אלה הדברים – תשל"ו

תכלית התוכחה היא לפעול על השומעים, א"כ מדוע הוכיח משה בפ' דברים בהעלם ורמיזה, ולא כמו בפ' עקב שם מוכיח בגלוי ובפרטיות. תורה (שבכתב ושבע"פ, משפט) הוא כמו רמיזה והעלם לגבי מעשה המצוות בפועל ובפרט צדקה שהם בגילוי.

בהמשך תרס"ו מבאר ב' סוגים ודרגות כללים בעבודת האדם לשמש את קונו: א. עבד נאמן, תכלית העילוי. ב. עבד פשוט תכלית הפשטות. הם ב' העניינים בפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה": "ציון", עצם הנשמה, יחידה, לא שייך בה שביה, צריכה רק פדיה שתאיר בגלוי ע"י תורה אור. "ושביה", כוחות הגלויים, נר"נ חיה. שייך בה שביה, פדייתה היא ע"י צדקה כללות המצוות. במדרגת ציון, יחידה, עבד נאמן, היפך הרצוי שייך אצלו רק ברמז לכן תוכחה ברמז. אבל בכוחות הגלויים, עבד פשוט, שייך גם שיגיע לפועל במדו"מ לכן צריכה התוכחה לבוא בגילוי ובפרטיות ועיקר עבודתו בפועל צדקה.

לכן לאחר הסרת המניעה של מלכי האומות סיחון ועוג בעמדם להיכנס לארץ טובה ורחבה שגושה ואוירה טהור, הוכיחם משה בב' אופנים לב' סוגים ולב' דרגות בישראל להעלותם לבחי' נעלית יותר, למדרגת "מוצאיהם" הב' שלאחר "מסעיהם" (שנתבאר במאמר שלפניו).