מי מנה עפר יעקב – תשי"ח

יעקב וישראל שמות הנשמה, כל המסופר בו ישנו בעבודה דכל ישראל: "ויצא יעקב", חכמה, "מבאר שבע", בינה שורש הז' מדות, "וילך חרנה", נמשך למלכות דיבור, או "באר שבע", מלכות, "וילך חרנה", לקליפת נוגה ולמטה מזה. בשניהם הירידה צורך עליה, "ויפגע במקום", הוא מקומו של עולם, נתינת כח ל"וילן שם כי בא השמש", גם במקום שאין מאיר בו גילוי אלקות נמשך יו"ד דיעקב. בעבודת האדם שעיקרה תפילה היא המשכת שורש הנשמה ברגל שבנשמה, המשכת י' בעקב, ע"י התבוננות דשמע ישראל, שהכח דעניני עולם הוא מלמעלה מהטבע, הוי' אלקינו, ועי"ז נעשה רגש האהבה, מדות, ופעולה בגילוי, מלכות.

"מבאר שבע" בקמץ לשון שבועה דמשביעין אותו, "תתן אמת ליעקב", שגם בנשמה למטה נרגש האמת ד"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים", והשבועה היא מ"ימי קדם", מדות שלמעלה מסדהש"ת והשבועה זו נתינת כח ל"ויצא יעקב".

מבחינת "מי" נמשך "מנה" עד ל"עפר יעקב", עי"ז נעשית עליה "ומספר את רובע ישראל", שד' חלקי הנשמה מאירים (מספר) בבחי' היחידה. זהו "והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם", הפיכת מדות דלעו"ז לקדושה, ונעשה "אנחנו עמך וצאן מרעיתך", מבטל טענת בל-עם, ששולל מעלת ישראל שהם "עמו וצאן מרעיתו" דהקב"ה, מעין זה בזמן הגלות ע"י אותות ומופתים שנעשים ע"י צדיקים.