ויהי מקץ – תשל"ג

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", עונש על שתלה בו יוסף לזכרו, "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים", לא בטח על מצרים הקרויים רהב, ומטעם זה הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים.

"מקץ שנתים" ב' פירושים הפכיים: קץ הימים וקץ הימין. בתו"א מפרש מקץ שנתיים ימים, שנכלה ח"ו התורה שנק' שעשועים יום יום, אלפים שנה קדמה תורה לעולם, ואז "פרעה חולם"; בלקו"ת לאריז"ל מפרש קץ הימין, קץ שם לחושך סוף הגלות. ירידת יוסף למצרים נתינת כח ליעקב ובנ"י בגלות שיצאו ברכוש גדול "וגם ערב רב עלה איתם", העלאת ר"ב ניצוצים באופן דמנוחה.

כי אצל יוסף לא היו עניני עוה"ז מציאות התופסת מקום כלל, ולא בלבל אותו מעבודתו כמבואר ענין זה בד"ה ויהי מקץ תרע"ט ושם ישנם עוד חידושים נפלאים בענין זה.

תענוג מוגבל דחו"ב יש לזה קץ (הימים) כי אין זה תענוג עצמי. כשמסתיים זה בא לקץ הימין, אתהפכא, עד שתכלה רגל (שמאלי) מן השוק. "מבית אסורים" שם היתה עבודת הבירורים בדך מלחמה, "יצא למלוך" באופן דמנוחה.