אתה אחד – תשל"ב
תקציר
"פדה בשלום" שייך לגאולה, הן די"ט והן דט' כסלו, שהפדיה היא בשלום ולא במלחמה, כי גם בחי' רבים היו עמדי. "והאבן הזאת", מאבני המקום נעשה אבן אחת. גוי אחד בארץ, שעושים מענייני ארץ – אחד.
בישראל י' סוגים כנגד י"ס דאצי' ונחלקים לגדלות וקטנות, "ראשיכם שבטיכם גו' טפכם גו'". גם אלו שהם גרך וגו' יכולים לעמוד לפני הוי' ע"י "אתם נצבים", מצבה דיעקב, הקמה והגבהה דנש"י בר"ה שנכללים המקבלים בעלותם למעלה ומתאחדים "בהתאסף ראשי עם" מצד הגלוי מלמעלה ביו"כ. בזמן רעוא דרעוין נמשך תענוג עצמי להתכללות נש"י וממשיכים אחד בארץ. אחדות מלמטה למעלה, "ויקח אבן גו' וישם אותה מצבה", אחדות מלמעלה, "ויצוק שמן על ראשה", ונמשך למטה מטה עד "והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים", שלימות בשם אלקים ושם הוי' כפי שיהי' לי לאלקים. אדמו"ר האמצעי היה בדוגמא דחד קטירא אתקטרנא המשיך אחד בעניני ארץ, כי ברבים היו עמדי והיתה גאולתו ביו"ד כסלו שאומרים אז הפסוק "פדה בשלום נפשי".
חותם המאמר: הוראה לכאו"א ההולכים באורחותיו, ובפרט לאלו העוסקים בהעבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, שזה הי' ענינו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, וכידוע שאדמו"ר האמצעי הו"ע ספירת הבינה, שלכן אמר דא"ח באופן של התפשטות והתרחבות, רחובות הנהר דבינה, וגילוי עתיק הוא בבינה, ומצד ההתרחבות דבינה (ובפרט מצד גילוי עתיק שבבינה), נמשך הגילוי גם למטה, הפצת המעינות חוצה, המשכת בחי' אחד בארץ. [ועפ"ז יש לבאר בדא"פ מה שבעת שאמר אדמו"ר האמצעי הדרוש אתה אחד הנ"ל, הפסיק באמירתו ואמר "שא, פנו מקום דער טאטע איז דא" כי אדמו"ר הזקן הו"ע ספירת החכמה, והחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין, לכן בעת שאמר הדרוש אתה אחד כו' אחד בארץ, ענין ההתרחבות דבינה, הי' אז גם אדמו"ר הזקן, ספירת החכמה]
הנה ע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, וכידוע אז דער מיטעלער רבי האט געוואלט, אז ווען צוויי יונגעלייט טרעפן זיך זאלן זיי ריידן בענין אריך ועתיק כו' [בית רבי ח"ב פ"א הערה ה'. סה"ש תש"א ע' 52. הלשון: "ריידן חסידות". סה"ש תש"ג ע' 13 "זאלן יונגעלייט פארשטעהן אין כתר ווי די פינף פינגער, וועט ער זיין צופרידען"]שזהו ענין הפצת המעיינות חוצה, שגם כשהמעיינות באים חוצה בלייבן זיי "מעיינות", הנה עי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, גאולה פרטית, ומזה באים אח"כ גם לגאולה כללית, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' אמיתית האחדות וההתכללות, וכמ"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו (וכמבואר בד"ה אתם נצבים הנ"ל), "כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים".