כימי צאתך – תשמ"ג (ב)

בפסוק "ונחה עליו גו'" מחלק בין רוח חו"ב, רוח עצה וגבורה, שהם כוללים בפנימיותם. אבל "רוח דעת ויראת ה'" הם ב' הפכים, אלא שזה ענין הגאולה לאחר הירידה הגדולה שתכליתה עליה גדולה "כימי צאתך מאמ"צ" אף שרוב הימים מאז אנו בגלות, כי תכלית הירידה להכניס א' בתוך הגולה, מגולה לגאולה, ואז "אראנו נפלאות" שלא בערך לימי צאתך. בפרט ע"י עבודת ימי הגלות האחרון עקבתא דמשיחא שהעבודה היא בספירת הנצח כמבואר בדרושי ההילולא שהמלך מבזבז כל אוצרות אבותיו שלא שזפתם עין מעולם להשבית אויב ומתנקם, "אשר חרפו עקבות משיחך".

האוצר הכמוס הוא פנימיות התורה שיהיה באופן של בזבוז עד ש"מלאה הארץ דעה את ה'" שיגיע למקום הכי תחתון. לכן מחבר דעת ויראת ה', אחדות מוחין ומדות. לא רק מוח שליט על הלב אלא שנעשה למציאות אחת. וזהו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ח"ו להיות אראפגעפאלן מפני הגלות כי הגלות הוא רק בשביל הגאולה, שבכל יום מכניסים את אלופו של עולם ועושים מגולה גאולה.