כימי צאתך – תשל"ז

יצי"מ הי' באופן של חיפזון וההכנה לזה "מתניכם חגורים גו'" (נת' במאמר די"א ניסן ד"ה וככה) כל ג' עניני זריזות אלו בגאולה יהי' באופן נפלא מיצי"מ, לא רק היפך עצלות ועצבות דלעו"ז אלא חיפזון למעליותא, כמבואר בתניא, הזריזות מראה שמחה שחפץ למלאות רצו קונו. ומה שכתוב "לא בחפזון תצאו" היינו עצם היציאה, אבל ההכנה להיציאה תהי' באופן של חפזון למעליותא. "מתניכם חגורים", חיזוק האמונה, סוכ"ע נהיה ממכ"ע והאמונה בסוכ"ע נעלה יותר.

בכל דרגה באמונה יתכן שיהי' גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' וצ"ל "ורעה אמונה" כי בכל דרגה שבאמונה שייך הענין דגנבא, כמובא בספרי מוסר וחסידות. אפילו משה רבינו תכלית העילוי באמונה הי' חייב באכילת מצה מיכלא דמהימנותא להמשיך רעה אמונה. לע"ל לאחר כשמלאה הארץ דעה את ה', יצטרך להיות "ורעה אמונה". "נעליכם ברגליכם", שנפה"ב נעשית טפל לנה"א כמעשה המצוות בכוונה, בירור וזיכוך גשמיות העולם בתכלית השלמות עד שהנשמה ניזונית מן הגוף. "מקלכם בידכם" אף שבמשיח לא שייך ענין זה, כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" אלא זהו ענין "מטה עוזך גו' רדה בקרב אויבך", השליטה והממשלה ד"גם אויביו ישלים אתו" מלשון שלימות. ובהכנה זו באים לקיום היעוד ד"כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם הוי'".