סיכום מאמרי מאמרי פרשת בלק

ג' מדריגות ביטחון, מיוסד על אהבת הקב"ה לישראל: א. מצד האהבה, מידות, בזה שייך התנגדות הגבורה; ב. מצד המוחין, גם בזה אפשר שלא יימצא לו זכות; ג. מצד הכתר, שלימות הביטחון. בעבודת האדם: א. עמידה, עבודה ע"פ טעם ודעת, העליות הם בערך ומגעת לז"א, ממכ"ע. ב. הילוך, למעלה מטו"ד, יציאה מהמיצר והגבלה דשכל ומדות, אלא שגם זה בא מצד חיוב ההשגה לכן שייך לטו"ד, מגיע לאריך, סוכ"ע. ג. דילוג, יציאה מטו"ד לגמרי שלא בדרך טענה אלא בדרך בריחה; עבודה זו מגעת לבחי' עתיק, עד לעצמות. יצי"מ היתה בדרך דילוג ע"י גילוי העצמות, כן כללות היציאה מהמיצר אל המרחב צ"ל ע"י גילוי העצמות דוקא. וזהו "מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה" דוקא מצד המיצר העבודה בדרך דילוג וממשיכים עצמות. וזהו "בטחו בהוי' עדי עד" הבטחון צ"ל עד בחי' "עד" (ולא עד בכלל) עצמות שלמעלה מעולמות; ואזי הבטחון בשלימות, שהוי' יוציאנו מן המיצר אל המרחב. וזהו "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל": ישראל בגדר מספר, המשכה סוכ"ע שייכת לבחי' ישראל "לי ראש", כולל הגולגולת המקיף על המוחין, בחי' הילוך, בדוגמת אור הסובב; ו"מי מנה עפר יעקב", שאינם בגדר מספר כלל, דוגמת עפר שהוא גוש אחד, קאי על המשכת העצמות, השייכת לבחי' יעקב "יו"ד עקב", העבודה דקבלת עול ומסירת נפש, בחי' דילוג.

ענין השינה דזמן הגלות שאין המח שליט על הלב וחסר בענין שאו מרום עיניכם ומזה בא ענין החולי שיש בו סכנה בדברים האסורים וחולי שאין בו סכנה בתאוות היתר ששרשם בחול"ה גימ' מ"ט שחסר שער הנו"ן המחבר חו"ב. ענין טריפת הושט, בינה, 'עור החיצון אדום' שאין ניכר בו דם, התלהבות שלא ניכר בו אם הוא מהקדושה או מלעו"ז. 'עור הפנימי לבן', פנימיות הבינה שבחכ' בו אפשר לבדוק את המדות. 'ואי חליף טריפה', כשפנימיות בינה היא בהתלהבות וחיצוניות השייך למדות ללא התלהבות; ונקובת הושט במשהו, ע"ד נוקב שם הוי', שממשיך האור למקום שאינו ראוי, ע"ד החסרון בעשיית מעקה לגגך. אמנם גם במצב זה ישנו הענין דכארי וכלביא, ק"ש ביחו"ת שילוב הוי' באדנ'י, ומסיים "מי יקימנו", "מי ברא אלה", "מי יתן ויהיה לבבם זה גו'", שהקב"ה עוזרו ע"י הנתינת כח מהניסים שבזמן הגלות.

יעקב וישראל שמות הנשמה, כל המסופר בו ישנו בעבודה דכל ישראל: "ויצא יעקב", חכמה, "מבאר שבע", בינה שורש הז' מדות, "וילך חרנה", נמשך למלכות דיבור, או "באר שבע", מלכות, "וילך חרנה", לקליפת נוגה ולמטה מזה. בשניהם הירידה צורך עליה, "ויפגע במקום", הוא מקומו של עולם, נתינת כח ל"וילן שם כי בא השמש", גם במקום שאין מאיר בו גילוי אלקות נמשך יו"ד דיעקב. בעבודת האדם שעיקרה תפילה היא המשכת שורש הנשמה ברגל שבנשמה, המשכת י' בעקב, ע"י התבוננות דשמע ישראל, שהכח דעניני עולם הוא מלמעלה מהטבע, הוי' אלקינו, ועי"ז נעשה רגש האהבה, מדות, ופעולה בגילוי, מלכות. "מבאר שבע" בקמץ לשון שבועה דמשביעין אותו, "תתן אמת ליעקב", שגם בנשמה למטה נרגש האמת ד"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים", והשבועה היא מ"ימי קדם", מדות שלמעלה מסדהש"ת והשבועה זו נתינת כח ל"ויצא יעקב". מבחינת "מי" נמשך "מנה" עד ל"עפר יעקב", עי"ז נעשית עליה "ומספר את רובע ישראל", שד' חלקי הנשמה מאירים (מספר) בבחי' היחידה. זהו "והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם", הפיכת מדות דלעו"ז לקדושה, ונעשה "אנחנו עמך וצאן מרעיתך", מבטל טענת בל-עם, ששולל מעלת ישראל שהם "עמו וצאן מרעיתו" דהקב"ה, מעין זה בזמן הגלות ע"י אותות ומופתים שנעשים ע"י צדיקים.

"ויצא יעקב" חכמה "וילך חרנה" למלכות או לבי"ע, בשביל העליה שע"י עבודה. שעיקרה היא עבודת התפילה. "שמע ישראל" הבנה והשגה, "הוי' (שמעלה מהשתל') אלקינו" כוחנו וחיותינו דישראל דוקא, משא"כ לשאר נבראים נמשך השפעה ע"י מלאכים. "הוי' אחד", שנמשך לז' רקיעים וארץ וד' סטרין, ע"י התבוננות שהעצמות נמצא בהעלם והסתר דוקא, "אכן אתה א-ל מסתתר". בפרטיות הוא העבודה בבירור המדות דנפה"ב עי"ז נתוסף גם במדות הנפה"א ומתכללים. "תתן אמת ליעקב", להמשיך במדת אמת שבהשתלשלות (יעקב) מבחי' אמת הוי' שלמעלה מהשתל'. "והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם" ע"י שיהפכו מדות נה"ב לקדושה, נעשה אח"כ "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך", ביטול טענת בל-עם, "לית עם ולית רעיא", שרוצה לבטל בחי' עם ובחי' צאן. וזהו "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים" העבודה דבירור הניצוצות שעי"ז יהי' "כטל מאת הוי' וגו'", המשכת העצמות, "אשר לא יקוה לאיש (מדות) ולא ייחל לבני אדם" גם לא למדרגת אדם העליון.

'יעקב' הוא העצם והיסוד והשרש, 'ישראל' הוא שם נוסף. אברהם ניצל מכבשן האש בזכות יעקב, משל המדרש מבת שנשאת למלך, יחוד קוב"ה ושכינתי' בשם כל ישראל, יחוד ז"א ומלכות, מעלת הגילוים ומעלת ההתחדשות. התהוות מז"א בערך ומיוחד במקורו משא"כ התהוות ממלכות הוא חידוש באין ערוך. מדרגה תחתונה דמל' נתהוה בדרך התלבשות (ולא ממילא) כדי שישאר היש במציאות. העבודה צ"ל בהתלבשות בגוף ונה"ב, שישאר במציאות ויהי' בטל, עבודת רגל דנשמה, י' עקב, ע"י עבודת התפילה בסדר והדרגה מלמטלמ"ע. בזה שייך שיהי' און, העלמות והסתרים, מ"מ "לא הביט און" מצד עצם הנשמה שבו, "הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", אלא שהוא בהבטה מרחוק. משא"כ בבחי' ישראל, עבודה דתומ"צ, לא שייך און, רק עמל מלאכה ועמל שיחה וגם את זה צריך לשלול (באווארענען) כי התכלית הוא עמל תורה, "ולא ראה עמל" הוא רק מצד עצם הנשמה. בישראל שבהם עצם הנשמה בגילוי יותר נאמר הלשון ראה, בקירוב, עד שישראל וקוב"ה כולא חד.

"מראש צורים אראנו", האבות במדות שלמעלה מהשכל ובכוחם לעמוד נגד המים דלעו"ז, ע"י אהבה המסותרת שלמעלה מטו"ד ונכלל בה גם דחילו, והיא ירושה מאבותינו, ראיה מרחוק שאין בזה השגה כ"כ. "ומגבעות אשורנו", אהבה בחיצוניות הלב ע"י טו"ד והתבוננות, אשורנו, הבטה מקרוב ובכוונה, שמושג ונתפס בנפש. תכלית העבודה לא רק בכוחות מקיפים אלא שיומשך בכוחות הפנימיים, "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם", להמשיך מעדאתכ"ס לעדאת"ג ולעשות בהם רשות אחת, עירובין, לחבר שתי רשות-היחיד לרשות אחת. וזה נעשה ע"י יעקב, אלקי ישראל, מדת התפארת קו האמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה. חילוק בין הנהגה ניסית להנהגה טבעית וחיבורם ע"י שיתף עמו מדת הרחמים ונמשך במ"ת וע"י צדיקים ונשיאי הדור. "אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים", שנמשך אז מבחי' אנכי הצירוף דהוי' ואלקיך, רחמים ודין, ועי"ז "ארחב פיך ואמלאהו" ברוחניות ובגשמיות.

ענין נהר דינור לאחר בירור דגיהנום לעלות לג"ע לישכח חיזו דהאי עלמא, הסרת גסות וחומריות הנשמה מתאוות היתר. ויש נהר דינור בין ג"ע התחתון לעליון לישכח חיזו דג"ע התחתון, מציאות דמלכות, לעלות לג"ע העליון, בינה העדר המציאות בהקדם הביטול דג"ע התחתון. העבודה דימות החול הכנה לשבת, יעקב וישראל, בחול צריך באווארענען (לשלול) און כפשוטו, לא הביט און ביעקב, אבל עדיין יש עמל, בירורים, משא"כ בשבת לא ראה עמל בישראל אלא בירור אוכל מתוך אוכל, מדרי' נעלית בקדושה גופא, עבודת הקרבנות דשבת. בימות המשיח הנה תחילה ילחם מלחמות ה' ואח"כ יעבדו מתוך מנוחה, אוכל מתוך אוכל, סעודת לויתן ושור הבר, אכילת ובירור הנשמות דעתה, זרע בהמה, ע"י נשמות דלע"ל, זרע אדם. מעין זה יש גם בגלות. יעקב וישראל שבפרשה בכל המדרגות החל מ"לכה ארה גו' זועמה" עד דרך כוכב מיעקב וגו' בימות המשיח.

הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, הארה להתלבש במדות לצורך בנין עולמות, הליכה מלמעלה מסדהש"ת בת"ק שנה, עיקר המדות כפי שהם בתכלית הריבוי. שמות הוי' ואלקים, גילוי וצמצום, "וידעת היום גו' כי הוי' הוא האלקים", שבצמצום דשם אלקים כולל הגילוי דשם הוי', כי כוונת הצמצום בשביל הגילוי. מפעולת הצמצום בשם הוי' מוכח שגם לפנה"צ היה כלול שם אלקים שיוכל להיות בו פעולה זו. "כי שמש ומגן הוי' אלקים", שם אלקים הוא מגן שע"י יתגלה שמש הוי', "לא ימנע טוב להולכים בתמיד", שנמשך גילוי הטוב בפנימיות להולכים בתמים דוקא, "טוב ה' לקוויו". כמו"כ שם יעקב הוא דוגמת שם אלקים וישראל דוגמת שם הוי', כמו ששני השמות אינם נמחקים כך יעקב וישראל הם נצחיים ויהיו גם לעתיד, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" ויש מעין זה גם עתה בזמן הגלות ע"ד המגן שמביא המשכת השמש הוי' בעולם, עי ניסים שעושה נשיא הדור בכל דור.

יעקב וישראל, עקב וראש דנשמה, ימי החול ויום השבת, לאחר הקדמת הטבילה דערב שבת, "לא ראה עמל". העליה מג"ע התחתון לעליון לאחר ביטול הציור דגעה"ת, בינה ומלכות (גן) ונמשך בו חכמה (עדן) יחוד י"ה ויחוד ו"ה. ביטול השגת החיוב דגעה"ת, להגיע להשגת השלילה דגעה"ע. בעבודה הוא ענין "ומלתם את ערלת לבבכם", הסרת ערלת הלב, שבירת התאוות ע"י עבודה דיעקב, בכל לבבך ובכל נפשך. "ומל ה"א את לבבך", לבטל הגשמיות שבלב בעבודה דישראל, בכל מאודך, להסיר את הרגש המציאות, "קרבת אלקים לי טוב". בימות החול הבירור קשור עם הפסולת, אבל ביום השבת בירור אוכל מתוך אוכל, "ואכלתם אכול", לע"ל גם נשמות דזרע אדם יהיו נחשבים לזרע בהמה ויצטרכו לחזור להתברר עד להפליא. העליה בכל שנה בנשמת הצדיק להפליא, גם בהמשכה למטה. "יחד לבבי" (בקאפיטל פו) התכללות פנימיות וחיצוניות הלב. העבודה דעפר יעקב, שיך בה עפרורית מהרגש עצמו, לי טוב, אבל "מספר את רובע ישראל", לשון ספירות ובהירות מצד בחי' הרביעית רעו"ד שנמשכת בכל הד' מדרגות עד "אף עשיתיו".

תכלית ירידת הנשמה למטה לבירורים בעפר יעקב ורובע ישראל, אור חוזר ואור ישר, בירור פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. מלמטלמ"ע ומלמעלה למטה. אך יש דרגה נעלית בבירורים, אוכל מתוך אוכל שנוסף עילוי באוכל עצמו, כמו העליה מג"ע התחתון לג"ע העליון עליה מגילוי מציאות אלקות בהשגת החיוב לגילוי המהות בהשגת השלילה ע"י הביטול דהעמוד שבין געה"ע לגעה"ת. בעבודה הוא העליה באהבה ד"קרבת אלקים לי טוב" לאהבה עצמית שאינה תלוי' בדבר כלל ע"י ביטול מציאותו. כללות הבירור דלע"ל "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ויהיה רק בירור אוכל מתוך אוכל, "ואכלתם אכול גו'", ומעין זה גם עתה בזמנים מיוחדים וימי סגולה. בירור פסולת ועפר ע"י יעקב מגיע ל"מי מנה", למעלה ממספר, ובירור אוכל מאוכל ע"י רובע ישראל, בחי' רביעית, טהורה היא, בחי' מספר לשון ספירות ובהירות. כמו"כ החילוק בין הנהגה טבעית להנהגה ניסית.

ענין "מראש צורים אראנו" בישראל שניכר בהם שרשם מהאבות; בעבודה, אהבה מסותרת שהיא ירושה מהאבות; ובכללות העולם שקיימות הוא בזכות האבות. מקור בנ"י למעלה, שרש ז"א למעלה מאבא דאצי', ז"א שייך גם לפנימיות החכמה הנק' צורים שלמעלה מהרים (חכמה) עד לפנימיות עתיק שהוא פנימיות אבא. בעבודה, כדי לא ליפול מהמדות דקדושה למדות דלעו"ז צ"ל המדות כלולים במוחין. כמו"כ בעולם גדול, מצד המדות לבד (ששת ימים) יכול להיות יניקה לחיצונים, לא היו הרשעים מניחים, וצ"ל עבודת התחתון, באו האבות וזכו, ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ע"י אמירת ויכולו, לשון כליון ותענוג ע"י המשכת מוחין עד פנימיות עתיק בעולם שנתהווה מבחי' מדות. וזהו "משכיל (פנימיות החכ') לאיתן (תוקף עצם הנשמה) האזרחי" (שמזריח לכל הכוחות והחושים).

שבח ומעלת נש"י, ז"א: צורים, חכמה, שם המדות בהעלם שאינו במציאות כעובר בטיפת האב; גבעות, בינה, שם המדות בהעלם שישנו במציאות כעובר בבטן האם. "מראש צורים" הוא דרגא נעלית יותר, מ"מ נזכר גם "מגבעות אשורנו" כי יש בו מעלה כדי שיוכל לירד למטה צ"ל פסיעה לבר, מחוץ לעצמותו, התכללות בהעלם שישנו במציאות. בזהר: במתיבתא עילאה גבעת חסר ו' ובמתיבתא דרקיעא גבעות עם ו', כי צ"ל גבעות בו' בינה הכוללת מדות בבחי' עיבור דוקא, עי"ז מגיעים לעיבור נשמת מלכא משיחא בבטן המלכות.

"דרך כוכב מיעקב" ביאת המשיח, אף שהוא לא עתה ולא קרוב, מ"מ נאמר "אראנו ואשורנו", לשון ראיה ולא שמיעה. שניהם מחברים דברים נפרדים ורחוקים אל האדם, הוא פועל בהם והם פועלים בו, אלא שבראיה ניכר העצם מיד ונדבק ומתאחד עימו, שאו מרום עיניכם וראו גו', שרואה כח הא"ס בראיה חושית, דוקא בעוה"ז רואים ענין "אין ערוך", משא"כ באור שנתהווה בדרך גילוי מהעצם ומעין המאור. כמו"כ מעלת הראיה בתורה ע"ד האריז"ל שראה בב' או ג' שעות מה שצריך לבאר ס' או פ' שנה, כי היה לו ראיה דחכמה שלמעלה מענין כלל ופרט, זהו החידוש דמשיח שילמד תורה לכל העם באופן דראיה. וכיון שהגילוי דלע"ל תלוי במעשינו ועבודתינו בגלות צ"ל העבודה עתה באופן דראיה ועי"ז יהיה הגילוי דמשיח באופן נעלה יותר. קשור למזמור "יושב בסתר עליון בצל שד-י יתלונן".

"מראש צורים": בישראל, באבות ובמדות דחכמה. במדרש: כיון שבאו, אמר הקב"ה עליהם אני מכונן עולמי. כוונת הבריאה לא רק לכבודי בראתיו יצרתי אף עשיתיו (אבי"ע) אלא למעלה מזה כל הנקרא בשמי המיוחד לי, הוא ושמו בלבד. ונמשך ע"י "אבהתכון צדיקיא דאתקרי שמי עליהון" ועל ידם בכל ישראל, ועמך כולם צדיקים, שיש בהם ד' מדרגות נרנ"ח כנגד אבי"ע, וגם יחידה, הנקרא בשמי, לכן תלוי כל הגילוים בישראל. גם ענין החכמה הוא ע"ד כל הנק' בשמי, שמובדל מכל סדר השתלשלות.

יעקב אותיות י' עקב, שפועל למטה ומגיע לדרגא דישראל, שרית, שיש בו אותיות ראש. עבודת יעקב, "בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך", "מטל השמים", שעתיד להחיות בו את המתים, ניצוצי קדושה שנפלו (מתו) למטה ובירורם ע"י מרמה והערמה דקדושה לתקן המרמה וערמומיות דנחש הקדמוני. ולמעלה מזה "עפר יעקב" הביטול דקיום המצוות ונעשה מזה "רובע ישראל", רביעה דגשמים, שמתוסף מים, הבנה והשגה בתורה, 'נשמע', על העפר 'נעשה', ואזי "מי מנה עפר יעקב", על המצוות שבמדידה והגבלה ושיעור, "ומספר את רובע ישראל", שנמשך מהתורה שלמעלה מהתחלקות בפרטים, כמו הדם שנמשך לכל האברים ומאחד אותם.

הצ"צ מציין לפירוש הרב המגיד וה'קדושת לוי' על הפסוק, יעקב וישראל, חצי העליון והתחתון דז"א ולמעלה יותר, ולמעלה מזה בשכל שבמדות, וישראל סבא בשכל עצמו. מצוות ותורה הם ע"ד עפר ומים, העבודה דימות החול והעבודה דשבת. הביאור שם הוא בעומק יותר מכ"מ: בד"כ מבואר ב' הבחי' יעקב וישראל בז"א, חצי העליון וחצי התחתון. כאן מבאר מדר' נוספת בכ"א מהם: בישראל בחי' ישראל סבא שאינו רק שכל שבמדות אלא השכל עצמו. ויעקב הוא מחוץ לשכל היינו מלכות דאצילות.

הפסוק מספר בשבח מעלת המדות דז"א כפי שהם בשרשם בחכמה ובינה, צורים וגבעות, אבות ואמהות. אלא כשהם בחכ' עדיין אינם בציור מדות, כמו התכללות האברים בטיפת האב. משא"כ בבינה הם כמו עובר בבטן האם שישנם בגלוי קצת, אלא שאינם מורגשים למציאות בפ"ע. פעולת החו"ב לאחר לידת המדות בהתאם לחילוק הנ"ל. ובעבודה, צורים, ע"ד צור החלמיש שיסוד האש שבו בכח ובהעלם, והיינו כח המס"נ שישנו בכ"א מישראל בחכמה שבנפש, וצריך להמשיכו גם בבינה עד שיחדור בכל הכוחות. ונמשך גם בעולם כדאיתא במדרש משל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה והיו המים עולים כו' ומצא שם צור גדול, שהם האבו עליהם מכונן את עולמו, שמצ"ע הם מחיצוניות הרצון בלבד וע"י האבות ובניהם יומשך בהעולם מעצמות א"ס להיות לו דירה בתחתונים.

כנסת ישראל, מלכות שמקבלת מז"א, שרשה בחכמה ובינה, ראש צורים וגבעות, אבות ואמהות. דוגמא מכוחות הנפש ומאותיות הכלולים בחו"ב, מעלת הבינה שעל ידה נעשה המשכה למטה, פסיעה לבר, לכן גבעות מלא ו', לשון רבים, כי בינה כולל גם מלכות. כולל גם עיבור את נשמת משיח. "אספרה (לשון אבן ספיר) אל חוק (תוספות השפעה במלכות) ה' אמר אלי (עי"ז נעשה משיח באופן ד)בני אתה אני היום ילדתיך" בגלוי, באופן דזה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בך, בעצמותך ע"י כ"ב אותיות התורה (המבואר בדרוש שלפניו). קשור למזמור צ"ט דבעל הגאולה "ועוז מלך", המשכת לבוש הפנימי לבחי' מלך, ע"ד המשכת בינה למלכות, "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" ע"י שמרו משפט ועשו צדקה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ונעשה הכנה למזמור ק' "מזמור לתודה" וקרבן תודה אינו בטל לעת"ל.

הברכות שבנבואה זו הן בבחי׳ אתהפכא. ד' ענינים בפסוק "ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך הוי׳ אלקיך לך וגו׳ לברכה וגו׳", ד׳ מדריגות בתשובה, ב׳ מהם ביעקב וב׳ בישראל. ד' ענינים שבפסוק סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, תחילת העבודה היא סור מרע, כמשל הידוע מכ״ק מו״ח אדמו״ר בעל המאסר והגאולה שלפני שמכניסים דבר מאכל בכלי צריך שיהי׳ הכלי נקי לגמרי, כי אם לאו אפשר שהמאכל יתקלקל כו׳, ובפרט אם המאכל עדין (איידלער) יותר, הרי אז צריך להקפיד עוד יותר על ניקיון הכלי. כתורת הרב המגיד שמחשבות זרות של צדיקים גמורים פוגמים יותר מעבירות של עמי הארץ. אח"כ עשה טוב, עשיית מעשים טובים בטוב הנראה והנגלה, עי״ז עושין את העולם לדירה לו ית׳. וכל זה בד' עולמות אבי"ע ובד' אותויות דשם הוי'. וכאשר מגיע למדריגה נעלית יותר גם זה נעשה הטבע שלו, ועבודת התשובה הוא בענין נעלה יותר, דכאשר יקיים מצוות בריבוי, וילמד יותר, ויתפלל יותר, הנה עבודה זו נעשה בהתיישבות, "מאדך" והמאד הוא בענין נעלה יותר. וזהו שמענין "אהלך" ארעי צ"ל "משכנותך" קבע.

"משכנותך ישראל", יריעות שש נק' משכן והם יו"ד, עשרה מאמרות (פרקי אבות דשבת זו) י' ספירות, העבודה לגלות אלקות בעולם. "אהלך יעקב", י"א יריעות עזים, כתרין דמסאבותא, העבודה לברר קלי' נגה וחושך דעזים. והוא ההפרש בין תורה למצות. תורתך קבע ומלאכתך ארעי. בגלות "טובו אהלך", וגם שם עושה "דירה בתחתונים" קבע, ושכנתי בתוכם. ימי החול ושבת קודש. ושניהם כאחד "מה טובו" באותה דרגה. לע"ל יתגלה גם מעשה המשכן דמשה שהוא נצחי.