צהר תעשה לתיבה – תשמ"ז

תיבה קאי על תיבות התורה והתפילה, ענין העשי׳ בתיבות התורה ועשיית הצוהר - הוראת הקב"ה לנח להפוך הצרה לצהר. צרה הוא מלשון צר (ענג בל״א), מקום צר ומוגבל. וישראל מהפכים הצרה לצהר, תורה למטה היא בהגבלה (צרה) וישראל פועלים שתהי׳ צהר, לשון אור שמאיר בכל מקום בלי מדידה והגבלה. עד״ז בתיבות התפילה, מצ"ע הם מדידה והגבלה, "סולם מוצב ארצה", וע״י עבודה מגיעים לשמימה, המרחב שלמעלה, עד להשמימה בה׳, שלמעלה משמים סתם, מרחב העצמי. ועד שההגבלה עצמה מביאה את הגילוי שלמעלה ממדידה והגבלה. "מן המיצר גו' ענני במרחב". שנה שהיא רשה מתחילתה מתעשרת בסופה, כי בראש השנה נפעל ענין חדש ועולם חדש ומשם לכל השנה. כך כל יום מהקב"ע מלכות שמים דק"ש בא לקב"ע מצות.

ב' ענינים בצהר, א. חלון, הסרת המונע, סו"מ. ב. אבן טובה, אור המלכות בעצמה, ועשה טוב. בשניהם צריך עבודת האדם לצאת מהמיצר אל המרחב, הקדמת הביטול לתורה ותפילה.