חייב איניש לבסומי בפוריא – תשי"ז

"ובהגיע תור אסתר", עליית הנשמה מהגלות – "לבוא אל המלך", אל הקב"ה – "לא בקשה דבר", שלא בכח עצמה, בתכלית הביטול – "ותשא חן וחסד לפניו", נמשך לה עזר וסיוע יותר.

אחשורוש, קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא, אחש-שתיקה, ורוש-מרירות, דווקא משם סומך ה' לכל הנופלים בכח עליון. בגלות "שושן עמק איומה" העביר המלכות מושתי (אחשורוש דלעו"ז) לאסתר שלא ביקשה דבר. אבל מצד היניקה מעיגולים גדל את המן שניסה לגזור על בנ"י בכח הגורל שלמעלה מהרצון דתומ"צ. ובזה היה תוקף הנס דמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר ופעלו "ונהפוך הוא" מהגורל גופא ע"י עבודה דמס"נ למעלה מסדה"ש. ויש להמשיך את הימים האלה לכל הזמנים, נזכרים ונעשים, עד דלא ידע בשמחה שלמעלה מהגבלה אלא שגם אז יאמר ארור המן וברוך מרדכי. "חייב איניש" גם הנקרא בשם איניש ע"ש עקוב הלב מכל ואנוש הוא.