מאמרי שנת תשל"ה

ישראל, הוא חלק מהעצם, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. יעקב, הגם שנמצא למטה הוא קשור בחבל לעצם, מאן דנפח מתוכו נפח. צלמנו כדמותנו. סובב וממלא. גם כשהנשמה בגוף "ארץ מדבר" ובעוה"ז "תוהו ילל ישימון", נמשך אור הסובב "יסובבנהו" לבנין דירה בתחתונים - "יבוננהו". סיום המאמר: "וזהו שקוראים פרשת האזינו לאחר יום הכיפורים, וכידוע הסיפור שפעם למחרת יום הכיפורים נכנס כ״ק מו״ח אדמו״ר לאביו ושאל אותו מה עכשיו, ואמר לו עתה ביחוד צריך לעשות תשובה (איצטער דארף מען ערשט תשובה טאן). דהיינו בהד׳ ימים שבין יום הכיפורים לסוכות, שהם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ (הגם שהתשובה היא למעלה משם הוי׳). ועד שבא להוי׳ בדד ינחנו, וכדכתיב בפרשת ברכה בטח בדד עין יעקב, שזה יהי׳ לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו".

בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון (עשו) ובונה ביהמ"ק ומביא משיח שנקראים ראשון. אחדות דארבעת המינים. ראשון הוא כתר למעלה מהשתל' לאחר שלימות התשובה ביוהכ"פ זוכים לכל עניני ראשון, בחי' יחידה. העיקר באתרוג שנק' הדר וממשיך הדר לכל שאר המינים.

עיקר שמח"ת הוא השמחה, "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". נש"י משורשים בעצמות למעלה מכל הגילויים דשם הוי', לכן ממשיכים קדושה בשם, 'שמך קדוש' יהיה כמו 'אתה קדוש', הוא ושמו (בשוה) אחד. מצד הצמאון שבנש"י (כי נתהוו כדבר בפ"ע) ממשיכים עצמות בתורה ופועלים בה שמחה יתירה, ב"ך, כ"ב אותיות התורה, עד בך, בעצמותך.

פירוש הבעש״ט, בראשית, תחילת העבודה, ברא אלקים, היינו לגלות הכוונה דשם אלקים ע״י ההתבוננות בשמים ובארץ. תחילה צריך לגלות האלקות שבעניני שמים, ואח״כ בעניני ארץ, כדעת התנא דשמים נבראו תחילה. תשרי, העבודה מלמטה למעלה, ת' ש' ר', כי עדיין לא התחילה אז העבודה מסודרה, כי הוא חודש הכללי, והעבודה מסודרה מתחילה בשבת בראשית, או מיד לאחר שמחת תורה שאז הוא הזמן דויעקב הלך לדרכו, סדר העבודה מלמעלה למטה. בשכלול ארץ קדמה, תכלית הכוונה, זיכוך היש שנתהווה בכח העצמות שבמלכות וצריך לגלותו. גם בכללות העבודה ארץ קדמה, שפלות וענוה, בזה הוטבע כח הצמיחה שמתגדל בעבודתו, ומוכרח לשלול הישות המנגד לאלקות. בכללות השנה תחילת העבודה המסודרת בשבת בראשית, ויעקב הלך לדרכו מלמעלה למטה, שמים תחילה ואח"כ ארץ ולפנ"ז תשרי, ארץ קדמה, תשובה.

אברהם היה כלי מתאים לקבל הברכה דבכל, למעלה מהתחלקות פרטים ונמשך אח"כ בריבוי פרטים. מדרגת א"ב ר"ם, שכל הנעלם מכל רעיון, הוא העלם שישנו במציאות, כשלהבת שבתוך הגחלת ושייך לגילוי. למעלה מזה העלם שאינו במציאות, כמשל האש בצור החלמיש. שצריך ליגיעה גדולה לגלותו והגילוי הוא ללא הגבלה, כמו היגיעה בשכל, ע"י דחקין למלה דחוכמתא נעשה הגדלת כח השכל למעלה מכח המשכיל ונעשה חכם נפלא ביותר. מעלת גילוי דאור חוזר שממשיך העלם שאינו במציאות. אברהם הגיע לזה ("ברך גו' בכל") בעבודתו בלימוד התורה ביגיעה, זקן ויושב בישיבה, ובקיום המצוות, בא בימים, ביגיעה ונסיונות. ובעיקר בנישואי יצחק ורבקה (כדלקמן במאמר הב').

שייכות המבואר לעיל לנישואי יצחק ורבקה, כללות יחוד מ"ה וב"ן, גילוי כח הא"ס, העלם שאינו במציאות. עיקר הזיווג היה ע"י יעקב וההכנה לזה ע"י אברהם, שייך לעבודה דבחי' בת, יראה וקבלת–עול, כמו צמיחה שיש כח הא"ס בארץ דוקא. גילוי זה יהיה לעת"ל, והאבות הטעימן מעין דלעתיד, ע"י שברכו בכל היה זה בו בגלוי. אבל יש דעה שהיה לו בת ואין שמה ידוע, שגם זה היה אצלו בהעלם, אלא שעשה רק הכנה לגילוי זה. בכל, פנימיות עתיק, הוא למעלה מאברהם זקן בא בימים, ש"ע נהורין, שזה רק בחי' אריך. לעת"ל יתגלה בחי' עתיק ע"י מעשינו ועבודתינו עתה. "וידיעת דבר זה עכשיו מוספת אור וחיות בהעבודה. וזה שייך גם לסיום דחודש כסלו שאז הוא הזמן דחנוכה, דהנרות הללו אינם בטלים לעולם כמו בית המקדש השלישי, שהוא יהי׳ בית נצחי, ומקודם לזה יו״ד וי״ט כסלו, שיפוצו מעינותיך חוצה וקאתי מר דא מלכא משיחא".

ענין השלום הוא עיקרי וכללי בעבודת האדם בתומ"צ, בהם תלוי אלקות, נשמות וכל העולם כולו, "לי ולבני מבין אוה"ע". ונרמז בשני חלומות יוסף: א' "מאלמים אלומים בתוך השדה". בירור וחיבור הניצוצות, "ותשתחוין לאלומתי", בירור שני לאלומת יוסף, ביטול במציאות היפך הפירוד. ב' "השמש והירח משתחוים לי", המשכה מיעקב ליוסף. פתרון חלום הגלות לטוב, בגוף ונה"ב וכפשוטו. חיבור ואחדות הפכים הנלחמים ביניהם (ביטול היש) עד שמקשר כל העולם עם הקב"ה (ביטול במציאות). בעבודה הו"ע ד"לאום מלאום יאמץ", להתגבר על כל הענינים הקשורים ללאום השני ולפעול בהם "מאלמים אלומים", קשירת קשרין, ישראל אורייתא וקוב"ה ועי"ז את כל העולם כולו ובכל אחד מישראל הוא ארץ חפץ ויש בו הון יקר צריכים רק לחפור ולגלות זאת באופן ד"עזוב תעזוב עמו" ומתוך שמחה וטוב לבב.

"שלשה שריגים", כהן לוי ישראל, יין המשומר בענביו שייך גם בכהנים, אף שענינם שייך לשמן שבחשאי (משא"כ יין שיייך לישראל ולוי) "כוס פרעה", מלכות, גבי' אתפריעו כל נהורין. דיבור המגלה הצפון לזולת, ולא מחשבה. "ואשחט את הענבים", חסדים דאבא להמתיק גבורות דאימא. שייך לי"ט כסלו ופ' וישב, "פדה בשלום נפשי", כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, ג' קוין, ע"י פועלים פדיה בשלום, הכנה לאמיתת השלום.

בזמן חנוכה היו במצב ירוד נק' ישראל בת ציון. כשניצחו קבעו נר חנוכה משתשקע החמה, כאשר בא השמש אז הוא תוקף הזריחה, גילוי עצמות כי נתאווה וכו' דירה בתחתונים דווקא. נר שבת והמקדש קודם השקיעה כי ענינם העלאה, שילוב אד' בהוי', משא"כ נ"ח המשכה, שילוב הוי' באד'.

קביעות נ"ח משתשקע החמה, כי מצב בלתי רצוי מעורר כח המס"נ, פך חתום בחותמו של כה"ג. בעבודה: מקיים רק מצד הציווי, אילו נצטווינו לחטוב עצים, תענוג שלו הוא תענוג האדון. ירידת הנשמה גרם אפשרות לחטא אדה"ר, שרש הגלות, צורך עליה כי הקב"ה עצם וטבע הטוב להטיב עשה שהדרך היחידה לעליה הוא ע"י ירידה. גם הירידה הכי גדולה דעקבתא דמשיחא היא הוכחה שהעלי' אין דוגמתה. ע"ד "והאלקים נסה (הגביה) את אברהם". לכן "אל ירך לבבכם" כי בוודאי "ה"א מתהלך בקרב מחנך לתת אויבך לפניך". אף שנמצאים בחושך ויש תרמודאי (מורדת) הנה "והוי' יגיה חשכי.

גילוי שם הוי' במ"ת, מדת אמיתית שלי, הארה. לעת"ל ע"י גילוי פנימיות התורה יתגלה הוי' דלעילא למעלה ממנה. בריאת העולם היה בא-ל שד-י, שאמר לעולמו די, בדרך העלם והסתר, ולאברהם האיר בגלוי אור השייך לכלים וגבול, ע"ד נסים המלובשים בטבע ואינם מדת אמיתית שלי. במדרגת השראת השכינה במקדש ב' דעות: לרמב"ם, אינו בהתלבשות שהיא ירידה; לרמב"ן וכן ההכרעה בחסידות, התלבשות אינה ירידה כי ע"י נגלה אור הבל"ג. וי"ל שבחיצוניות היה ירידה ובפנימיות נגלה אמיתת הבל"ג. כך גם בנס המלובש בטבע, שבחיצ' שרשם באור השייך לעולמות ובפנימיות מגלה אמיתת אור הבל"ג המושל ושולט על הטבע, אלא שגילויו הוא בנס שלמעלה מהטבע. כך לאבות ניתן בשם שד-י גם שם הוי' והיה הבל"ג אצלם בהעלם (לא נודעתי, לא ניכרתי) משא"כ הבריאה ענינה העלם והגבלה ורק הכוונה בשביל הגילוי. לעת"ל יתגלה פנימיות הנס המלובש בטבע שלא יעלים על הבל"ג, למעלה מהמדה, ועתה הוא במדת אמיתית, לשון מדידה והגבלה.

סיום המאמר ביתרון מעלת לימוד התורה בעוה"ז הגשמי על הנשמות שלמעלה: ע"ד מ"ש בעל ההילולא בנוגע למאסר שלו בשפארלעקע (ועד"ז מאסר הנשמה בגוף) שמלכתחילה אם היו שואלים אותו לא היה מסכים לזה אבל לאחר שכבר היה במאסר לא יוותר על שעה ורגע א', לפי שדווקא ע"י המאסר מגיעים למעלה ביותר. עד"ז (בעוה"ז גופא) הוא בנוגע לחושך הגלות שדווקא ע"י נעשה יתרון אור, שדווקא ע"י החשך כפול ומכופל של הגלות יבואו לאור כפול ומכופל.

שייכות מיוחדת בין ראש השנה למלכים ולרגלים לראש השנה לאילן. שהרגלים נקבעו לפי מצב תבואת השדה (אביב, קציר, אסיף): ישראל נקראים "ראשית תבואתה", שנזרעים בארץ, ירידת הנשמה למטה, כדי "להצמיח כמה כורין", עלי' שבא ע"י הירידה. ומצמיחת התבואה יש ללמוד גם על אופן עבודת בני ישראל, שהצמיחה נעשית על ידי ריקבון הגרעין, עבודה מתוך ביטול, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", שהעליה היא ע"י שמחה הפורצת כל הגדרים. וזהו שהרגלים נקבעו על סדר זמני השנה, כי גם ברגלים ישנם ב' ענינים אלו: הליכה ברגל (ענינה של היו"ט, שלכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור) ענינה העבודה בקב"ע וביטול. והמועדים הם מועדים לשמחה, השמחה שנעשית בעת הצמיחה. הקשר בין ר"ה לרגלים ולמלכים, כי ענין המלך הוא לפעול ביטול בעם, ועי"ז הוא מגביה אותם למדריגה גבוהה יותר, התהוות חדשה ע"י הצמיחה. גם במועדים גופא ישנם חילוקים, בפסח לא נאמר שמחה, ובסוכות נאמר שמחה ג' פעמים, כי "פירות האילן בפנים". התהוות מציאות חדשה הוא בעיקר בפירות האילן, שהרי בתבואה גם הזרע הנזרע היא חטה הראוי' לאכילה, משא"כ באילן, הרי אין טעם בגרעין הנזרע, והפירות הצומחים הם איכות אחרת (ולכן יש שהות ועיכוב רב בין הנטיעה לצמיחת פירות האילן - מצד ריחוק הערך שביניהם), והפירות הצומחים ראויים לאכילה מיד. ולכן דוקא בסוכות הוא תכלית ושלימות השמחה מצד השלימות בצמיחה. וזהן השייכות בין תחילתן לסופן "ראש השנה למלכים ולרגלים" ו"ראש השנה לאילן" שהעילוי הנרמז בתחילת המשנה מודגש בעיקר בסיום המשנה - "ראש השנה לאילן".

במצות מחצה"ש נרמזת כללות עבודת האדם שהיא מחצית בלבד, שהאדם מרגיש שכל עבודתו אינה אלא מחצית, וע״י שמשלים עבודתו בעשר גרה, עשר כחות נפשו, עי״ז נמשך מחצית העליון מלמעלה, באתעדל"ת אתעדל"ע, ונעשה שקל שלם. כמבואר לענין שלימות היראה והאהבה שבאים מלמעלה ע״י הקדמת עבודת האוי"ר למטה. ע״י שהעבודה למטה היא בביטול נמשכת מלמעלה יראה ואהבה העליונה. האדם עובד עבודתו בכחות המקיפים שבנפשו, ענין כי תשא את ראש, שמעלה חב״ד שבנפשו לבחי׳ מקיפים שבנפש, אז ממשיך עשר גרה שלמעלה. לא רק גילוי דבר הנעלם, אלא דבר חדש. מתקן כל החסרונות הנעלמים לא רק חטא העגל. ע"ד אמירת סלח לנו בשמו"ע.

ג' תרומות, אדנים, שקלים, והמשכן. בעבודה: אדנים הוא יסוד הבנין, תורה היא היסוד לכל חיי האדם. לכן נאמר בה "ויקחו לי", שעל ידה לוקחים את העצמות "לי". אך לקיחת העצמות ע"י התורה היא מלמעלה, מובדל מהאדם לכן "לי" ו"תרומה" הם שני מילים; תרומת השקלים, ענין העבודה, תפילה, על ידה עולה הקרבן (והאדם) הגשמי ונכלל בקדושה, נאמר "תרומתי" בתיבה אחת. ותרומת המשכן, ענין גמ"ח, עיקרה בדברים גשמיים שאין קדושה נראית בהם, לכן נאמר בה "תרומה" סתם. עיקר הכוונה הוא שיהיה דירה בתחתונים, בדברים גשמיים. ולכן רק תרומת המשכן (גמ"ח) נאמרה בפירוש בפרשה. תורה ועבודה הם רק ההקדמה לדירה בתחתונים. רומז על הגלויות (זהב זה בבל וכו') כי מברר גשמיות העולם. תרומה: תורה-מ, ולשון הרמה והפרשה, ויקחו לי, אותי אתם לוקחים, גם למטה. מאת כל איש אשר ידבנו לבו, עבודה שבלב זו תפילה שפועל על הנה"ב "כל איש", תקחו את תרומתי, בקיום מצוות בעוה"ז גם בזמן הגלות. אף שזה ירידה בתחתון, בא מגבוה ביותר, לכן הם י"ג דברים שממשיך י"ג תיקוני דיקנא שלמעלה מסדר השתלשלות.

אופן העבודה דמלחמת עמלק מובן מסיפור מלחמת עמלק בהקריאה דפורים. (פ׳ זכור הוא רק הכנה לזה, אבל מחיית עמלק לפועל היא בפורים). "בחר לנו אנשים", אנשי משה, "זכרו תורת משה עבדי", שאינו מציאות לעצמו, לכן אפשר להיות אצלו גם ההתנשאות דתורה, כמו רשב"י דאמר אנא סימנא בעלמא, שזהו תכלית הביטול ותכלית ההתנשאות, תורת הקב״ה נק' תורת משה, מצד עוצם הביטול דמשה. עמל ויגיעה בתורה מבטלים העמל דעמלק, זכרון אותיות התורה שחזר בעל פה. ענינו של משה הוא זיכרון, זכרו תורת משה עבדי. וישנו גם היראה דמשה, מילתא זוטרתא שיש בכ"א בחינת משה שבו. כמו״כ לימוד התורה אפשר להיות לכ"א הזיכרון למעלה משינויי הזמן, דמצד הביטול נעשה דבר א׳ עם הקב״ה, ולכן אין שינויים. דמצד השגה אפ"ל שינויים, רפו ידיהם וכו׳ אשר קרך בדרך, עד ש"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", ועד ההיפוך ממש, וצריך לכתחילה לא להניח לעמלק (און מ׳דאַרף מלכתחילה ניט צולאָזן עמלק׳ן), ביגיעה שלמעלה מחשבון מסירים (נעמט מען אַראָפּ) העמל דעמלק. כי עמלק הוא חוצפא בלא תגא, דאף שכבר נכוה, בכל זאת נדחק (שפּאַרט ער זיך) ללחום, וע״י העמל בתורה מעבירים העמל דעמלק, ובמילא אין נחשלים אחריך, וישנה המלחמה להוי׳ בעמלק מדור דור, עד ל"אמחה זכר עמלק".

האבות הגיעו עד לשרש הנבראים בעבודה רוחנית ולא חדרה בגשמי לשנות. במ"ת בטלה הגזירה ונעשה שינוי בגשם, הקדמת נעשה לנשמע. המעשה הוא העיקר. קדם לזה הזיכוך בגלות מצרים מ"מ הוצרכו לאתעדל"ע כפה עליהם הר כגיגית כדי לגלות בהם זה, הדור קיבלוה בימי אחשורוש ע"י מס"נ במצב של הסתר באתעדל"ת לבד. בגלל צירוף גשמיות ורוחניות והשייכות לענין הגורל לכן ימי הפורים משתה ושמחה עד דלא ידע.

בפרה אדומה ב' תנועות דרצוא ושוב, בעבודת האדם ב' נפשות, נפה"ב לפי ערך הנפה"א, "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה". עיקר העבודה שתהי' נפה"א עיקר. יש רגל בנשמה, חלק הנשמה המתלבש בגוף, אצלו עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, ויש מזל דנשמה שהוא חלק הנשמה שלמעלה. ומאיר בגוף, מזלי חזי, אפילו בענינים כאלו שבגלוי אין להם שייכות כלל עם המזל, ואדרבה הם הפכים, ואיך נעשה חיבור ב' הנקודות ביחד, ע"ז אומר "זאת חוקת", שזהו"ע קשה, וכמו שאומרים קשה לזווגם כקרי"ס, שהו"ע קשה מאוד, חיבור ים ויבשה. נתכרכמו פניו של משה. כתר שלמעלה מחכמה, מטהר טומאת מת. אף שהם ענינים ואס מיטאר זיך נישט מיט זיי פארטשעפען, אל תביאינו לידי נסיון, אמנם בדומה לזה הוא ענין התשובה "והנפש תשוב אל האלקים אשר נתנה". נשמה בגוף לאריכות ימים ושנים טובות

פסח, יצי"מ, בחי' בתי, מקבל דלית לי' מגרמי' כלום. שבועות, מ"ת, בחי' אחותי. סוכות, בחי' אמי. בניסן עתידין ליגאל, גילוי עצמות א"ס ע"י ביטול דבתי דוקא. כי תלוי במעשינו ועבודתינו בביטול בזמה"ג. עבודת התשובה "בסוף גלותן" נרגש שאין זה מצ"ע אלא מפני "שהבטיחה תורה". יש בו חיבור ניסן ותשרי, תשובה בכח עצמן ומצד הבטחת התורה. הכח לחיבור זה הוא כי תכלית הכוונה בהבריאה דתשרי הוא בשביל הגילוי דניסן. לכן התחלת התורה בגלוי הוא מ'בראשית' ובפני' הוא מ'החודש'. ומתגלה בעולם "כה" דרגת "זה". [הנחה בלתי מוגה: 'בתי' גורם המשכה נעלית ביותר אף שהוא בתכלית הירידה. מס"נ בזמן הגלות אף ש"אותותינו לא ראינו", הסתר בתוך הסתר, מ"מ אינו בוש מהמלעיגים (שנוגעים רק כשהוא מציאות, ער אלס ער), מהן היה משה עניו באמת, לא מעלת מוחין ומדות אלא התוקף דקבלת-עול.]

בסיפור יציאת מצרים ב' ענינים, א. לאמרה בפה דווקא. ב. כתשובה על שאלה. גאולה הוא ענין הדיבור, "ונגלה כבוד ה' גו' כי פי הוי' דיבר". משא"כ בגלות כתיב "כרחל לפני גוזזי' נאלמה" שלילת דיבור והגדה. לשון "והגדת" ולא "ואמרת" רמז חיבור ג' וד', משפיע ומקבל, ז"א ומלכות. החיבור ביניהם הוא ע"י חכמה, ע"ד ההמשכה בר"ח, ובמן. בחי' זו נמשכת "לבנך". ובפרטיות לבן הרביעי התחתון בד' הבנים שבזה ב' מעלות, גילוי שורשו הגבוה כמשל הליווער; מעלת התשובה. וזהו "והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה" שגם במצב של "הוא", העלם וחושך, ממשיכים "זה", אור וגילוי. ונמשך גם לשאינו יודע לשאול מבחי' החכמה, עד הגילוי דלעת"ל.

"והגדת" בעיקר לבן שאינו יודע לשאול, החידוש ביצי"מ לגבי שאר הגאולות, כי ביררו את כל הניצוצות שבמצרים, לכן אסור לשוב לשם. וכן הוא ב"והגדת" לבן שאינו יודע לשאול שהוא הדרגה התחתונה ביותר שגם אותו גואלים ממצרים. וזהו גם המענה לבן חכם "בעבור זה" בקיום מצוות בגשמיות, מצה ומרור, נעשה יצי"מ.

מה שייך גאולה העתידה להפך ים ליבשה בקרי"ס, הרי מאי דהוה הוה, אלא הוא הקדמה והכנה לעת"ל, "בנהר יעברו ברגל"; ב' עניני קרי"ס, שהוליך את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ונצבו המים כמו נד וכחומה, ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה בלי ספק, וכן "ויאר את הלילה", שהחושך עצמו האיר, כל זה יהיה גם לעתיד. ענין הקושי דקרי"ס ורוח עזה דוקא, לבטל חוקי הטבע דלא ישבותו, ומבדיל בין ים ליבשה, שקשה כביכול לגבי הקב"ה נס המבטל גדרי הטבע. דכיון שהקב"ה קבע (ער האט איינגעשטעלט) חוקות שמים וארץ ועל נס דהפך ים ליבשה חל התואר 'קושי' כלפי מעלה. ענין ים ויבשה למעלה ובנפש האדם, מחשבה ודיבור, נשמות ומלאכים מעלמא דאתכסיא ודאתגליא. "הרם את מטך" מלמטלמ"ע, יבשה, בי"ע. "ונטה ידך", מלמעלמ"ט, ים, משה, המשכת אצילות. מאות יו"ד נעשה כ"ף. פותח את יודי"ך, משם נמשך רוח קדים עזה מקדמונו של עולם לישראל שקדמו לכל דבר. "זכור עמך קנית קדם גאלת שבט נחלתך". כל זה הכנה לבקיעת הנהר דלעתיד לקבלת פנימיות התורה תורתו של משיח.

שמיני, מספר מקודש, קילוסו בא"ז, אינו א' מז' ימי מילואים, ר"ח ניסן נטל י' עטרות. כתר. "כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות". א. דימות המשיח ("בנהר יעברו ברגל") ב. עולם הבא ("שם נשמחה בו"). שמיני ועשר עטרות. כינור דח' נימין ודי' נימין. יצי"מ הסיבה ולעת"ל הוא מסובב, לעתיד לא יהיה רצו"ש, שבת ומנוחה מעליות. שמיני, תענוג המלובש, עשר עטרות למעלה מהתלבשות. גלוי ועצמי. לשון "נטל" ולא 'הוכתר' וכיו"ב, חידוש דמ"ת שעליונים ירדו למצב של תחתונים, הכנה לזה בקרי"ס שהיה המשכת כל הדרגות לבי"ע וגם הי׳ חיבור בב׳ אופנים, עליונים ירדו לתחתונים עד שמקומם הוא למטה. דירה בתחתונים, דירתו של העליון היא בתחתונים, "תפארת האדם (העליון, עצמות) היא "לשבת בבית" שלו דוקא, נמצא שמקומם של העליונים הוא למטה. במ"ת ניתן הכל (איז אָפּגעגעבן געוואָרן אַלץ), גם תורתו של משיח. עד״ז קרי"ס. גילוי עשר עטרות ביום השמיני הוא לא באופן דשמיני יוצא ממציאותו (ווערט אויס מציאות), אלא כמו-שהוא במציאותו הוא נוטל גם העשר עטרות, היינו שהגילוי דעשר עטרות בהבחינה דיום השמיני הוא בפנימיות. משה עניו מכל האדם, מצד העבודה ד'אל יבוש מפני המלעיגים' מבחוץ, ומבפנים הוא הישות ומציאות שלו המפתה אותו כי מפחד שזה יגע במציאותו (ווייל ער האָט מורא אַז עס וועט אָנרירן זיין מציאות) והאדם עומד נגד כל המניעות ועובד עבודתו במעשה בפועל ממש עכ״פ, עי״ז נמשכים כל הגילויים והוא עובד עבודתו בשמחה, ובאים לגילוי ד"שם נשמחה בו", בו בעצמותו.

מהגאולה דיצי"מ דחודש ניסן נמשך לעת"ל כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות. ומקרי"ס נמשך בקיעת הנהר דלע"ל. תכלית יצי"מ להוא לארץ טובה ורחבה, "זכור עדתך קנית קדם" הוא הסיבה ומזה נמשך "גאלת שבט נחלתך הר ציון זה שכנת בו" נתינת ארה"ק לישראל מהקב"ה בכבודו ובעצמו בעין יפה. המשכה זו מר"ח ניסן לכל ימי החודש וביתר תוקף ביום הל' בו ומשם נמשך לאייר ולכל השנה. ע"י הזכירה דעדתך קנית קדם נמשך שיהי' זכור גו' גאלת גו' גם במצב שצריך לגאולה. הכח והסיבה לכל זה הוא יצי"מ, אף שקרי"ס נעלה יותר, ונאמר עליו קשה וכו', מ"מ דוקא יצי"מ הוא עמוד חזק בכל עניני תומ"צ, אנכי גו' אשר הוצאתיך מארמ"צ דוקא ולא קרי"ס שהיה ברוח קדים ופתיחה להניף גו' בעים רוחו לע"ל, כי אז היה גילוי לי"ב שבטים כל אחד במסילתו יעלה משא"כ יצי"מ היה לכולם בשוה. נגלה עליהם וכו'. חיבור ב' קצוות דיצי"מ נעלה מהחיבור דקרי"ס שהיה בקדושה. לכן שייך יצי"מ למ"ת, חיבור גשמי ורוחני. גם תורתו של משיח ניתן במ"ת ושייך ליצי"מ דוקא. קשור לתורת הבעש"ט זכור ה' מ"ה (מס"נ) היה לנו ויראה את חרפתנו איך שגם הפשוטים מחרפים נפשם במס"נ לישות טובה ליהודי מצד המ"ה שבו, ומסביר לו שבטבעו אינו יכול בטבעו להפרד מאלקות ובכל עבירה הוא נפרד, והוא עומד בתנועה דמס"נ על מצוות למעלה משינויים, זכור עדתך קנית קדם. שיומשך מימי קדם לימות עולם וגאלת שבט נחלתך שנעשה בן חורין בהר ציון זה שכנת בעבודה בג' קוין למטה בגשמיות אזוי ווי דער אויבערשטער וויל.

ביום ההילולא עולה למעלה לשרשו ומקורו ונמשך משם לפעול ישועות בקרב הארץ, מעלת רשב"י 'תורתו אומנותו'-תלמוד ועבודה בפועל גם במעשה, גם עמל שיחה ומלאכה היו אצלו מצד עמל תורה. מעלתו לגבי חוני המעגל שפעל ירידת הגשמים ע"י השתדלות ותפילה, עג עוגה ואמר איני זז מכאן כו', והתפלל עוד שירדו באופן המתקבל, משא"כ רשב"י פעל מיד שירדו כראוי ע"י תורה. אף שבד"כ לפעול שינוי בעולם צ"ל ע"י העלאת מ"ן, אעפ"כ פעל שירד ע"י תורה מלמעלמ"ט, כי עבודתו היתה 'עושין רצונו של מקום', 'בכל מאודך', ומלאכתן נעשית ע"י אחרים, בירור דרך מנוחה כבימי שלמה שהניצוצים באו מעצמן מצד תוקף המאור, המשכת פנימיות אבא מפנימיות עתיק כפי שהוא במקומו, פועל ישועות בקרב הארץ. לאחר ש"פתח רבי שמעון" ניתן הכח שמץ מנהו לכל אחד, בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שהוא דוגמת דורו של רשב"י בקיום הוראה דעשה תורתך קבע באופן דתורתו אומנתו, ונמשך לכל היום, ובפרט לאחר גילוי פנימיות התורה, דרגת משה שבכ"א מישראל באופן דיפוצו מעינותיך חוצה. ובפרט בל"ג בעומר מ"ת דפנימיות התורה ומעלין בקודש עד לאור חדש שלא האיר מימי עולם וצריך להוסיף קביעות עתים לתורה ובפרט בפנימיותה, לימוד המביא לידי מעשה. לגאולה העתידה.

קריאת פרשת במדבר קודם מ"ת, נוגע לכל התומ"צ אף שהיא לאחר מ"ת, המנין ליוצאי צבא בישראל, מלחמת היצר גם בדרך מנוחה. ג' פירושים בצבא: לשון חייל; זמן מוגבל; לשון יופי והידור. כל א' מישראל צ"ל איש חיל של הקב"ה, ויש זמן מוגבל לעבודתו, "ימים יוצרו ולא אחד בהם", ועבודתו צ"ל בתכלית ההידור והיופי והשלימות, התחלת העבודה הוא רק אתכפיא ועי"ז בא אח"כ לאתהפכא, תכלית ההידור והיופי בעבודתו. מ"כי יפקד", חסרון שבלבנה נמשך "ונפקדת", זכרון. וישנו כבר בער"ח, "מחר חודש", בירידת הנשמה למטה מבחי' טהורה, בחי' הראש, ומגיע לגולגולתם, למעלה מהראש, ע"י שגם בנה"ב יהיו ביטול, ואהבת את ה"א בכל לבבך, בשני יצריך. שפועל ביטול היש ביש הגשמי שנברא בכוח שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו, ומ"מ הוא פועל ביטול היש וביטול במציאות ועד לביטול בתכלית, הנה ענין זה, תופס מקום כביכול גם בהבחינה ששם היא לא רק "כלא חשיב" אלא לא חשיב בלא כ"ף הדמיון. המשכת במדבר (שלמעלה מאדם) ע"י אתכפיא וביטול היש, סיני (ירדה שנאה ללעו"ז) נעשה ונפקדת באוהל מועד, המשכת מקיף בפנימי. קשור לשבת שבין פסח לעצרת שלומדים פ' אבות משנה עשה רצונך כרצונו (אתכפיא) בטל רצונך מפני רצונו (אתהפכא) ושניהם יחד

החידוש דמ"ת, אף שגם לפני זה למדו תורה וגם מה שרוב עשה"ד הם בדברים פשוטים, יובן בהקדם השייכות דיצי"מ למ"ת, "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ", ולא נאמר 'שבראתי שמים וארץ מאין ליש', כי בריאת העולם היה בעשרה מאמרות, הדיבור אינו תופס מקום כלל לגבי הקב"ה, אבל יצי"מ שהיתה ע"פ גזירה שלמעלה מהטבע, נמשך מ"הוי' אלקיך" ונמשך בדברים פשוטים. בדוגמה לזה בכל א' מישראל מדה כנגד מדה, צריך להמשיך מבחי' יחידה לעשר כוחות הנפש (הוי') ובג' לבושים מחדו"מ, אלקיך. והוא ענין מי גילה לבני רז זה, יחידה, שלמעלה מכל ענין תפיסה והשגה, והתגלות שלה ע"י בחי' מי שבנפש, ע"ד "מי יתן וגו' ליראה", וזה מתבטא בהקדמת נעשה לנשמע שהוא ענין הביטול לבעל הרצון שהוא גם כן ענין דרז לגבי הרצון הגלוי.

עבודת האבות לא פעל שינוי כי אין כח לנברא עצמו להגיע למעלה משרשו. רק במ"ת בגילוי "אנכי" נעשה חיבור המצוה למטה כמו למעלה. והקדים לזה היה גלות וזיכוך במצרים ובכל העולם והוציאו משם כל הניצוצות עד "הביאני המלך חדריו" במ"ת לכן ב"כל הדברים האלה" דתורה נמשך אלקים חיים, שער הנו"ן, ובהקדמת הרצון והגעגועים למ"ת מגיעים לאנכי באופן גלוי (האלה) לכל ישראל.

תרומה, תורה מ', עין יפה א' מארבעים, קאי על עבודה דק"ש, לפעמים מבואר שעיקר העבודה היא שמו"ע. קדימת יהודה ליששכר, קדימת שמע לוהי' אם שמוע, עומ"ש ועול מצוות. עול עבודה שאינו מצד סגולה, ע"ד הקדמת נעשה לנשמע, עומ"ש ביטול לבעל הרצון. בפ' והיה אם שמוע רצונות ובירורים פרטיים ואספת דגנך גו', משא"כ שמע הוא ביטול כל הרצונות. דגל הראשון יהודה, ותעמוד מלדת, ביטול דהודאה ומס"נ, נחשון שקפץ תחילה לים. לאח"ז יששכר. עסק התורה, ולאח"ז זבולון, קיום מצוות. יששכר נתן עצה לנשיאים להתנדב קרבנות, מ"מ יהודה קדם כי צ"ל הקדמת תפילה לתורה וגם זה אנו יודעים מהתורה. כל הדברים ישנם בד"כ ובד"פ, וישנם בתפילה ובתורה גופא, ענין הביטול בתורה, שם נשיא שבט יששכר "נתנאל" רמז על התורה שניתנה במתנה, א"ל הוא ל"א נתיבות חכמה, חסר נתיב הל"ב, ובא ע"י צוער מלשון חיי צער תחי' משתמש בדברים הגשמיים רק כמה שמוכרח לו ללימוד התורה, והתענוג של דברים הגשמיים אינו תופס מקום אצלו כלל. ע״י העבודה זו ונפשי כעפר לכל תהי׳, יש גם פירוש ב' בצוער לשון חיי צער, דגם שיש לו גשמיות בריבוי מ״מ אינו מתענג בהם כלל, בדוגמת ימות המשיח שכל המעדנים יהיו מצויין כעפר, הנה מהעבודה דצוער נמשך הענין דנתנאל, שנותנים לו תורה במתנה. תשל’’ו

"ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת גו׳ הוי׳ ארך אפים וגו׳", כמו שדברת בנוגע להוי׳, עד״ז שיהי׳ הגדלה בכח אדנ-י, הוא ענין נעלה יותר, לכן הוצרך לבקש "יגדל נא", להוי׳ אין חידוש כ״כ שהוא ארך אפים וגו׳ משא״כ אדנ-י לשון אדנות שייך לעולמות, ע"ז ביקש משה שגם באדנ-י יהי׳ כח בהגדלה ובאופן נעלה ביותר, דזהו יו״ד רבתי דיגדל. "כאשר דברת לאמר", לימוד תורה בכל זמן ומקום פועל נתינת התורה מלמעלה, שפועל אמירה (אַז ער מאַכט זאָגען) אצל הקב״ה, שיאמר עוד פעם כמו שהיא "שעשועים לפניו", ע"י שם הוי' שלמעלה מהעולם. אמנם מצד שם אלקים ושם אדנ-י יכול להיות ענין הפכי, עד לחטא המרגלים שהי׳ היפך ענין "בהוי׳ אל תמרודו". וביקש משה שגם באדנ-י יהי׳ גילוי דוגמת גילוי הוי׳ שבתורה. שם אדנ-י בעבודה, קב"ע בעל כרחו, "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך, לכן אפ"ל בזה ירידה עד "בהוי׳ אל תמרודו" ונעשה ירידה כביכול גם בשם אדנ-י שלמעלה, ולכן תיקונו ע״י הגדלה והוספה בשם אדנ-י. מכיון שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, שייכות לזולת, נמשך אח״כ שם אדנ-י, דאין מלך בלא עם. 'שמו' הוא מלכות שלפנה"צ ונקרא "כח אדנ-י". וכאשר נעשה ירידה בשם זה צריך להמשיך מכח אדנ-י תוספות הגדלה. ע"ד הגדלת שכל הרב להשפיע לתלמיד שבאין ערוך לומר משל מדבר שבעולם התלמיד, שצריך על זה כח מיוחד כשלמה שאמר ג' אלפים משל. לפני הירידה היה כח אדנ-י במקום אחד ואדנ-י במקום שני ונמשך כסדר הרגיל, אבל לאחרי חטא המרגלים נעשה ירידה באדנ-י, צריך שיגדל כח אדנ-י ביו״ד רבתי, ויכול להיות ההמשכה והגילוי למטה. כל ענין שרוצים להמשיך צריך להביא ראי׳ מהתורה. וזהו "ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת לאמר", שמביא ראי׳ מן התורה, כשישראל לומד תורה הוא פועל שהקב״ה יאמר אחריו (מאַכט ער נאָכזאָגן דעם אייבערשטן) מזה מביא ראי׳ ומבקש שכמו״כ יהי׳ גם בנוגע לשם אדנ-י, שיומשך בו הבחינה דכח אדנ-י כמו שהיא באופן של הגדלה, בחי׳ הי׳ הוא ושמו בלבד, שמצד המשכה זו נעשה שיהי׳ "סלחתי כדבריך".

ענין נס הבאר בעבודת האדם, ירידת הנשמה למטה צורך עליה, "עלי באר" יותר מכפי שהיתה קודם בבחינת "מעין גנים", כי משלים את כוונת העצמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים ומביא את הגאולה ש"אז נשיר לפניו שיר חדש" לשון זכר.

ג' ענינים בחלוקת הארץ: א. גורל ב. רוה"ק ג. ע"פ שכל. ג' דרגות בנשמה: א. קודם ירידתה ב. בירידה למטה ג. מזל "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי". ג' עבודות הנשמה "באר מים חיים": א. להסיר העלם והסתר הגוף, "חפרוה.. כרוה.." ב. עלייתה יותר מקודם, "מעין גנים". ג. "ונוזלים מן הלבנון". "אז ישיר ישראל" ע"י מסעי בנ"י, ירידה צורך עליה, כי רק הגוף בגלות משא"כ הנשמה כל פרט בירידה היא עליה. כל כוחות הנה"א ואף דנה"ב כולם הם בשלימות ובמצב דמנוחת הנפש. גם אם לא מבין הרי במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא. ע"י ג' אופני עבודה עתה: א. סו"מ ועש"ט בפועל. ב. ע"פ רוה"ק. ג. עבודה דגורל, אמונה וביטול למעלה מהשכל, אז אין ספק שמוליכין אותו לתכלית שלימות הטוב "בגורל יחלק הארץ" למטה נשמה בגוף, וכמו שהיה בכניסה לארץ כן תהיה לנו בגאולה האמיתית והשלימה.

לכאורה, זכרון פרטי המסעות מתאים רק למי שנכח בשעת מעשה ולא למי שלא היה שם, א"כ למה נמנו? ידוע מהבעש"ט שכל אחד יכול למצוא בעצמו פרטי מסעות הללו בהתבוננות בדברי ימי חייו והנהגה עמו מלמעלה ובדברי ימי ישראל בכל הדורות ובכל יום, כל מסע הוא גם חניה בקביעות ע"פ הוי', גם בדברי הרשות בכל דרכיך דעהו, דעת הוא התקשרות בתוקף וקביעות. המסעות היו ברובם במדבר, מקום נחש שרף ועקרב, גקה"ט, כדי שיצא לגמרי ממציאותו, עבודת התשובה, תכלית הצימאון בארץ ציה ועיף מאריך ומתבונן ומחליט לבוא לארץ טובה ורחבה שלמעלה מכל מציאות וישות עד לטובה הארץ מאוד מאוד, ע"ד אנכי אנכי הוא מנחמכם, כפליים לתושיה, למע' מאנכי ה"א פעם אחת דמ"ת. כך בעבודת אדם כל יום "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" לשון ערבות ומתיקות, דווקא מצד השחרות והירידה נעשה נוי ויופי, שחורה אני ונאווה. הכוח לעבור כל מיצרים וגבולים הוא משה ואהרן, ויכתוב משה גו' מסעיהם למוצאיהם, עילוי ע"י הירידה, כמ"ש מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן הלבנון (שנת' במאמר שלפני זה) עד לירדן יריחו, דמורח ודאין.

בנשמת האדם ב' דרגות, העצם וכוחותיה. עצם הנשמה, פנימיות הלב, לא שייך בה שביה אלא גלות ומתגלה ע"י ג' קווין דתורה עבודה וגמ"ח, עי"ז כל מהותו הוא "ציון" וסימן לענייני מעלה. אבל אם חסר בעבודה זו פועל גם בעצם הנשמה וצריך פדיה מדברים המכסים (אף שאינו בשביה) ע"י עסק התורה שהיא למטה כמו למעלה. אבל פדיית כוחות הנשמה המתלבשים בגוף, בשביה, הוא ע"י צדקה, כללות המצוות שהתלבשו בגשמיות. בעבודה הוא החילוק בין בעלי תורה, צדיקים, יששכר, לבעלי מצוות, בע"ת, זבולון. בעולמות החילוק הוא בין אצילות (ארץ-ישראל) ובי"ע (חוץ-לארץ). כמו"כ ב"שנה" הוא החילוק בין זמן הקיץ לזמן החורף. בכאו"א צריך להיות עבודה בכל הג' קוין ובסדר הזה. לכן קבעו הפטרה זו בשבת לפני ת"ב כדי להקדים רפואה למכה, שהתורה והצדקה יפעלו הפדיה בפועל ע"י תפילה קו העבודה. "פדאני" ממש באופן דפדה בשלום נפשי.

ב' פירושים בפסוק "ציון במשפט תפדה וגו'". א. פנימיות הלב, פדייתה ע"י תורה, וכוחותיה שבשביה פדייתן בצדקה. לפירוש זה הפדי' במשפט הוא למעלה משביה בצדקה. ב. "ציון", צדיקים, פדייתם ע"י תורה, "ושביה" תשובתם היא בצדקה. כי נקודת ציון שבנוקבא צריכה פדיה מהחיצונים להעלותה למקומה הראשון. לפירוש זה "ושביה בצדקה" הוא למעלה באין ערוך מ"במשפט תפדה". אבל שני הפירושים שייכים ביניהם. כי לפי' הא' תלמוד גדול ולפי' הב' מעשה גדול, כפי שיהי' לעתיד, ובכמה ענינים ישנו גם עכשיו, כמו מה שמבטלין ת"ת מפני מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, הטעם שמדגישים מעלת המעשה, כי הגילוים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות שאז יהיה מעשה גדול, כמבואר באגה"ק שבעקבתא דמשיחא עיקר העבודה היא צדקה.

סיכום הגהה ראשונה (תשל"ה) שייכות ט"ו באב לתענית בכלל (סיום מסכת תענית) וליום כיפור בפרט כי מדמה השמחה ליוהכ"פ. מעלתו על שאר ימי ט"ו בחודש, בגמ' הטעם כי תשש כוחה של חמה, על אף שזה מעשה בצבא השמים אעפ"כ שייך לעבודת האדם, כמו יוהכ"פ שעל אף שהכפרה היא מעיצומו של יום מ"מ צריך האדם זיך האנהאלטן (לקיים, להחזיק) בזה. בהדרושים מבואר הטעם כי העליה באה לאחר הירידה דת"ב, כל סיבת הגלות וחורבן שבא ארי' והחריב אריאל הוא רק כדי שיבוא ארי' ויבנה אריאל, שלא כהירידה קודם פסח וסוכות שהם סיבת העליה דט"ו ניסן ותשרי אז היתה שלימות בגשמיות השייך לרוחניות, לא היו תכלית הירידה ולא הגיעו לתכלית העליה, משא"כ הירידה דת"ב פעלה בגשמיות (שפך חמתו על העצים ועל אבנים) לכן העליה היא בכפליים ("נחמו נחמו", "אנכי אנכי") לכן מקדים במשנה ט"ו באב ליוה"כ אף שהיה בזמן מאוחר, שמחתה גדולה יותר משמחת יו"ט שהוא מן התורה כי באה מצד עבודת דנשמות ישראל שהם למעלה מדין התורה ואף משפיעים בתורה. שלימות זו מרמז בפסוק "ויתרון ארץ וגו'" היינו ג"ע שהוא המובחר בארץ, בנין שלם שמאיר בו כל המדרגות, ידיעת המהות, "בכל היא" שמאיר בה כללות המוחין (כל בגימ' נ', נש"ב) שלמות דעולם. אבל ט"ו באב, עבודת האדם בכל מאודך "מלך (עילאה) לשדה נעבד" ממשיך כתר שלמעלה מהשתל', הוא נעלה יותר מג"ע, שלמות הלבנה למעלה מסדהש"ת. ע"י התבוננות בהירידה, כל כמה שירגיש מצרים וגבולים דעולם המבלבלים מעבודה ועאכו"כ העלמות והסתרים שבגלות, יגיע לעבודה דבכל מאודך, יציאה ממיצר וגבול והירידה דמלכות שרגלי' יורדות בשדה דלעו"ז "בשדה מצאה", גלות השכינה, ויומשך אור מלמעלה מהשתל'. ע"י מרירות וצער מזה שעלה ארי' למעליותא, יבא ארי' ויבנה אריאל, ביהמ"ק השלישי בית נצחי, מקדש אד' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד. הכח לעבודה זו עתה הוא מביהמ"ק שהיו לפני הגלות, בכחם להאיר חשכת הגלות בנר מצוה ותורה אור, אך העיקר הוא ביהמ"ק השלישי שנעשה בידי הקב"ה עצמו יש בו שלימות נצחית ותקרא "נווה שאנן" כי במלכות תאיר בחי' עתיק. כמו יוהכ"פ שיש בה ה' תפילות שהמלכות עולה עד תפילת נעילה לפנימיות עתיק. סיכום הגהה שניה (תשמ"ט) מעלת ט"ו לחודש קיימא סיהרא באשלמותא כי נמשך בה פנימיות מלכות, מלך עילאה ולא שייך בה חיסרון, בבית המקדש היה גילוי זה בעבודת הקרבנות והוא למעלה מהמקדש עצמו. אור זה נמשך גם עתה בזמן הגלות אבל באופן נעלה יותר באין ערוך, כי מלך נעבד בשדה דלעו"ז, מעלת בע"ת על צדיקים שפועל חידוש אמיתי למעלה מכוונת הבריאה למעלה מהכוונה ד"במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים". שלש מדרגות במעלה זו דשלמות הלבנה: ט"ו דכל חודש, פועל שלמות בטבע הבריאה דסדר השתל'; ט"ו ניסן ותשרי, פועל שלימות מצד עבודת האדם שממשיך מלמעלה מסדהש"ת; ט"ו באב ויוהכ"פ, הוא שלימות עבודת התשובה עליית המלכות בעתיק. אבל מעלה יש בעליה דט"ו באב שבאה לאחר ירידה שאין לה מקום כלל מצד הבריאה, משא"כ יוהכ"פ הירידה שלפני' יש לה מקום מצד הבריאה. לכן מסיים את מסכת תענית בעניין זה כי בא לבאר מדוע ישנם דברים בלתי רצויים, תעניות, כדי להגיע לעלי' ושלמות דט"ו באב יום שמחת לבו בנין ביהמ"ק. כי ע"י מעשינו ועבודתינו שלא להתפעל מכל הניסיונות, כולל גם נסיונות כאלו שאין הסברה על זה, יקרבו ויזרזו יותר את הגאולה העתידה.

שושנים הוא תכשיטים המוסיפים יופי והם הנתינת כח לעבודה דאני לדודי לאחר חודש אב, התכשיט באין ערוך לאדם ואינם מוכרחים כלבושים. עוד ענין בשושנה שהיא לרפואה, בנמשל הוא המשכה די"ג מדה"ר למעלה מהשתלשלות אינם כחטה ושעורה שלבב אנוש יסעד ומוסיף חיות רגילה בסדר השתל', כמו"כ המשל דמלך בשדה, בדר"כ המלך מתעלם ורואים רק את אחוריו, פעולותיו, אבל כאשר המלך בשדה מראה ומגלה את פנימיותו, פנים שוחקות לנמצאים בשדה, באור פני מלך חיים. ענין היופי בפסוק "ורחל", כנס"י, "היתה יפת תואר" בציור החיצוני "ויפת מראה" בפנימיות החיות. כל יהודי מצ"ע הוא בתכלית היופי אלא שהעניות (בדעת) מנוולתן שהוא בהעלם, כשחסר בעבודה דהרוח תשוב אל האלקים, חסר ביצי"מ שלו בכל יום בק"ש וצריך ליגמה"ר בתשובה ועוד יותר בי"ג מדות שבתורה. בעבודה הו"ע "צווארך בחרוזים", שנוקבים חלל באבן טובה, ולבי חלל בקרבי, ונעשה תכשיט סביב הצוואר ע"י שממשיך בהם קו וחוט הוא התורה לחבר ולאחד את החרוזים הם הבירורים בדברים גשמיים ומגיעים עד סיום שיר-השירים על הרי בשמים ענין הריח שנאמר במשיח והריחו ביראת ה' דמורח ודאין.

הדיוק במשל שנקראו בני ישראל בשם 'אנשי העיר' והמלך הוא נמצא בשדה, כי כללות העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, "באתי לגני לגנוני", לגלות ולפעול שיהיה עיקר שכינה בתחתונים והוא ע"י העבודה בשדה לעבדה ולשמרה כלשון הפסוק "יתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד", הנתינת כח לזה בנשמה היא כי ירדה מאיגרא רמה, מבחי' "טהורה היא" מגיעה מעיר אלקינו, מלכות שלפני הצמצום, לכן יכולה לעבוד בשדה זו, כך כל יום אומרים ,נשמה שנתת בי טהורה היא" וכל בוקר מאיר בה לובן העליון כמו התגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול והכל מוכן לעבודת ה'. אלא שצריך לעשות כלים לאחוז גילוי זה דיגמה"ר והם תורה וצדקה.

בפסוק זה מתואר כללות עבודת האדם: "משכני", אתעדל"ע לנפה"א; "אחריך נרוצה", עבודת האדם לב' הנפשות; "הביאני המלך חדריו", תכלית השלמות, ישראל ומלכא בלחודוהי. בלקו"ת מבארו על פסח, ספירת העומר ומ"ת, שאז "הביאני המלך חדריו" לחכמתו ורצונו ית', ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד. כ"ז הוא עבודת הצדיקים, בהגבלה והתחלקות דסו"מ ועש"ט. אמנם יוהכ"פ, לוחות אחרונות, כפליים לתושיה, תשובה למעלה ממדוה"ג, מעלה כל עניני עולם "אל האלקים אשר נתנה". תורת הבעש"ט עה"פ "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", מהצרה גופא באה הישועה, מתאים למדרש עה"פ "משכני", כל הצרות שסילקת שכנתך ("משכני") מתוכנו, "אחריך נרוצה", עשינו תשובה וגרם "סלחתי כדבריך" בשמחה ובלב שלם. צרה נהפך לצהר, ע"י עבודת "צהר תעשה לתיבה", אותיות תורה ותפלה, "בא אל התיבה", כניסה לתוך אותיות התורה והתפלה, לערנען מיט א חיות און דאווענען מיט א חיות, גם פירוש "צהר" אבן טובה ומאירה, מכניס חיות באותיות עש"מ המהווים את כל הנבראים ומאיר גילוי אלקות בעולם. פירש הרב המגיד עה"פ משכני גו', משל לאב המצמצם עצמו להשתעשע עם בנו במעשה קטנות ופועל שגם בנו יצמצם א"ע ויניח עניני קטנות שלו שהיה משתעשע בהם, כך צמצם את כבודו ית' שהעולמות יוכלו לסבלו ואין מלך בלא עם, פעל שגם האדם יצמצם ויניח הקטנות שלו וישלים הכוונה דאנא אמלוך. הצד השוה לכל פי' "משכני" (גילוי או העלם) שפועל "אחריך נרוצה" ו"הביאני המלך חדריו" בתכלית השלמות. בר"ח אלול ניתן כח ועוז לנש"י שיבואו לאהוי"ר או לתשובה, "משכני", ותבוא בב' הנפשות, "אחריך נרוצה", עד "הביאני המלך חדריו" ביוהכ"פ ואח"כ "נגילה ונשמחה בך" בזמן שמחתנו ובפרט בשמע"צ ושמח"ת. הוודאות שגם נפה"ב תתעורר בתשוקה מרוצה ורצון, הוא כי "הביאני גו'" לשון עבר, שקודם שנולד מלמדין אותו כל התורה, מזה נתינת כח שלא רק שלא ימנע העלם והסתר דזמן הגלות, אלא אדרבא עי"ז "אחריך נרוצה" ביתר שאת ויתר עז בתכלית השלמות, כשם שיחזקאל הנביא ראה מרכבה כשהוא בתוך הגולה כי היה על נהר כבר, לשון עבר, וראה על דמות הכסא דמות כמראה אדם, צמצום בציור אדם, כדי להאיר לנש"י שיוכל להתקשר ע"י תומ"צ ועבודת התשובה, ויצא מהגבלות, עד לעבודה בכל מאודך, שבאה ע"י הרגש המיצר דבחי' אדם, מא"ד אותיות אד"ם. י"ב ימים האחרונים דאלול לא רק מתקן ומשלים כל הנ"ל, אלא מוסיף כפליים לתושיה ונעשה הכנה לתמליכוני עליכם בר"ה.

"שוש אשיש בהוי׳", המשכת וגילוי התענוג, מקור השמחה, שע״י גילוי זה נעשה "שוש אשיש", הוא ע״י הוי׳. והמשכה זו היא בראש השנה, אלא שבראש השנה השמחה היא מכוסה, ואח״כ בחג הסוכות באה השמחה בגילוי "כי הלבישני בגדי ישע", כי, הוא נתינת טעם. "שוש אשיש" נמשך בטעם והסברה, "ישע" הוא לשון תשועה, ולשון וישע ה׳ אל הבל. "שוש אשיש" יש ב׳ קצוות, א׳ לשון הפעיל, שמפעלת השמחה בהוי׳, שישראל גורמים תענוג למעלה מהשתלשלות, ב׳ שתענוג זה נמשך בגילוי בהשתל', עד שנמשך ומתגלה למטה בכאו״א מישראל, גם למקום כזה שצריך ישועה, ופועל ישועות בקרב הארץ, שההמשכה היא למטה מטה עד בקרב הארץ. "ומעיל צדקה יעטני", צדקה ממשיך למטה עד זגים ורמונים התלוים בשולי המעיל, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". שנמשך מקצה הכי עליון, מקיף דלבוש, לכל עניני האדם עד לפירותיהם בעוה"ז (שולי המעיל). "כחתן (תורה) יכהן פאר וככלה (כנס"י או מצוות) תעדה כלי׳". כל השנה המשכת תענוג ושמחה ע״י תומ"צ הנקרא חו"כ, ובר"ה, ע״י תשובה שלמעלה מתומ"צ, ממלא כל הפגמים מחסרון אור התומ"צ, מ"מ אומרים "כחתן וככלה" כי ממנו נמשך בתומ"צ לכל השנה באופן נעלה יותר, ע״י תשובה דוקא המעשים הם טובים ומאירים. אף שגילוי תענוג זה נמשך בכל שנה, הנה בר"ה שחל שבת הוא מלמעלה מצ"ע ואין מי שיעכב על ידו, החיבור דעליון ותחתון באופן שהתחתון נשאר במצב של תחתון ואעפ״כ נמצא בו העליון כמו שהוא במעלתו.

שייכות ענין התענוג עם בכיה, שמראה על שלימות הנשמה, ע"ד רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות. בר"ה שחל בשבת אין תוקעים, אבל אומרים פסוקי שופרות. מעלת התורה שממשיך אור מלמעלה למטה. חידוש הצ"צ שגם התקיעה שהיו תוקעים בר"ה שחל בשבת היתה זכרון תרועה. כי שבת ענינה תענוג ואין בה דין כלל. שופר שבביהמ"ק שייך לשופר גדול דלעת"ל.