ויהיו חיי שרה – תשי"ב

[קודם לאמירת המאמר הזכיר קושיית הזהר בתחילת פרשתנו "מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא, מכל נשי דעלמא (הן אלה שלפני' והן אלה שלאחרי') דלא כתיב הכי כו'", שהרי, גם אצל הנשים שמיתתן נזכרה בתורה, "בכלהו לא אתמנון יומין ושנין כמו לשרה", ומה גם שרוב הנשים לא נזכרה מיתתן בתורה, החל מחוה, שלא נאמר "ויהיו חיי חוה". ויש להוסיף בקושיית הזהר, שמצינו בגמרא ש"שרה בפני חוה כקוף בפני אדם", היינו, שמעלתה של חוה גדולה באין–ערוך לגבי מעלתה של שרה, ואעפ"כ, לא נאמר בחוה "ויהיו חיי חוה", אלא בשרה דוקא].

השמחה היא מעיקרי העבודה, כי תכלית הכוונה היא המשכת עצמות א"ס ב"ה, והמשכת העצמות היא ע"י שמחה דוקא, כי ע"י השמחה והתענוג באלקות מתגלה התענוג שלמעלה (משא"כ הבנה והשגה אינם תופסים בהעצמות). הכלי לשמחה הוא ענוה וביטול, כי מי שיש בו מדת הענוה שמח על כל מה שיש לו, בידעו שאין זה מגיע לו, וגם אם חסר לו דבר־מה אין זה גורם לו לעצבות. אלא שהכלי לשמחה צריך להיות באופן שגם השמחה עצמה היא שמחה אלקית, בלי הרגש עצמו; משא"כ כאשר השמחה היא במורגש הרי בריבוי ההשתלשלות עלול להיות מזה יניקה לחיצונים. לאחר חטא עץ הדעת (שהיתה מצד ענין ההרגשה) עלולה גם השמחה בעבודת ה' להיות במורגש; ולכן עבודת ה' בשמחה שייכת עתה לצדיקים דוקא (שבהם השמחה אינה במורגש), משא"כ בשאר בני ישראל צריכה השמחה להיות רק בפנימיות, ואילו בחיצוניות צ"ל יראה וקבלת־עול, "וגילו ברעדה".

הקלקול דחוה ונח (ענין ההרגשה) נתקן ע"י ששרה (יראה תתאה, מלכות) היתה עם אברהם (יראה עילאה, חכמה) נמשך בה יראה עילאה דאברהם, ועי"ז הי' בכחה להמשיך את הביטול גם בעבודה שבבחי' מורגש. וזהו שכופל הכתוב "שני חיי שרה", שהו"ע המשכת הביטול שבספירות ("מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים") גם בעולמות בי"ע.