והי' מדי חודש בחודשו – תשמ"ד

אמיתת ושלימות העליה לרגל לעת"ל תהיה בשבת ור"ח. הטעם לעלי' לרגל עתה רק בג' רגלים. לכאורה תענוג דשבת, "ויכולו השמים", שלימות הבריאה, למעלה מענין מועדים לשמחה.

אלא כי שמחה פורץ גדר, ומגלה עד לפנימיות דפנימיות שבהעלם. שמחה וגילוי הן מלמעלה למטה והן מלמטה למעלה, לראות וליראות, משא"כ תענוג הוא בהסתר בפנים דבפנים ואינו שייך לגילוי בחוצה שבעצמו גופא. לכן אין שייך בו עליה לרגל. השמחה ברגל הוא גילוי פנימיות דלמעלה, "יראה את פני ה"א". ספירת הבינה, רחובות הנהר, ממשיכה מרחב העצמי. אלא שכ"ז הוא עתה, אבל לעת"ל יגלה פנימיות עתיק, שבת בשבתו, שבתו של שבת, תהי' אז עליה לרגל בכל שבת, ויומשך גם בכל בשר להשתחוות לפני. ענין זה יש כבר עתה בעסק התורה כמארז"ל לענין מחשבה ודיבור דקרבנות, שהוא עיקר בקרבן, העוסק בתורת עולה וכו'.