ובני ישראל הלכו ביד רמה – תשל"ג

נס קרי"ס הוא נס כללי, לכן הי' צ"ל בשני קוין ימין ושמאל, "והמים להם חומה", אל תקרי חומה אלא חימה, מי גרם להם לישראל להינצל "מימינם ומשמאלם", כי היו מסובבים בתורה ותפילה, ובתפילין ומזוזה, שהם ב' הקוין ימין ושמאל, זה גרם להם להינצל.

ענין הקוין לעת"ל וכן למעלה שאינו בגדר קוין, הוא ענין אוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. ונמשך עד לחילוק בין קרירות לחמימות שגם בהם נרגש אוא"ס. ולית שמאלה בעתיקא, "ימינך הוי' גו' ימינך ה' תרעץ אויב", שתיהן ימין. גם ל"ת ודחיית הרע הכל בשביל עלייה. כמו במ"ת לשיטה שענו על הן הן ועל לאו הן, אף שהם ב' ענינים דהן ולאו, מ"מ מצד רצון העליון הן ולאו שוין, במקום שרצונו של אדם העליון נמצא – שם הוא נמצא. הרי בשניהם נמצא אוא״ס, ולעתיד לבוא יורגש האחדות בגילוי.

החילוק עתה אינו דמיון, אמנם תכלית העבודה הוא שבשני הקוין יומשך האחדות והתכללות, ע"י לימוד התורה "ותורה אור" נמשך ל"נר מצוה", שבגלוי הם ב' קוין. ומאוחדים מצד רצון העליון ע"ד ב"ש וב"ה אלו ואלו דא"ח.

"מימינם ומשמאלם", בזכות מזוזה מימין ותפילין על יד שמאל, הוא הפלא הגדול דקרי"ס (כמבואר בשער היחוה"א) וזהו הכנה לעת"ל שגם אויביו ישלים עימו "ולא יריעו וגו' כי מלאה הארץ וגו',. ואדרבא, יוסיפו כח בעבודה, כמשל הזונה עם בן המלך שבזהר.

כל ענין החמימות שייך רק באלקות, ד"הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא", והטעם לענין החמימות בעניני העולם ולמטה יותר, הוא כדי שעי״ז יהי׳ תוספת חיות בעבודתו, כיון שמתבונן שכל ענין החמימות נמשך מקדושה דוקא. כמבואר בקונטרס התפלה, שמעלת העז הוא שמתנגד (וואָס ער שטעלט זיך קעגן), דבאם אינו אומר להיפך (פאַרקערט), הרי אין עם מי להתווכח (איז דאָך ניטאָ מיט וועמען צו דינגען זיך), שהרי אין עם מי לדבר, כיון שאינו בסוג זה כלל, דדוקא העז כיון שהוא אומר להיפך (פאַרקערט) שהו״ע החמימות, זה מראה שיש לו חיות, ולכן הוא יכול לפעול עליו ולכפותו ולהפכו... וכן בענין הקרירות בעניני קדושה, שכל ענין הקרירות נתהוה כיון שצריך להיות גם ענין המוחין שהם בטבע הקרירות, דאין מספיק העבודה דמדות, כי אם צריך להיות שני הקוין דחכמה ובינה ושכל ומדות, הנה אז הרי הוא בתכלית שלימות העבודה.