באתי לגני – תשמ"ה

אף שמשה פעל הורדת השכינה מרקיע הא' לארץ, מ"מ זה נקרא שהורידה מרקיע סתם, דהיינו מכללות ענין הרקיעים, אל הארץ.

משה שבכל דור פועל בכאו"א מישראל יראה מילתא זוטרתי'. לכן עבודתם היא לעשות משכן ומקדש לו ית', עד ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א מישראל בעבודה דאתהפכא, הפיכת חושך העולם לאור. להפוך שקר העולם מלשון העלם לקרשים למשכן לו ית'.

ונעשה ע"י בנ"י שנקראים צבאות הוי' במס"נ דעבד נאמן ופשוט. ויתרה מזה, מס"נ בן לאביו, כברא דאשתדל כו' ומסר גרמי' כו'.

בצבא מלך בו"ד בשביל נצחון המלחמה מבזבז אוצרות ונותן לאנשי החיל. שהם תכלית הכוונה לנצח במלחמה. כמו"כ לנצח ישראל לא ישקר מבזבזים את כל האוצרות שלמעלה, אוצר של יראת שמים, וניתן לאנשי המלחמה לעשות מהעולם משכן ומקדש לו ית'.

בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שעומדים בתוקף בפני כל המניעות והעיכובים, ובפרט בפני המלעיגים, המס"נ היא בתוקף יותר ומגיעים לשלמות, בנין ביהמ"ק השלישי.

[בפרק השייך לשנה זו, אחרי שלמדו את כ' הפרקים כ' שנים הראשונות, בן עשרים למכור בנכסי אביו, לומדים פעם שני', כפליים לתושי', ושנה זו היא שנת הט"ו בפעם הב' מתחיל לבאר ענין למעלה עד אין קץ, שזהו האוצר שלמעלה. בחי' העלם האור בהעלם אחר העלם כו', ובכללות הו"ע הצמצום כו']

בע"ח איתא שצמצום הראשון הוא באוא"ס שהי' ממלא את כל המציאות שלא הי' מקום לעמידת העולמות כו', מ"מ הובא בחסידות (פעמים נדירות), שגם לפני צמצום הראשון הי' ענין של צמצום.

אור הוא באין ערוך למאור (גם לענין מאור שבעצמות), כאשר אור נמשך ומתפשט להיות מציאות אור הוא באין ערוך לגבי כמו שהוא כלול במקורו, גם האור שלפה"צ הוא בחי' גילוי (מציאות אור), ובפרט ששייך לעולמות, באופן של שלילה עכ"פ, הנה אופן המשכתו מבחי' האור הכלול הוא ע"י ענין של צמצום.

הצ"צ כותב: "ראיתי כי"ק ממו"ר הגדול אאזמו"ר נ"ע שכינה לבחי' זו בשם יכולת". לכאו', הרי הצמצום הי' בהאור שבבחי' גילוי (שהי' ממלא מקום החלל, לא בעצם האור אלא בהתפשטותו), איך זה מתאים עם בחי' יכולת?

י"ל שכוונתו היא (גם) לצמצום שלפנה"צ הראשון, תנועת הצמצום שבאור הכלול, שעל-ידו נמשך האור שלפנה"צ. ונק' בשם יכולת, כי האור הכלול במאור, למעלה, הוא רק יכולת. ואינו בגדר אור וגילוי, וכמו בנפש האדם, ענין היכולת אינו בגדר גילוי והוא רק יכולת בלבד כמו"כ למעלה, וכדי שמהיכולת יבוא לידי אור וגילוי צריך להיות צמצום גדול..

אדמו"ר האמצעי כותב בשער היחוד שצ"ל ידיעה בפרטי ענין הצמצום, ג' מדרגות לפני צמצום הראשון, גם ל'חפץ חסד' צ"ל צמצום, כמו לכל ענין של אור וגילוי. כדי שמיכולת יהי' ענין אור וגילוי למטה צ"ל צמצום. יכולת הוא למעלה ובדקות (איידעלער) ביותר, וכדי שיומשך חפץ חסד צריך צמצום. ובזה יש ג' דרגות, עד שיער בעצמו בכח ועד לצמצום שיהי' אוא"ס ממלא את כל המציאות.

א"ס כולל כח הגבול, אלא שלפנה"צ הי' גילוי הבל"ג, וכח הגבול הי' בהעלם (לכן לא הי' מקום לעמידת העולמות). גם לאחרי כל הצמצומים, הי' אור עליון פשוט (הבל"ג) ממלא כל המציאות כו'. וצ"ל צמצום הראשון (בהתפשטות האור) בבחי' דילוג גדול לגמרי יותר מכל הצמצומים שלאח"ז, בדרך סילוק.

ב' פעולות בצמצום זה: א', סילוק האור שהי' ממלא מקום החלל, גם בהעיגול עצמו נגע הצמצום. ב', המשכת קו קצר שממנו נברא כל סדר ההשתלשלות, ונק' קצר, לפי ערך העיגול הגדול, וכ"ש וק"ו בערך האור שלפני העיגול הגדול (שבשביל זה צ"ל עוד צמצום). ולאחרי זה היו עוד כמה צמצומים כו' בשביל התהוות כל העולמות עד לעוה"ז התחתון.

וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב ותרס"ו, שהצמצום הראשון הוא המקור לכל הצמצומים, עד ספירת המלכות שעל ידה היא התהוות העולמות בי"ע. ועוד זאת, שע"י הצמצום הראשון הי' גם ענין שבירת הכלים דתוהו שמזה נמשך בריאת עוה"ז התחתון שהקליפות גוברים בו כו'.

צמצום אינו חסרון, אלא בו ועל ידו דוקא נעשית המשכת העצמות למטה. כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בד"ה מי כמוכה שעוה"ז אינו דמיון אלא מציאות אמיתית, ובו נמצא (ע״י צמצומים) עצמותו ומהותו ית' ממש.

כמבואר בתורה אור ד"ה פתח אליהו שהמאור הוא בהתגלות, ואפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה מצוי כו', והו"ע שם שמים שגור בפי הכל, שהתגלות העצמות היא בעוה"ז התחתון.

פירוש אדמו"ר הזקן "אליו" לעצמות ית' "ולא למדותיו", כוונת קטנים ע"ה ונשים בתפילתם היא לעצמותו ומהותו ית', אני מתפלל לדעת זה התינוק, כבן הקורא לאביו, ויתר ע"כ כאדם הקורא לחבירו.

תוכן מעשינו ועבודתינו בדרא דעקבתא דמשיחא, כאשר החושך יכסה ארץ, בתכלית הצמצום, להמשיך שם עיקר שכינה, עצמותו ומהותו ית'. ובפרט ע"י מעשינו ועבודתינו, מעשה מלשון מעשין על הצדקה, אתכפיא ועבודה מלשון עיבוד עורות, עי"ז באים לגילוי עיקר שכינה למטה.

\