הא לחמא עניא – תשמ"ב

אף שאכלו מצות ביצי"מ, כמוכח מהכתובים שהיו ב' מצות: מצה לפני חצות שאכלו לפני מכת בכורות, ומצה לאחר חצות שאכלו למחר ביציאה בפועל. לאחר מתן תורה אוכלים מצות רק לפני חצות; ב' סוגי המצות קיימים כיום בעבודת האדם ונרמז בתיבות 'מצת' ו'מצות'. מצה לפני חצות, עבודה דאתכפיא, כי באפיית המצה צריכים ללחוץ ולדקור שלא יבוא לידי חימוץ; וכן הבינוני (ולמטה ממנו) צריך לשמור עצמו מרע; והמצה לאחר חצות, היא העבודה דאתהפכא.

במאמר הצ"צ (עליו מיוסד מאמר זה) מבאר חידוש נפלא, שהעיקר הוא עבודה דאתכפיא (שלא כמבואר בכ"מ שהוא אתהפכא) והוא עיקר הא לחמא כו', כי העבודה אתכפיא היא היא הפועלת יצי"מ. מעלת בע"ת על צדיקים שמוציא וסוחב ניצוצות גם מגקה"ט.

לאחר מ"ת כשאוכלים מצות לפני חצות, ב' האופנים הם לפני האפיה, שצריכה שמור לפני ואחרי. בז' ימי הפסח, נזהרים ממצה שרויה, ויום שמיני נוהגים לאכול שרויה, מעין דלעתיד, ואפשר להעלות גם שרויה.