ולא יכנף עוד מוריך – תשכ"א

מביא דוגמא איך הלבושים סו"ס משנים את הפנימיות, לכן צריכה להיות העבודה בהם, כך הריקוד בשמחת בית השואבה.

קטע מסוף המאמר:

מביא סיפור אודות דברי רבינו הזקן, במענה לטענה ע"ד הנהגת החסידים שמאריכים בתפלה ומהדרים במצוות כו', שעושים זאת בחיצוניות בלבד, אף שאינם אוחזים בכך (זיי האלטן ניט דערביי) שיקויים בהם פסק המשנה (פאה פ"ח מ"ט) העושה עצמו כו' אינו מת מן הזקנה עד שיהי' כאחד מהם. וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל במעלת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהלבושים עצמם משנים גם את המהות.

מכל זה יובן גם לענין עבודת שמחת בה"ש. דהנה, כאשר עושים חשבון שנמצאים כבר לאחר העבודה דחודש אלול, י"ב הימים מח"י אלול עד ראש השנה, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, וימים ראשונים דחג הסוכות, ואעפ"כ ישנם כאלו שכל זה לא פעל עליהם (עס האָט זיי גארניט דערנומען, און מ'האלט נאך ניט ביים אל"ף), וא"כ, יכולים ליפול בעצבות ומרה שחורה, בטענה שאין להם מה לשמוח בשמחת בית השואבה. והמענה על זה, שהמעשה הוא העיקר וכדברי אדמו"ר הזקן – שהי' פוסק בנגלה דתורה ובנסתר דתורה – שהעושה עצמו כו' הנה סופו שיהי' כן, וכנ"ל במעלת הלבושים שהם עצמם פועלים כבר שינוי המהות, ולכן צריך להיות ענין השמחה בפועל, ע"י הריקוד ברגלים, ובאופן שמרקדים באבוקות של אור, שהשמחה עצמה תפעל כבר את הגילוי אור כו'".