מרגלא בפומי' דרבא – תשמ"ו

שייכות "תכלית חכמה" תורה שעיקרה ידיעה והשגה בשכל, לתשובה ומעש"ט שאינם שייכים להבנה דוקא.

אנשים פשוטים מתעוררים ביותר בתשובה ובוכים במר נפשם, באמירת תהילים בלב נשבר. אמנם ענין המרירות בתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח למרירות וכו' צריכים התחזקות והתעודדות יתירה, לכן עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא.

ובנוגע לאמירת תהילים בלב נשבר, הרי ידוע פתגם רבותינו נשיאינו, טראכט גוט ועט זיין גוט. וא"צ כלל להיות ענין של מרירות. היינו אמירת תהילים מתוך בכי' במר נפשו ונתינת צדקה וכו', כי המחשבה טובה עצמה תביא שיהיה טוב. וכיון שיש הבטחת רבותינו נשיאינו הרי ברור הדבר שכן יהיה בפועל. מובן שעבודת התשובה בזמן הזה צ"ל מתוך שמחה דוקא.

בעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא בך כלל אבל נתפס ברעו"ד, אהבה שלמעלה מהשכל, כהתקשרות הבן עם האב מצד העצם, שהעצם דנש"י נעמט את העצם שלמעלה.

והוא עיקר ותכלית החכמה דתורה, לתפוס את עצמות א"ס נותן התורה, בהקדמת התשובה נעשה חד ממש, עצם אחד עם עצמותו ית' ופועלת במעשים שיהיו חשובים, טובים ומאירים באור ובמאור ובעצם שבתורה. ובפרט תמכין דאורייתא בממונם וגופם. (ראה שיחה לאחריו במעלת תומכיה מאושר בקשר למלווה מלכא).