ציון משפט תפדה – תשט"ו

"כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני", הודאה אינה השגה אלא למעלה מטו"ד לכן ישנו אצל כאו"א מישראל. הודאה אינה על מחלוקת בגוף אלא הודאה על האמת שבדיעה העליונה שלמעלה יש ולמטה אין. "מודים" גימ' מאה, כי לא די בהודאה (נהי"מ) אלא צ"ל ברכה (בינה), מאה ברכות, המשכות וגילוי למטה. הממוצע ביניהם הוא "ואהבת" (כללות המדות, חג"ת), וכדי לבוא ל"ואהבת" צ"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך", יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כולל גם ימות המשיח ותחה"מ ימים שאין בהם חפץ שהם גילוי שמו הגדול הארה בלבד ובעוה"ז ממשיך עצמות. ע"י התבוננות בכ"ז יבוא לאהבה שהיא ממוצע בין הודאה לברכה ותעלה הנשמה למדרי' נעלית ביותר.

"כל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן הנה כתיב ציון (יחידה, שאין בה לעו"ז, אבל היא בהעלם) במשפט (הלכות התורה), תפדה", לבוש מחשבה ודיבור. "ושביה" נר"נ, שיש בה לעו"ז, "בצדקה" כפשוטו, להחיות רוח שפלים, לבוש המעשה. "משפט בשלשה", התכללות ב' הקווין ע"י קו האמצעי שלמעלה משניהם מגיע לעצם הנשמה ציון. לכן גם בג' דפורענותא מסיים הפטורה בשורה אחרונה (כמו בשטר שמורה על כל תוכנו) בדברי נחמה, קו הג' שלמעלה מב' קוין ופועל שגם בגלות יהיה "ציון במשפט תפדה".