וידבר משה א"ר המטות – תשט"ו

הציווי ע"י משה עצמו, כי נדר שייך לחכם, וניתן לראשי המטות, כי בכוחן להתיר איסור ע"י דיבור. נדרים, בינה, סייג לפרישות, למעלה מהעולם, דכולא קמי' כלא חשיבי, (אלץ איז אפגעפרעגט), לכן יכול לאסור גם המותר, ביטול היש. אך מצד החכמה מתיר הנדר. ביטול במציאות, אז מקען זיין אין וועלט ומ"מ בטל במציאות.

ג' אופני התכללות המידות והנהגת האדם לפי זה:

א. ע"י מוחין השייכים למדות, בזה מחליש תוקף התפשטות המדה אך אינם נחלשים באמת, זיי זיינען נאך אלץ בציורם (עדיין נשארים), הנהגה ע"פ תורה, "דייך מה שאסרה תורה".

ב. ע"י גדלות מוחין, בינה, מתבטלים המדות מצד גילוי אור. אין הביטול מצ"ע אלא מצד גילוי אור המוחין ווערן זיי זיך האן (מתבטלים). זהו ענין עבודת הנדרים.

ג. ע"י אוא"ס שבחכמה, התכללות המדות גם כשהם בתקפם. ביטול מציאות מצד עצמם, "געפינט זיך אומטום", מאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים. עי"ז חכם מתיר הנדר, שנותן מקום לעולם ומ"מ הוא בטל במציאות, כי אוא"ס כמו שהוא פשוט מהכל הוא נושא את הכל והכל הוא בפשיטות. שבעולם גופא יהי' ביטול במציאות. וזה דווקא ע"י משה.