מי יתנך כאח לי – תשמ"ו

"אביאך אל בית אמי" קאי על ביהמ"ק, בקשת ישראל בגלות מי יתנך גו' שיהיה עתה השראת השכינה כמו בביהמ"ק על הארון, ענין התורה, בית אמי זו תושבע"פ, ד' אמות של הלכה, שבא ע"י יגיעה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, יונק שדי אמי, ומגיע לפסק הלכה והוי' עמו, ונועדתי לך שמה.

אמנם בעלי עסקים, זבולון, מארי עובדין טבין, נמצאים מחוץ לד"א של הלכה, עליהם נאמר אמצאך בחוץ, וצ"ל חיפוש, ואז אשקך, דוקא בהם יש התקשרות לאלקות בבחי' נשיקין, פנימיות אהבה שבלב, אתדבקות רוחא ברוחא, למעלה מלימוד התורה שבדיבור לבד, אותיות וכלים.

במיוחד קשור עם הכרובים שעל הכפורת, וכמבואר "בכתי״ק אדמו״ר נ״ע בעצמו" דענין כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה הם סוף עולמות הא״ס ותחילת עולמות בי״ע, מלכות. ושניהם נעשים מקשה אחת, כתר אחד לשניהם, שנמשכים מהכפורת והכתר שלמעלה מהארון, שם היתה השראת השכינה.

גם פי' מי יתנך בניחותא, שנמשך בחי' מי יתן והי׳ לבבם זה להם ליראה אותי, הוא א״ס ב״ה הסוכ"ע שאינו מושג כלל, הוא יתן שיהי׳ לבבם זה להם ליראה אותי, נתינה והמשכה נצחית בעין יפה.

תוכן כללות עבודת האדם בזמן הגלות הוא אמצאך בחוץ, שנמצא חוץ למקומו, ולומד תורה, בחי׳ כאח לי שבחוץ, ועובדין טבין, בחי׳ חוץ שבחוץ. ודוקא בחוץ הוא אשקך, וזהו עבודת זמן הזה, הפצת המעיינות חוצה, חוצה דייקא, שיהי׳ אמצאך בחוץ, ולשם ממשיכים את המעיינות עצמם.