לא תחרוש – תשכ"ז

ב' טעמים לאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו, א. שור הוא קדושה וחמור קליפה, ויש להרחיק ביניהם, לכן אמרו בני יעקב לחמור שימול א"ע, להפריד הקליפה וכך יוכל להידבק בדינה. אלא שכוונתם היה לבטל הקליפה, ב. חמור ושור הם ב' קליפות לנגד הקדושה, בייחודם נפיק כלבא הוא עמלק (אותיות מ"ו דחמור ואות ו"ו של שור, נ"ב גימ' כלב) גם חמור שור כלב ר"ת חשך מקור הקלי', ע"י המילה רצו לבטל קלי' אלו.

ענינים בעבודה: לטעם הא', שור הוא שדה ('קראתי לשורי שדי') "רב

תבואות בכח שור", בו נזרע וצומח הנפה"א ע"י חרישה בשור, פני שור מהשמאל דוחה, להשפיל עצמו, לעולם ירגיז כו', לשבר קושי הגוף ונה"ב לחלקים, גם ע"י ביטול נפה"א הנק' ארץ חפץ מרחיקה מחמור שבטבע הקרירות, חמרא בתמוז קרירא לי', היפך חיות דקדושה, ונעשה בה זיכוך ובירור. לטעם הב', שור הוא מועד ומזיק בעצם מהותו, דבר שאינו בטבע איש ישראל, אלא שיכול להרגיל עצמו ח"ו עד שנעשה כן, וצריך בירור וזיכוך, עמלק ענינו קרירות אבל לוחם בישראל בחמימות ותוקף החיות שלא להתפעל. אברם (בגי' גר"ם) ע"י המילה מברר שור וחמור דקלי' ונק' אברהם (גי' חמ"ר), ישכר חמור גרם, יעקב שנולד מהול אמר "ויהי לי שור וחמור" כי בירר ב' קלי' אלו.

כל זה קשור לאלול, אף שענין שמאל שייך לר"ה, "שמאלו תחת לראשי" (או "ראשי"), מ"מ אלול כולל גם "ודודי לי", וגם ס"ת ד' יו"דין הם ארבעים יום שבסופו הם עשי"ת, גם ענין המילה מרומז בו בר"ת "את לבבך ואת לבב", לא רק הסרת ערלה הגסה ("ומלתם") אלא גם ערלה הדקה ("ומל ה' אלקיך") ומזה גילוי ונתינת כח לעבודה ד"אני לדודי ודודי לי" ונכללים בזה כל המשכות לכל השנה כולה עד לגשמיות בני חיי ומזוני רויחי.