ואלה שמות – תשל"ז

כוונת הירידה לגלות מצרים לבוא למ"ת. אריכות גלות זה האחרון שהוא באי"ע לגלות מצרים, כי גילוי פנימיות התורה לעת"ל הוא באין-ערוך לנגלה דתורה. הגילויים דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות בחומר ובלבנים, ע"י היסורים בלימוד ק"ו וליבון הלכתא, וכל התורה שמותיו של הקב"ה ("ואלה שמות") וגם בעבודת התפילה, ע״י הענין דוימררו וגו׳ בתורה ותפילה וע"י העמידה בתוקף אפילו על ענינים פשוטים שלא שינו את שמם וכו' ממירים (מ׳פארבייט) יסורי גלות זה האחרון, מהירידה לאותיות המח' ודיבור ("ירוד ירדנו") ובאים לגאולה וממשיכים עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא ("אעלך גם עלה") מן העולם ועד העולם.

בענין אריכות וצרות שבגלות זה האחרון:

אע״פ שגם אריכות גלות זה האחרון באה בהגבלה בכמות (השנים), הנה אין הכוונה בגודל האריכות שבגלות זה על האריכות בזמן (בלבד), כי אם (גם) על האריכות שבו בגודל היסורים והצרות, ובפרט בחבלי משיח (חבלי לידה) שצרות ויסורים אלו הם באין ערוך מהיסורים שבגלות מצרים. ואין הכוונה שצ״ל ח״ו צרות ויסורים וכו׳, כי אם ענינים שאינם מתאימים לרגילותו של ישראל (וואס איז ניט לויט די געוואוינהייט פון א אידן) בלבד, שגם זה נחשב ליסורים

"כשמדובר אודות א׳ מישראל, "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה׳ אלקיכם", הנה הטובה המגיע להם היא שלא לפי ערך כלל ממה שזכה נבוכדנצר, וכל אחד מישראל אפילו הפשוט שבפשוטים ביכולתו לתבוע מהקב״ה כל ענינים טובים ברוחניות [שזהו העיקר של יהודי], ומזה נמשך גם בגשמיות, בכל עניני ברכה וכו׳ שכללותם היא בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן דמולך בכפה. ומזה מובן שכל ענין של העדר הרגילות של יהודי ליסורים גדולים יחשב, ובאי״ע לגבי מצרים שהי׳ לפני מ״ת ודרגת מצווה ועושה, ועי״ז מעבירים הכתמים הכי קטנים שנשארו לאחר כל היסורים וצרות שעברו (וואס מ׳איז דורכגעגאנגען).