ויענך וירעיבך ויאכילך – תשכ"ג (א)
תקציר
המן נק' מאכל של רעבון ומוסיף דעת ("למען הודיעך") וניתן דבר יום ביומו, בזהר כ' הטעם לזה, כי שיתא יומין מקבלים מהברכה דשבת ואינו ניתן מיום א' לחבירו. לכאורה כל ההשפעות הם משבת מדוע רק על המן נאמר בו "אל יותיר"?
בשבת נמשך המן למעלה בפנימיות העונג ואינו יכול להתצמצם בסדהש"ת, בשבת גופא לא ירד כי רק השפעה חיצונית יורד בשבת (גשם וצמיחה) והמן הוא פנימי, אמנם בירידת המדות בסדהש"ת יורד המן לששת ימי החול דבר יום ביומו. המן אינו משתנה ממהותו בירידתו למטה, כי הוא עצמי ולא הארה ולא היה בו פסולת, לכן כל מדה השפיעה ביומה לבד מה שקבלה מעונג העליון בלי התלבשות במלכות, משא"כ שאר שפע מסדהש"ת מתלבש במלכות ויכול להיות מיום א' לחברו.
לכאו' אם המן הוא מעצמות שלמעלה מהזמן מדוע ניתן דבר יום ביומו? אלא כי הוא בא באתעדל"ע מצ"ע בלי עבודת הבירורים, מתנה ללא יגיעה, כמה שנותנים לו כו' [כנראה הכוונה שאין לדעת מתי ואם בכלל יקבל, רק ביום זה שקיבל] לכן משבת ניתן רק לכל יום ביומו, משא"כ השפעות דהשתל' הם ע"י העלאת מ"ן מבירורים ה"ז דומה ליגיעת אדם להרוויח ביום אחד על כמה ימים מיום א' לחבירו.
מן, פנימיות התורה, מאכל של רעבון, כי אין בו השגת המהות, משא"כ נגלה, ומוסיף [אדמו"ר נ"ע בהמשך ע"ב] ע"כ מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים כאשר מפסיקים אותו ללימוד פנימיות התורה אינו מוצא בזה עונג מפני שאינו משיג מהות הדבר רק ידיעת המציאות .. לכן זה וירעיבך .. עונג העצמי הבלתי מורגש הוא למעלה מבחי' לחם, וזהו למען הודיעך, שבהשפעת המן היתה הידיעה כי לא על הלחם לבדו גו' כל ע"כ מוצא פי ה', מקור פי הוי' הו"ע פנימיות עונג העליון בחי' פנימיות עתיק שנמשך ע"י המן.