ויהיו חיי שרה – תש"כ

בעבודת התפילה ב' ענינים: השגה ותענוג. ההשגה שרשה בכלים דאצילות ומתגלה בו רק חיצוניות האור. התענוג, מקורו בחי' הבלים עליונים, בהם מתגלה פנימיות האור שלמעלה מהתלבשות בהכלים. דוגמא לזה, עבד שמביא מתנה קטנה לרבו, הנה מצד המסירות (די איבער געגעבנקייט) של העבד בביטול ושמחה, גורם אצל רבו שיפנה עצמו מכל עניניו ונמשך להעבד. כמו״כ יובן מעלת הביטול דבי״ע, דלהיות שביטול זה הוא חידוש, הנה מצד הביטול והשמחה ממשיכים את עצם התענוג; גילוי בהשגה הוא כמו השפעת מזל בגדילת העשב; גילוי התענוג כמו בחושי האדם, שם הוא מתגלה יותר מאשר בכוחות פנימיים.

התענוג והשמחה בתפילה ובקיום המצוות, אף שמטבעם הם בהרחבה והתפשטות, מ"מ כשהאדם בטל במציאות אז גם ההתרחבות שלו הוא בביטול. כך ספירת המלכות הוא בביטול ומאיר בו עצם התענוג. גם במלך כפשוטו ב' קצוות אלו. התפשטות והרחבה וביטול. חטא עץ הדעת היתה, עבודה בתענוג ובהרגש עצמו בלי ביטול, לכן היתה נפילה גדולה ביותר. נח רצה לתקן זאת ונפל גם הוא בהרגשת עצמו. שרה, מלכות דאצילות, יר"ת, "נחתת וסלקת", כי נרגש בה הביטול דיראה עילאה, אשת אברהם, לכן זכתה לחיין עילאין והמשיכה תוספת אור עד "דילה הווה חיין" גם במקום המורגש ותיקנה את חטא עץ הדעת.

"ומטעם זה תובעים מכאו״א אשר עבודתו תהי׳ בשמחה ובטוב לבב, לפי שענין השמחה אינו סותר לביטול, דגם מי שהוא בהתחלת העבודה הנה גם אצלו יכולים להיות ב׳ הפכים אלו ביחד. וכמו העבד שעבודתו היא מצד קבלת עול, וכמו״כ בעבודת הוי׳ שתחילת העבודה היא מצד קבלת עול, ומ״מ אפשר להיות תענוג בהעבודה, ואין זה סותר להביטול, לפי שהתענוג אינו מצד מציאותו כי אם הוא תענוג האדון כידוע… בתפילה צריך להיות לא רק ההתבוננות כי אם גם התענוג, אמנם צריך בזה תנאי אשר התענוג יהי׳ בביטול, והוא שלא יהי׳ בזה הרגש עצמו מה שקרבת אלקים לו טוב כי אם הרגש האלקות עצמו מה שאלקות בעצם הוא טוב, דכאשר ישנו הרגש עצמו בתפילה מה שקרבת אלקים לו טוב, אזי מצד השמחה שבתפילה יכול ליפול אחרי התפילה בקליפת פלשתים, מבוי המפולש, והוא מצד התרחבות התענוג שהי׳ אצלו בתפילה, ולכן צריך להבטיח (באווארענען) שההתרחבות יהי׳ בביטול".