יקריב מכם קרבן, הקרבת נה"ב דאקדימי' טענתי' בשרשו גבוה יותר ובצירוף עבודת כהן (המשכה) לוי (העלאה) וישראל (המשכה למטה) כמו"כ ג' דברים שהתקין יעקב: דורון המשכה, תפלה העלאה, לאח"ז מלחמה הוא המשכה ע"י תורה. כמו"כ בתפילה, יהיב צדקה לעני' המשכה, תפילה העלאה, תורה המשכה למטה לבירור תהו, התקין עצמו (מלשון תיקון) בג' קוין ולא כמו תהו שהוא רק ב' קוין.

השראת השכינה בביהמ"ק: לא כהדעות שזהו רק זיו והארה, ורק מוכשר להשראת אלקות, אלא בחי' העצמות, ובאופן של כלי. ואף שביהמ"ק הוא מוגבל – הנה מקום אתי, אתרי טפלה לי, שגם מקום המציאות וההתחלקות (שמצד אור הממלא) הוא בטל בתכלית. וענין זה הי' בגילוי בביהמ"ק, שמקום ארון אינו מן המדה, ועי"ז נמשך בעולם כולו, שיהי' דירה לו ית', באופן נעלה יותר מאשר בשמים ושמי השמים. הגילוי בביהמ"ק – ע"י עבודת הקרבנות (וגם ע"י עבודת התפלה), שהיתה ע"י כהנים – המשכה מלמעלה, לוים – העלאה, וישראלים – המשכה למטה. וזהו גם ג' הענינים דורון תפלה ומלחמה שבעבודת יעקב בהבירור דתהו; וג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח שעל ידם נעשה הענין דפדה בשלום.

ע"פ חסידות שלוח המלאכים והמנחה לעשו הוא ענין נעלה ביותר, העלאת מ"ן לתהו, אבל במדרש איתא שזה בלתי רצוי עד שנענש ע"ז. אלו ואלו דא"ח. למודי הוי' נקראים בוניך שעוסקים בבנינו של עולם, אסתכל באורייתא ומקיים עלמא באופן דרב שלום ונק' שולמית שמשלימים נפשם על קה"ש, יעקב רצה לברר את עשו (גקה"ט) לאחר בירור לבן (ק"נ) כ' שנה. אכן בירור עשו קשה כי "יש לי רב", "וארבע מאות איש עמו", אבל בירור מגיע לרב שלום למעלה משלום סתם. שילוח המלאכים הי' ענין אמיתי (ולא רק לשיטתו דעשו) לצורך העלאה לתהו ובירור עשו למטה. והנה אף שהוא ענין נעלה, אבל בחיצוניות מתלבש בלבוש המתברר המלוכלך, "כל מלבושי אגאלתי", "איככה אטנפם". לכן נענש. אבל לפי' הפנימי 'אגאלתי' הוא לשון גאולה. ע"י בירור עשו ממשיך מקיפים ותיקון, מחניים ב' מחנות דתהו ותיקון. "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל" שבורא עולם באופן חדש.

"מכל החסדים" נעלה יותר "מכל האמת", ועוד חסדים פרטיים "כי במקלי וגו'". פסוקים אלו הם ענין כללי בו תלוי קיום כלל ישראל והוראה נצחית לכאו"א שהוא עולם מלא, ובכל שנה הוא באופן נעלה יותר. גילוי חסדים עליונים ע"י העבודה ד"קטנתי" ביטול, האדם נברא בכח הכל יכול לכן יש בו ב' עניני עבודה, בטו"ד ולמעלה מטו"ד, "בצלמנו כדמותנו", "בכל נפשך ובכל מאדך", צלם הוא חיתוך אומן בעץ או במתכת שווה ממש לאדם, אבל דמות, אף שיכול לבטא גם חיות האדם בצבע וקוין, אך אינו בערך לחיות עצמו. "צלמנו" בעולמות בי"ע בירידת הנשמה לקיים תומ"צ גשמים בהגבלה דזמן ומקום. במלאכים יש רק העלאה אבל נשמות הם אלקות בעצם שנעשה נברא, בעבודה בכל מאדך ממשיך אלקות בל"ג למטה, עכ"ז אין האור למעלה ממדת הכלי לכן הוא רק דמיון לבל"ג האמיתי. "מכל החסדים" הוא תפילה, פולחנא דרחימותא. למעלה מזה "מכל האמת", תורה. כל הקורא ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, הביטול בלימוד שלאחר התפלה ממשיך שהקב"ה יושב ושונה. בנגלה דתורה יש איזה הגבלה עד שאפשר ללמוד כל התורה כולה, משא"כ בפנימיות התורה לית תמן לא קשיא ולא מחלוקת שהוא בל"ג, ובאמת גם בנגלה דתורה יש ענין הפלפול ועמקות, ארוכה מארץ מדה, אבל אינו דומה לפנימיות התורה, שם הו"ע הבל"ג באמת, וע"י ממשיכים סתים דקוב"ה למעלה מענין השינויים למעלה גם מענין אני הוי' לא שניתי, שממשיכים פנימיות הכתר גם בעולם, ברבים היו עמדי, שגם עניני העולם דמה רבו ומה גדלו, ריבוי ההתחלקות יהיו בבחי' עמדי לשון יחיד.

ענין "בצלמנו כדמותינו" בעבודת האדם, למעלה מהגבלה ובהגבלה וטו"ד. אמיתת הבל"ג ע"י פנימיות התורה. פועל בעולם "ברבים היו עימדי" כמו שפעל ע"י קטנתי שיהי' "הצילנו נא גו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" בימות המשיח.

אגרת הקודש "קטנתי" הוראה לכל אחד בעבודה דג' קוין, דכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. בשפלות דקטנתי כמה דרגות ביטול. פדיית יעקב מעשו ע"י השתדלות בתפילה דורון ומלחמה. כך בדוד, פדה בשלום נפשי מקרב לי וכן שלמה שהי' רק התחלת השלום, לעת"ל השלימות "וגר זאב עם כבש", "כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים", תולדות מלא, "לגני לגנוני", עיקר שכינה בתחתונים, הוא בעבודה בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, בג' אופנים, א. מלחמה, ב. חרב של שלום ג. שלום. גמ"ח, קיום מצוות בהתלבשות בדברים הגשמיים, לגמול חסד עם הניצוץ האלקי שנמצא בהם באופן של צער להחיותו, לבררם ולעשותם עניני מצוות ע"י מלחמה, נהמא אפום חרבא ליכול. תפלה, אף שענינה בקשת צרכיו בענינים גשמיים, הרי אין זה באופן של התלבשות בדברים הגשמיים, ולכן אין זה באופן של מלחמה, אלא חרב של שלום (רק התפלה דשבת היא בחי' שלום), שע"י רוממות א-ל בגרונם נעשה חרב פיפיות, של שתי פיות (ובפרטיות, חמשה כלי זיין) לבטל ב' אופני יניקת החיצונים: א. מריבוי הצמצומים עי"ז שהאדם משפיל את עצמו לקבל מהדברים הגשמיים, ב. באופן ד"תגבי' כנשר", ע"י גאוה. תורה, "הלא כה דברי כאש", "דברי אשר שמתי בפיך", כמו במ"ת, שאז לא הי' מציאות של מנגד, וגם הפעולה דהתלבשות בעולם היא בדרך פקודה וציווי מלמעלה (ולכן הפעולה היא גם בהפיכת הלעו"ז). בפרטיות יותר יש ג' ענינים אלו בתורה גופא: תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני, בריבוי קושיות העלמות והסתרים – מלחמה; חרב של שלום – כל העוסק בתורה כאילו הקריב כו'; ופנימיות התורה דלית תמן קושיא ומחלוקת, ובזה גופא – ביאור ענינים בנגלה שיש בהם קושיות ומחלוקת, עה"ח שבעה"ד, ופנימיות התורה כשלעצמה; גילוי פנימיות התורה עתה, ושלימות הגילוי לעת"ל, פנימיות אבא פנימיות עתיק. השייכות לקטנתי מכל החסדים, כי הביטול דקטנתי הוא לפי ערך מעלת החסדים, עד לתכלית העילוי דפדה בשלום.

"שכל טוב לכל עושיהם" ולא נאמר 'לומדיהם'. עיקרה של תורה (הכוונה דתורה והתורה עצמה) הוא שיהי' עמה תשובה ומעש"ט. אף שהם ענינים שונים. איתא בזהר: לית מח' תפיסא בי' כלל אבל נתפס איהו ברעותא דליבא, היינו בקיום המצוות בהקדמת הרעו"ד. בהיות עצמותו ית' מובדל מכל ענין אינו תפיסא אלא ברצון שלו עצמו, קיום המצוות. אלא שצריך גם רעו"ד וביטול דקב"ע כדי שלא תסתיר מציאות האדם לגילוי עצמותו ית'. מארז"ל תכלית חכמה תשובה ומעש"ט ג' ענינים: חכמה, בן, מציאותו מהאב; תשובה, עבד, ביטול וקב"ע; מעש"ט, מצות שהם טובים ומאירים בהקדמת התשובה "שאין נרגש בו גם זה שהוא בטל להאדון, ומה שנרגש הוא רק רצון העליון". גם בלימוד התורה צ"ל ביטול דעבד כי בנשמה שתיהן כאחד. עיקרה של תורה שיהיה בה בעצמה ביטול דתשובה ומעש"ט. דבר זה מרגלא בפומי' דרבא, כי היה לימודו באופן של 'בשרא שמינא' שמודגש מציאותו של הלומד וגם אמר מילתא דבדיחותא וכו' לכן הי' מרגלא בפומי' מאמר זה שצ"ל ביטול דתשובה ומעש"ט בלימוד התורה. שייכות ג' עניני חכמה תשובה ומעש"ט לזמן אמירתו שבת שלפני י"ט כסלו, פדה בשלום נפשי (העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור) קטנתי מכל החסדים (גמ"ח ותפלה) ומכל האמת (תורה) ומתחיל בעסק (עבד) התורה (בן) חיבור שניהם אמיתת ענין פדה בשלום נפשי ע"י גילוי היחידה, משיח יחידה כללית.

הוראה מסדר הבירורים דיעקב (ג"ר לפני ז"ת) היא גם בנוגע להסדר דנגלה ופנימיות התורה. דהגם שהתחלת הלימוד הוא בנגלה דתורה, ובאופן דיגיעה, ואח"כ הוא הלימוד בפנימיות התורה, וכמ"ש הרח"ו שעסק ההלכה דהאריז"ל הי' ביגיעה עד שהי' מזיע זיעה גדולה כדי לשבר הקליפה, ומרוב גודל חריפותו הי' מעיין ו' דרכים בהלכה, ורק לאח"ז הי' מעיין ע"ד הסוד, אעפ"כ, ידיעת הענינים היסודיים דפנימיות התורה באופן של הנחה פשוטה שלמעלה מהבנה צ"ל עוד לפני הלימוד בנגלה דתורה, שעי"ז, גם לימוד הנגלה (והבירור שעל ידו) הוא באופן נעלה יותר… שע"י לימוד פנימיות התורה נעשה יתרון בלימוד הנגלה ובהבירור שעי"ז הוא לכאורה ענין של ירידה לגבי הלימוד דפנימיות התורה כמו שהוא מצד עצמו, אעפ"כ, מכיון שהשלימות דדירה בתחתונים הוא שהתחתון מצד עצמו יהי' כלי לאלקות, דענין זה הוא דוקא ע"י הבירור שבדרך התלבשות, יש לומר, דע"י ההמשכה דפנימיות התורה לנגלה דתורה, שעל ידה נעשה יתרון בלימוד הנגלה ובהבירור שע"י לימוד הנגלה, היא מתעלית למעלה יותר מכמו שהיתה מצד עצמה. וזהו וכל בניך לימודי הוי' ורב שלום בניך, דכל בניך לימודי הוי', דאלפין באורייתא דהוי', הוא מעלת לימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה (אורייתא דהוי'), כמו שהיא מצד עצמה, ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך הו"ע הבירור בעולם שע"י עסק התורה.

יעקב מודיע לעשו "עם לבן גרתי", שכבר המשיך מלובן העליון בתרי"ג מצוות ותיקן את עצמו ובכוחו לברר גם הרע דעשו, ע"ד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. יעקב מתיקון יקבל מעשו הבכור אורות מקיפים דתהו, אורות מרובים וכלים (גם הכי רחבים) הם רק מועטים. גם כפשוטו, לאחר בירור ניצוצות ק"נ דלבן בא לברר את עשו. הסדר בבירורים מלמעלה למטה, תחילה מברר הקרוב יותר, צאן לבן, נה"א, ע"י תרי"ג מצוות. אח"כ בירור עשו, נה"ב ע"י הנהג בהן מנהג דר"א. תחלה בירור ק"נ דלבן ואח"כ בירור גקה"ט דעשו. לכאורה לבן הוא גקה"ט. משמע מאוה"ת שיש איך שהם בק"נ שלבן הוא כתר דק"נ ועשו הוא ז"א דק"נ. וממילא כן גם למטה יותר, לבן הוא כתר דגקה"ט ועשו ז"א דגקה"ט. וצ"ל קודם בירור לבן שהוא הראש ואח"כ עשו הגוף. החילוק בעבודה: קלי' לבן אינו מרמה עצמו משא"כ עשו מרמה את עצמו שאין לו כח ויש לו אמתלאות דזה אינו רוצה און דאס לייגט ניט ביי אים וכו' וקשה יותר מבירור לבן כי מתערב בו עמלק בגי' ספק. וזהו גם טעם אריכות הגלות דאדום. עוד מבואר באוה"ת דהליכת יעקב לעשו הוא חיבור מ"ה וב"ן, האי עלמא (עוה"ז) דאזלינן מיני' (בחי' הליכה) כבי הילולא דמי' (יחוד קוב"ה ושכינתי') ע"ד יחוד יצחק ורבקה. ב' בחינות ביחוד חו"כ, עכשיו הכלה טפלה לחתן היא שותקת ורק מקבלת מהחתן, שמח תשמח (ל' הוה) חתן וכלה. לעת"ל יהיה קול כלה, משמח חתן עם הכלה שהיא העיקר. ונאמר בה מהרה ה"א ישמע ל' עתיד. לפני הגאולה צריך לטעום מכל תבשיל שיהיה לא רק ישמח ה' במעשיו אלא גם ישמח ישראל בעושיו עד שמהרה ישמע כו' וקול כלה.

ענין ויאבק איש עמו גו' ע"ד פדה בשלום נפשי מקרב לי במלחמת הבירורים עד לסיום ההפטרה והיתה לה' המלוכה. מצד יעקב היה כבר מוכן לזה, ויהי לי שור וחמור גו', בכל הפרטים כמבואר בקונטרס העבודה שאינו מספיק עבודה באופן כללית דחי' יחידה, אלא צ״ל עבודה והתבוננות פרטית דוקא. ויהי לי שור וחמור גו׳, שבכולם פעל בירור בפרטיות ובאופן דלי, שאינו זז לעולם באופן נצחי לעולם ועד. ומשום זה הי׳ כבר מוכן אז אל הגאולה, חמור זה משיח. אלא שד' מאות איש דעשו למטה בירורם צ"ל באופן אחר. ונשאר יעקב לבדו על פכים קטנים, לפעול ביטול בכלים מועטים דתהו. בתו"ח ב' פירושים בויותר יעקב לבדו: א' (שכותב ע"ז שאינו מתיישב ע"פ פשט) שיעקב העביר את נשיו ובניו כדי לברוח מעשו ונשאר לבדו ללחום עם שרו של עשו כפי שהוא לאחר הבירור, בע"ת. ויעקב מצד שרשו, לבדו, בעצמות אוא"ס נצחו. כי היה בו גם מעלת הבע"ת. כשמעי' ואבטליון רע"ק ור"א שהיו גרים ולימדו תורה ברבים. (והוא חידוש גדול שלע"ע לא מצאתי מבואר במק"א). ב' שמתאים בפשטות הכתובים שהעביר את נשיו ובניו אל עשו, בהתאם לעבודה דלעשות לו ית' דירה בתחתונים.

בכח התורה לעשות שלום (פדה בשלום, ורב שלום) בעולם ובעבודה דבירור נה"ב. אשר ברא ששון ושמחה כו' שתכלית הכוונה היא שהעבודה תהי' מתוך אהבה ואחוה שלום ורעות, כמו אברהם שעבודתו לפרסם אלקות היתה מתוך שלום שהיה נדיב בגופו, ממונו ונשמתו, עד"ז אדמו"ר האמצעי שטרח גם בגופו להקל על בנ"י שיוכלו להשיג מאמרי חסידות בזול. שמחת חו"כ לחבר ב' הפכים עד שנעשים לבשר אחד באהבה ואחוה שלום ורעות בכח התורה. אברהם הי' נדיב בגופו, מעלת אתהפכא, בחי' קדושה. עם שרה, עיני' צרה באורחים. מעלת האתכפיא, אשה כשרה עושה רצון בעלה. גם לעת"ל מזכירין יצי"מ מעלת אתכפיא. מי יתן טהור מטמא. כך בכל איש ישראל שיש בהם גם מעלת האתכפיא. ענין השלום וחיבור הפכים בג' עמודים תורה עבודה (תפילה בציבור) וגמ"ח (משפיע ומקבל) והתכללות שלושתם עד למציאות אחת. וכל בניך גו' ורב שלום בניך, כל ישראל כלולים בתורה, ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ועוסקים בבנינו של עולם עד אלא תולדות פרץ מלא. ובאים ללמוד תורה מפי משיח ועוד לפנ"ז בתור הכנה לומדים פנימיות התורה שהיא מעין תורתו של משיח.

שייכות "תכלית חכמה" תורה שעיקרה ידיעה והשגה בשכל, לתשובה ומעש"ט שאינם שייכים להבנה דוקא. אנשים פשוטים מתעוררים ביותר בתשובה ובוכים במר נפשם, באמירת תהילים בלב נשבר. אמנם ענין המרירות בתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח למרירות וכו' צריכים התחזקות והתעודדות יתירה, לכן עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא. ובנוגע לאמירת תהילים בלב נשבר, הרי ידוע פתגם רבותינו נשיאינו, טראכט גוט ועט זיין גוט. וא"צ כלל להיות ענין של מרירות. היינו אמירת תהילים מתוך בכי' במר נפשו ונתינת צדקה וכו', כי המחשבה טובה עצמה תביא שיהיה טוב. וכיון שיש הבטחת רבותינו נשיאינו הרי ברור הדבר שכן יהיה בפועל. מובן שעבודת התשובה בזמן הזה צ"ל מתוך שמחה דוקא. בעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא בך כלל אבל נתפס ברעו"ד, אהבה שלמעלה מהשכל, כהתקשרות הבן עם האב מצד העצם, שהעצם דנש"י נעמט את העצם שלמעלה. והוא עיקר ותכלית החכמה דתורה, לתפוס את עצמות א"ס נותן התורה, בהקדמת התשובה נעשה חד ממש, עצם אחד עם עצמותו ית' ופועלת במעשים שיהיו חשובים, טובים ומאירים באור ובמאור ובעצם שבתורה. ובפרט תמכין דאורייתא בממונם וגופם. (ראה שיחה לאחריו במעלת תומכיה מאושר בקשר למלווה מלכא).

"וישלח יעקב מלאכים לפניו גו׳ לעשו" כפי שהוא בשרשו הנעלה בחי׳ המקיפים דתהו. גם המתנות ששלח הם קרבנות דעולם התהו, לכן שלח גם גמלים מניקות שהם היפך הטהרה וכו׳, כי בקרבנות דתהו אפשר להיות קרבנות גם מחיות אלו, כמבואר בהדרושים פרטי המתנות ששלח ופירושם וכו׳. ומטעם זה גם קרבנות אלו היו דברים חיים דוקא, כי קרבנות דתהו אופנם הוא באופן אחר מקרבנות דתיקון. ד' מאות איש עמו הוא ע"ד ד מאות שקל כסף, ת' עלמין דכסופא, עובר לסוחר, למעלה מכתר, אלא שעשו בא להלחם עמו. ויחץ גו' לשתי מחנות, כדי לפעול הבירור, ואכן פעל עליו ויחבקהו וישקהו, בכל לבו. אף שעדיין היה השטר חוב ועבדום ועינו אותם ת' מאות שנה במצרים, אלא שחשב שלאחר בירור ב' אומות דלבן ועשו (שרש הע' אומות שמצרים רק אחת מהן) הגיע עת הגאולה. החידוש דלעת"ל ע"י ויאבק איש עמו, עבודת התשובה באופן דיגיעה, למעלה מסדר השתל', משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא. ומזה בא אח״כ ל"ויבוא יעקב שלם" בכל הענינים, ועד "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". הוספה: מאמרי ד"ה קטנתי מהתוועדות י"ט כסלו

הקדמת "ששון ושמחה" ל"חתן וכלה", אף שהם עיקר הסיבה לקיבוץ ו"הקהל" הפועל שמחה וחיזוק בתומ"צ ופועל שמחה גם בחו"כ העליונים. אלא שסדר בריאתן ברא ששון ושמחה תחילה כדי שהחו"כ יהיו שרויין בששון ושמחה. כי יחוד דמשפיע ומקבל צריך לגילוי כח הא"ס והוא ע"י שמחה הפורץ כל הגדרים. כללות עבודת האדם הוא יחוד משפיע ומקבל, כמבואר בענין יפה שיחתן כו', הנה"א פועלת על נה"ב, נשמה על הגוף, האדם בעולם, ופועלים חידוש, דירה בתחתונים. צריכים נתינת כח משלישי שלמעלה משניהם. ג' ענינים: האדם עושה מצוה; מעשה המצוה; הדבר בו נשית המצוה. מח' דיבור ומעשה. הנתינת כח לזה הקדים ששון ושמחה לפרוץ הגדרים עד שנעשה לבשר אחד עד שנמשך גילוי כח הא"ס למטה. לכן היא ברכה השביעי חביבין ונאמרו בה עשר לשונות שמחה, רמז להרחבה די' עממין לעת"ל, י' מאמרות, י' דברות, עשרה עשרה הכף בשקל הקודש. לזכות פינחס יצחק בן שיינא יפה שי' וזוגתו חנה יוטא בת אסתר מייטא שתחי' לרגל יום נישואיהם ביום ג' פ' וישב כ"א כסלו ה'תשס"ד יה"ר שכל הברכות יתקיימו במילואן וירוו נחת רוח אמיתי חסידותי מכל יו"ח שיחיו מנפש ועד בשר ומתוך הרחבה מופלגה בגשמיות וברוחניות